קושיית הצ"צ על הר"ן

בשו"ת הצ"צ יו"ד ר"ס נ"ז: משנה ספ"ו דתמורה כל האסורין ע"ג מזבח ולדותיהן מותרין, הנה רבא מוקי לה בנרבעו ולבסוף עיברו ומשום דזה וזה גורם מותר, ולכאורה קשה הא קיי"ל אין חוששין לזרע האב, שוב ראיתי בתוספות פ"ט דסנהדרין (ד"פ ע"ב) ד"ה אלא למ"ד זוז"ג מותר שהעירו בזה, ותירצו ועוד יש לומר כו', וע' חידושי הר"ן בחולין (פא"ט דנ"ח ע"א) שכ' שי"ל שעיקרו של ולד מן הזכר הוא בא ודבריו צע"ג. עכ"ל הצ"צ.

והנה הצ"צ סתם ולא פירש מהו הצ"ע על הר"ן. ואין לפרש דהקושיא על הר"ן הוא ממה דקיי"ל אין חוששין לזרע האב. כי הנה פירש הר"ן בחולין ר"פ אותו ואת בנו: משום דקסבר חדוש הוא שחדשה תורה באותו ואת בנו דהא האב והאם שניהם שותפין בולד הילכך דוקא גבי אותו ואת בנו שחדשה תורה הוא דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו'. ע"כ.

וע"כ נראה שהצ"ע על הר"ן הוא מדברי המדרש וראשונים וגם מהסברא כדלהלן:

הדיעות במדרש ובראשונים

דהנה בגמ' נדה ל"א א' אמרו: ת"ר שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר [ובכ"מ הגירסא: ודם] ושערות ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו'. ע"כ. וכאן לא נקטו רז"ל מי העיקר רק הכלילו את האב והאם בשותפין. אבל במ"א מצאנו בדברי רז"ל אשר העיקר היא האם:

א) במד"ר פ' תזריע פי"ד, ט וז"ל: אם (הרחם) של אשה מלא דם כו' וברצונו של הקב"ה הולכת טפה של לבנות ונופלת לתוכו מיד הולד נוצר, משל לחלב שנתון בקערה אם נותן לתוכו מסו (סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה) נקפא ועומד ואם לאו הולך רופף. וכ"ה במד"ר בראשית פי"ד, ה. ובמדרש תהלים סקי"ט פ' כ"ד. ופירשו שם ביפ"ת (ומת"כ וע"י): שפלוסופי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא על ידי זרע האיש כמסו בחלב, וזה דעת מאמר זה. ע"כ. [והובאו מדרשים אלו באוה"ת להצ"צ פ' שמות ע' יב].

ב) ברמב"ן ר"פ תזריע מביא ב' דיעות בענין זה. וז"ל (אחרי שהביא מארז"ל אשה מזרעת תחלה כו'): כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע, וכך אמרו שלשה שותפין יש בו באדם איש מזריע לובן כו' אשה מזרעת אודם כו', וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה ואין בו לאיש אלא הכל הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר. (ועי' ברמב"ן בראשית ב, יח שמזכיר: כפי המחלוקת הידוע בעיבור).

וכ"כ בבחיי ר"פ תזריע, והוא מוסיף וז"ל: אבל חכמי הטבע אומרים כי כל גוף העובר לאשה ואין בו לאיש רק הכח הנקרא בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי הזרע בהתערבו עם דם האשה נותן בו הצורה והתקון ומבדיל ממנו המותרים שלא יצליחו בעבור ומקפיא אותו כענין הקיבה המקפיא החלב, ויש להם ראיות לדעתם כו' זה דעת החכם ראש הפילוספים [אריסטו] עם קצת ראיותיו. ע"כ. ועד"ז הוא בפי' הראב"ע שם.

ועפ"ז יובן הצ"ע של הצ"צ על הר"ן כי הלא ב' הדיעות רק מחולקים אם אב ואם שניהם שוים או שעיקר ההולדה היא מהאם. אולם לכו"ע אין סברא זו שעיקר ההולדה תהי' מהאב.

קביעת זהות האב

והנה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סק"ד דן בענין אם אפשר לקבוע זהות האבהות לברר אם זה בנו (עכ"פ בהשלילה לברר אם ודאי אינו בנו) ע"י בדיקת הדם הנהוג בזמנים אלו. והוא מסיק בזה ע"פ הגמ' בנדה: "אמו מזרעת אודם כו' שממנו הדם", שלפי"ז הדם הוא מן האשה וע"כ אין לקבוע זהות האב ע"פ בדיקת הדם. [ומביא שם שכ"כ ג"כ בס' שערי עזיאל ח"ב ש"מ פ"א סי"ח. ויש לעיין שם]. ואח"ז מביא מס' חסידים סרל"ב שרב סעדי' עשה מעשה לקבוע זהות הבן ע"י הקזת דם בספל ולקיחת עצם המת כו', אבל מסיק בהשו"ת שם דאין לקבוע ממעשה זה מכיון שלא מצינו בזה בש"ס ובספרי הלכה ועוד דשם היתה הבדיקה בעצמות שהם מן האב. ועוד מוסיף שם דנראה דהבדיקה המדעית בזה איננה יוצאת עכ"פ מגדר השערה כי עניני המדע מתחלפים כו'. ואחרי זה מביא שם: "שידוע דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולא לקבוע הלכה על אומדנות הרופאים, וברור שאין זה דומה למה שהרופא קובע ע"י צילום או ראי שבזה כן נותנים לו נאמנות".

אמנם באמת נלענ"ד דאין לפסוק בדבר זה מהגמ' בנדה. כי הלא הדם אינו מציאות אחת פשוטה אלא הוא מורכב מחלקים ופרטים רבים. ויש בהדם גם חלק המים ולבן שבו עי' חולין דף פ"ז סע"ב ובפירש"י שם. ומהגמ' בנדה אין הוכחה שכל פרטי הדם באים מן האם.

והגע בעצמך: בגמ' שם אמרו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים כו', והלא כמה מיני גידים הם, יש גידים שדינם כדין בשר לגבי ק"פ כו' ראה פסחים פ"ג ע"ב כל הגידים כבשר חוץ מגידי צואר כו' וע"ש דף פ"ד ע"א, ויש גידים שדינם כעצמות ולא כבשר וג"כ לדין ק"פ וכו' ע"ש בפסחים ובמכילתא פ' בא פי"ב פסוק ח: ואכלו את הבשר בשר ולא גידים ולא עצמות כו'. ועי' חולין ע"ז ע"ב. ועד"ז בכ"מ.

[והדבר מפורש ג"כ בתורת החסידות אשר כמה סוגי גידים הם: גידי הרגשה (שהם בעצמות) וגידי הדם (ששרשם ממוח הבינה) וגידי הרוח חיים. ועל כן נזכר בכמה ספרי דא"ח על גידים מסויימים שהם מהאם ולא מהאב כידוע (אף שבגמ' נדה שם אמרו שהגידים הם מהאב). ראה בענין זה בסה"מ תקס"ז לאדה"ז ס"ע שפח. סה"מ תקס"ב ח"א ע' קנ וע' ריב. סה"מ תקס"ג ח"א ע' רפא וע' רפח. סה"מ תקס"ד ע' נח וע' קפד וע' רנט ואילך. ביאוה"ז לאדהאמ"צ שופטים קכב, א. תורת חיים בראשית קכב, ג. שמות קצה, ב ואילך. סה"מ תרס"ג ע' קב. סה"מ תש"ח ע' 23. ועי' מה שציינתי בזה באורך בהמילואים להמ"מ בסו"ס מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ג ע' א'רעח].

א"כ כמו שבענין הגידין שנזכר בגמ' שהם מהאב אי"ז בכל הגידים כולם. כמו"כ בענין דם הלא אין להוכיח מגמ' זו שהאב אין לו שום חלק בהדם. (ואדרבא מעשה רב דרב סעדי' יוכיח).

ובפרט עפ"י מה שהבאנו לעיל מהמדרש וראשונים שהאב הוא הנותן כח הצורה בהולד (וכפי שגם נאריך בעז"ה בגליונות הבאים שכ"ה ההכרעה ע"פ תורת החסידות) א"כ גם בחלק הדם מלבד מהותו שהוא החומר שזהו מהאם יש גם הצורה שבו שהוא מהאב.

נאמנות הרופאים

ובאמת כשאנו דנים לדינא אם אפשר לסמוך על בדיקת הדם. הלא צריך לחלק בין אם באנו לדון לד"נ או לד"מ או לאיסורין. וצריך לדון בזה משום סימנים שלדעת הש"ך סי' רצ"ז (ומוכיח כן מהטור, וכן ס"ל להנתה"מ במ"א) מוציאין ממון ע"פ סימנים מובהקים. ולדעת כמה פוסקים סומכין על סימנים מובהקים גם לד"נ (כ"ה בנו"ב מהדו"ק אהע"ז סנ"א. ובפמ"ג בהקדמה ליו"ד). אבל אי"ז מוסכם להלכה לענין ד"נ, וגם בד"מ אי"ז מוסכם לכל הפוסקים (רק בפקדון ובמקום דליתא חזקת מרא קמא). ודן ג"כ באריכות בענין סימנים בשו"ת אדמו"ר הזקן סכ"ח.

וגם יש לברר אם בדיקה זו היא בדיקה ודאית דהיינו שהיא מוחלטת בלי שום טעויות לדעת כל הרופאים, או שימצא לפעמים טעות בתוצאות הבדיקה. ועי' בתשו' משאת בנימין סי' ס"ג (הביאו הצ"צ כמה פעמים בשו"ת שלו וכן בפסקי דינים שלו) שכותב שסי"מ אין הכוונה שלא ימצא דוגמתו ;לשום אדם אחר כלל, דאין זה נמצא לשום סימן בעולם, שכל סימן שנמצא לאדם אחד הנה מכיון שאפשרי הוא שימצא אינו נמנע שימצא גם לאדם אחר, אלא כוונתו לומר שהסימן שאנו סומכין עליו יהי' זר ומופלג הרבה עד שלא ימצא באיש אחד רק אחד מאלף או אלפים שלא יהא שכיח כלל. ע"כ. [ובתשו' מ"ב שם מציין ע"ז לתשו' הרא"מ סל"ח. אך באמת בתשו' הרא"מ הלשון הוא באופן אחר קצת ואכמ"ל].

ואם בדיקה זו היא בדיקה ודאית לדברי הרופאים. אז יש לדון בזה מטעם נוסף, דהנה אף שבימינו אין בידינו הכח לדון ע"פ האומדנות כמ"ש הפוסקים, מ"מ דעת רוב הפוסקים וכן דעת הצ"צ בשו"ת שלו בכ"מ שבאומדנא המוכחת לכל אזלינן בתרה גם בד"מ.. ואומדנא דמוכח עדיף מסימן מובהק והתומים הביא בסוס"צ שלכ"ד גם בד"נ דנין ע"פ אומדנא דמוכח. ובאיסורין לכו"ע סמכינן אאומדנא.

[ועי' עוד בענין אם דנין בד"מ באומדנא המוכחת לכל בשו"ת תבואת שמש (מהרה"ג כו' מידידי בית אבא) בחלק חו"מ סי"ח ושם מביא מפוסקים רבים הדנים בענין זה].

וגם מ"ש בתשו' ציץ אליעזר (הבאנו דבריו לעיל) מדברי הפוסקים שאין להסתמך על אומדנת הרופאים. הנה במח"כ אי"ז שייך לנדו"ד. כי בהפוסקים מדובר בענין נאמנות רופא נכרי, בדוגמת רופא האומר דעתו שהדם בא מן המכה ולא מן המקור וע"ז כתבו שאין לסמוך על אומדן דעת רופא נכרי (והוא משום אשר פיהם דיבר שוא עי' נדה דמ"ה, ולא משום בדדמי ואכ"מ) ורק אם הרופא אומר שהוא רואה בכלי ההבטה שלו שהדם הוא מן המכה (ולא אומדן דעת בלבד), אז סמכינן עליו דהוא מילתא דעבידא לאיגלויי. עי' בדרכי תשובה ביו"ד סקפ"ז ובכ"מ באריכות בשו"ת הצ"צ ועוד.

אולם בנדו"ד אין כאן שאלת נאמנות דאין כאן רופא אחד בלבד האומר אומדן דעתו שבאנו להסתפק אם להאמין לו, אלא היא בדיקה מוסכמת מכל הרופאים ובעריכת נסיונות. והלא גם בסתם מילתא דעבידא לאיגלויי מיד, רופא עכו"ם נאמן דחזקה דלא מרעי נפשייהו וק"ו בנדו"ד שהוא דבר מוסכם מכל הרופאים. ומאי שנא ממה שסומכים על הרופאים בכל דיני התורה וגם בד"מ ובד"נ. [ובתשו' הנ"ל לא נחית לכ"ז לברר בזמנו כמה נסיונות נעשו בזה לברר את מדת אמיתיות בדיקה זו. ואם יש רופאים החולקים ע"ז. ובאמת גם אילו לא נתברר שכן מוסכם מכל הרופאים הנה לפמ"ש בכמה פוסקים על שני רופאים סמכינן לעולם. ובשו"ת הצ"צ בכ"מ הזכיר ע"ד ג' רופאים. וגם אילו הי' איזה סברא להרהמ"ח הציץ אליעזר לא לסמוך גם באופן זה על רופא עכו"ם, הנה הי' אפשר לברר סמכות בדיקה זו אצל רופא ישראל כשר. אבל כנ"ל לענ"ד אי"צ לזה].

[ומה שכן יש לדון בזה, הוא: א) בירור אצל הרופאים מדת דיוק תוצאות בדיקה הזו ואם יכול להיות בזה טעות ובכמה אחוזים. ב) בנאמנות הפרטית של המומחה הרפואי העורך הבדיקה הזו שהוא מוסר התוצאות להבי"ד, ובזה יש לדון בכל מקום לפי ענינו. ואכ"מ].

וצ"ע בתשו' הציץ אליעזר שלא נגע בכל הנ"ל רק רצה לדון בזה ע"פ הגמ' דנדה שלכאורה אי"ז שייך לענינינו כנ"ל. [ובפרטי ההלכה בזה לדינא קיצרנו כאן כי אכ"מ בקובץ זה. ונאריך אי"ה במ"א].

ההכרעה בתורת החסידות

והנה בענין זה אם עיקר בהולדה הוא האב או האם יש ג"כ בכ"מ בתורת החסידות.

[וזהו עיקר גדול בפנימיה"ת כי הלא כל ענין יחוד זו"נ למטה הוא דוגמא לענין יחוד מ"ן ומ"ד שלמעלה בעולמות הרוחניים. ועי' ג"כ בס' עמק המלך שער קרית ארבע פי"ט ואילך שמבאר משל יצירת הולד בספירות העליונות ז"א ונוקבא ומביא ג"כ משל ההקפאה כו' ע"ש. ועי' בחדא"ג מהר"ל שכ' ג"כ שהצורה מהאב והחומר מהאם. וע"ע בס' נוה שלום (קושטא שנת רצ"ח) מאמר ז' דרוש ב' פ"ג ע"ד כח ההילוי שבהולדה ואכ"מ].

וההכרעה בתורת החסידות היא כמ"ש במדרש (וכהדיעה שהובאה בראשונים) שהעיקר היא האם והאב הוא רק נותן הצורה ובדוגמת המעמיד בגבינה כו'. (ובמאמרים ניכר שכ"ה גם לדעת הגמ' בנדה, ולא כמו שתפסו הרמב"ן והבחיי שלפי הגמ' בנדה האב והאם הם שניהם שוים).

ובאמת יש באיזה מקומות בדרושים שכתוב הלשון כמעט דומה ללשון הר"ן שהעיקר הוא האב: ראה תו"א שמות נד, ב: "והנה עיקר יצירת והתהוות הולד הוא מטפת האב מזריע לובן שממנו עצמות וגידין כו', אלא שע"י שהייה בבטן אמו כו' יוצא מההעלם אל הגילוי בכל אבריו מה שהי' בתחלה בהעלם בטפת האב".

ובס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע' תתנח: "וכמו דעיקר המוליד הוא זרע הזכר ומ"ש אשה כי תזריע וילדה כו'".

וזהו ע"ד לשון הר"ן "שעיקרו של ולד מן הזכר הוא בא". א"כ צ"ע בשו"ת הצ"צ, כי באותה מדה שנפרש דברי התו"א ואדהאמ"צ, כן נוכל לפרש לכאו' דברי הר"ן.

אך כ"ז יבואר אי"ה בהמשך דברינו.

[בגלל שיארכו הדברים כאן להביא הנה את כל לשונות המאמרים ועומק הביאור בזה. ע"כ המשך זה יבוא אי"ה באחד מגליונות הבאים].