בב"ק כז, ב איתא: שלח לי' חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל וכו'. והנה רש"י גורס 'בשת קא מגבית', וכ': "בשת, קנס הוא".

אמנם התוס' בד"ה 'קנסא' חולק, וס"ל דלאו קנסא אלא דין קנסא הוא, וממון הוא. וכ"כ תוס' בדף פד, ב בד"ה 'קנסא', וז"ל - "ל"ד קנס אלא משום דלית בי' חסרון כיס קרי' לי' קנס".

וצ"ע לרש"י, דהנה בדף פג, ב תני: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. ובדף פד, ב ברש"י ד"ה 'ופגם' מבאר חילוק בין קנס וממון, שפגם קנס הוא דאפחתא מכספא, ויש ממון קצוב כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה; בושת לאו קנס הוא, שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש.

הרי לפי"ז רש"י סותר א"ע, דבדף כז, א כ' 'בשת קנס הוא', ובדף פג, ב כ' שבשת לאו קנס הוא.

והנה בדף צ, א תנן "התוקע לחבירו נותן לו סלע וכו'". ורש"י בד"ה 'נותן לו סלע' כ', וז"ל: "משום בושת".

וכ"כ רש"י בדף כז, ב, דאיתא "הרי אמרו לרכובה שלש עשרה", ורש"י בד"ה 'שלש עשרה' כ': "סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים".

והרמב"ם חולק על רש"י, דבהל' חו"מ פ"ג הל' ח' כ': יש הכאות רבות וכו' פסקו להם חכמים דמים קצובים . . וכולם קנסות הם. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת והריפוי והשבת וכו'.

וצ"ע בהרמב"ם, דהנה במתני' שם תנן: "התוקע לחבירו נותן לו סלע וכו' סטרו נותן לו ר' זוז . . פרע ראש האשה נותן לו ד' מאות זוז זה הכלל הכל לפי כבודו וכו'".

ובפי' המשנה דתנן 'זה הכלל כו' יש כמה פירושים. רש"י לכאו' מפרש בד"ה 'מדקאמר ר"ע' (בדף צא, א), שזה הכלל קאי רק על פרע ראש האשה.

והרא"ש הביא דעת ר"ת ש"זה הכלל", שלקולא קאמר הת"ק שאעשיר קאי הממון קצוב אבל לעני הכל לפי המתבייש כו', הולך על הכל חוץ מהתוקע לחבירו, שבזה פליג הת"ק ור"י, והת"ק דס"ל נותן לו סלע קאי אעני, אבל עשיר הכל לפי כבודו.

והתוס' (בדף כז, ב) בד"ה 'הרי' הביא פי' הר"י וז"ל: נר' דהיינו - לרכובה שלש - לגדול שבישראל, דומיא דתנן בהחובל סטרו וכו' ומוקי לה לגדול שבישראל.

ומזה שלא הביא הר"י ראייתו מתחלת המשנה מוכח דס"ל שזה הכלל הכל לפי כבודו - ומוקי לה לגדול שבישראל, הולך מהדין דסטרו ואילך. וי"ל דס"ל כר"ת שהביא הרא"ש.

והרמב"ם שם בהל' יא כ': בד"א במכבד, אבל אדם שהוא מבזה וכו' אינו נוטל אלא כמו שיראו הדיינים וכו', לפי שיש בנ"א כעורין שאין מקפידים על בשתם וכו'.

הרי מהרמב"ם משמע ש"זה הכלל הכל לפי כבודו" דתנן במשנה הולך על הכל גם על התוקע לחבירו.

ולכאו' צ"ע טובא על הרמב"ם, דהניחא לרש"י דס"ל שהתוקע לחבירו שנותן לו סלע היא משום בשת לבד כנ"ל, מובן המשך המשנה - "הכל לפי כבודו" (אע"פ דלכאורה הוא ס"ל שזה לא קאי ע"ז), שיש חילוקים בין גדול ועני בבושה.

אמנם הרמב"ם ס"ל שהממון קצוב - סלע - הוא דמי הצער והבשת והריפוי והשבת כנ"ל, א"כ לא הוה צריך לסיים בהלי"א "בד"א במכבד" וכו', דה"ז שייך רק לענין בושת, והרמב"ם ס"ל שהתוקע לחבירו חייב בסלע גם לשאר דברים.

ועוד א"מ אריכות הל' דהול"ל בקיצור: 'בד"א במכבד אבל בבזוי (או בעני) כפי שיראו הדינים', וכיו"ב.

ועוד צ"ל שי' הרמב"ם אם הנתינת סלע היא כרש"י - קנס גמור, או רק מקרי קנס דליכא בהו ח"כ.

וי"ל בהקדם המחלוק' הנ"ל בין הרמב"ם ורש"י. רש"י ס"ל שהכלל ד'הכל לפי כבודו' קאי רק על פרע ראש האשה, וכדמוכח מד"ה 'מדקאמר' בדף צא, א. ולפ"ז 'התוקע לחבירו וכו' נותן לו סלע' היא ממון קצוב בין למכבד ובין לבזוי. וא"כ ה"ז קנס גמור, דה"ז קצוב, וכמ"ש רש"י בד"ה ופגם הנ"ל.

משא"כ הרמב"ם ס"ל שהכלל הכל"כ קאי גם על התוקע לחבירו, וא"כ יש חילוק בין מכבד לבזוי בדין התוקע כו'. וא"כ ליכא בהו ממון קצוב, ולכן לפי המבואר מרש"י הנ"ל ה"ז ממון ולא קנס.

ולפ"ז מובן מחלוק' רש"י והרמב"ם הנ"ל אם נתינת הסלע היא משום בשת לבד או גם שאר הד' דברים. דרש"י ס"ל שבשת כאן היא קנס גמור (ולא רק דין קנס), ולכן חלוק היא משאר הד' דברים שהם ממון. וכיון שהכא הגמ' איירי לענין קנסות וכדמוכח מהגמ' כז, א "קנסא קא מגבית בבבל", לכן מובן שהנתינת סלע היא משום בשת לבד - קנס.

אכן הרמב"ם ס"ל כנ"ל שהבשת היא ממון (דאינה ממון קצוב), וכמו שאר הד' דברים, לכן, כמו שהחכמים פסקו נתינת סלע לענין בשת ה"נ לענין שאר הד' דברים וכולא בכלל בושת דליכא חילוק.

וא"א להקשות דלכאו' הרמב"ם בעצמו כ' ש"כולם קנסות הם", דמזה משמע דאינם ממון, דז"א, די"ל דס"ל כמ"ש בתוס' דלאו דוקא קנס הוא אלא דין קנס דלית בהו חסרון כיס (וכמשמעות הרמב"ם עיי"ש).

ולפ"ז יש לבאר סתירת רש"י הנ"ל, דלפי רש"י נמצא שיש כאן ב' דינים בבשת: א. בשת שיש בה ממון קצוב בין בבזוי בין במכבד וכו', וכמו התוקע לחבירו, וזהו קנס גמור וכמ"ש רש"י הנ"ל בד"ה ופגם; ב. בשת שתלוי לפי המבייש והמתבייש וליכא ממון קצוב, וזה ממון.

ולפ"ז מובן שמ"ש בדף כז, ב ברש"י ד"ה 'בשת' - "קנס הוא", היינו דאזלי לשי' בדף צא, א בד"ה 'מדקאמר' שהכלל 'הכל"כ' לא קאי על התוקע לחבירו וכו' ושאר הכאות, וס"ל שהם קנס גמור, שיש להם ממון קצוב. ומ"ש ברש"י 'ופגם' דף פד, ב שבשת לאו קנס הוא - איירי כאופן הב', וכדתנן בהמשנה שם פג, ב "בשת הכל לפי המבייש והמתבייש".

ולפי"ז אולי יש לבאר קושייתנו על הרמב"ם, דלפהנ"ל הרמב"ם ס"ל שהתוקע לחבירו וכו' היא מדין ממון (ורק מקרי קנס כנ"ל), וכנ"ל לשי' הרמב"ם שבשת היא ממון, דליכא ממון קצוב - לכן נכלל גם שאר הד' דברים בדין בשת, כיון דכאן ליכא באמת שום חסרון כיס, וכמ"ש הרמב"ם ותוס'. וכן מסיים "בד"א וכו'" שאיירי בדין בשת, כיון דבזה נכלל גם דין שאר דברים, וכנ"ל.

והנה לפי כהנ"ל שרש"י בדף כז, ב שכ' בשת קנס הוא, והיינו לא כתוס' והרמב"ם שכן מקרי קנס, אלא קנס גמור דממון קצוב יש לה, לכאו' יש להקשות על הסמ"ע. דהנה בחושן משפט סי' א הל"א כ' המחבר: וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחבירו וכסוטר את חבירו וכו' אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בא"י וכו'. והסמ"ע בסק"ו הביא פירש"י בדף פד, ב שכ' שבשת לאו קנס הוא שאין דמיו קצובין. אלא הסמ"ע מכריח שרש"י ס"ל הכא שהחכמים קראוהו קנס, ע"ש, שאין גובין אותו בזמנינו דליכא ח"כ.

אמנם לפי משנת"ל את"ש, שאה"נ בדף פד רש"י מבאר המשנה שליכא דמים קצובין ולכן לא מקרי קנס. משא"כ בדין התוקע לחבירו לשי' רש"י ה"ז קנס גמור דיש דמים קצובים וכנ"ל, משא"כ להרמב"ם ותוס'.