הנה ענין חיוב התשלומים של השומרים, באם הוזק החפץ, יש לבאר בכמה אופנים: א. משום חיובו על מעשה הנזק. היינו כמו שחייב על נזקי ממונו שמזיק לעלמא, דהוא עשה הנזק, כמו"כ, בחיוב השמירה על החפץ הנפקד אצלו, נעשה אחראי על נזק שנעשה בחפץ כשלא שמרו כראוי, כאילו הוא הזיקו, והיינו דיסוד חיובו הוא אחריות על מעשה הנזק. ב. חיובו הוא מצד שנשתעבד לשמור החפץ כדי להחזירו. והיינו דיסוד חיובו הוא, שיעבוד על שמירת החפץ בכדי שיוכל להחזירו, ואם לא שמרו כראוי נתחייב בזה. ג. בשעת ההפקדה נשתעבד להחזיר החפץ או שוויו (ע"ד חיוב גזלן ושואל לגבי אונסין), אלא שאם שמר החפץ כראוי, ואעפ"כ אינו יכול להחזירו, פטור1.

הנה יש מחלוקת בין אדמה"ז להח"י באו"ח סי' תמ"ג ס"ב ובשו"ע רבינו ס"ח בנוגע לטעם פסק המחבר דשומר שהיה מופקד אצלו חמץ והגיע הפסח ולא מכרו, שפטור מלשלם, דלהח"י הטעם הוא, דלא פשע בשמירתו כשלא מכרו, ולכן רוצה לחדש שבש"ש, חיוב השמירה יחייבו למכור החפץ לנכרי, ואם לא מכר יהיה חייב. אבל רבינו חולק עליו, א. אם היה חיוב על הש"ש למכרו, חיוב זה היה חל גם על ש"ח. ב. שואל על דברי ה"דברי ריבות" שאומר דאין חיוב על "אי מכירה" משום דהוי "גרמא" בנזיקין, דע"ז מתמיה רבינו, דהרי בכל שומר ש"לא נעל כראוי" ויצאה הבהמה ונאבדה "אין לך גרמא גדול מזה" ואעפ"כ חייב, דלכן "...ע"כ צ"ל דמה שש"ח חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו, חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובש"ש החמירה יותר ובשואל יותר ובלוה יותר..." (ומסיק שם דהא שהשומר פטור אם לא מכר, הוא לא מצד חיובו בתור שומר, כיון דחיוב השמירה מחייב רק להחזיר החפץ עצמו, ולא למוכרו. אלא חיובו הוא משום המצוה דהשבת אבידה, ולכן אם לא קיים מצוה זו אינו חייב לשלם).

ונראה מזה, שהדברי ריבות הבין יסוד חיוב השומרים כאופן הא' שחיוב השומר הוא על מעשה הנזק שנעשה בהחפץ, דע"י אי שמירתו נעשה כמי שהוא בעצמו הזיק. ולכן רוצה לחלק, שאם ההיזק נעשה ממילא - מצד שלא מכרו, אינו חייב ע"ז, דהוי רק ע"ד גרמא. אבל שיטת רבינו שוללת זה, דקשה לומר שזהו יסוד חיוב השומרים, דא"כ כל פשיעת השומר, כגון כשהבהמה יצאה ע"י שלא נעל כראוי, הוי להיחשב כגרמא.

ובפשטות קשה לומר דמעשה לקיחת הליסטים הוי כאילו הוא עצמו הזיק, ולכן לומד אדמה"ז דהחיוב הוא מצד שעבוד השמירה כדי להחזיר החפץ. והיינו שאין אחריותו על היזק הנעשה בהחפץ כאילו הוא עשאו. אבל לאידך אין הכוונה כאופן הג', ששעבודו הוא שעבוד החזרת החפץ גרידא, אלא שעבודו הוא שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות2 (והוא משום דהתורה חסה עליו דעשה כל אשר ביכולתו, ולכן קשרה שיעבודו בענין זה שמשתעבד לשמור החפץ ולא כאופן הג').

הרעק"א בהג' לשו"ע שם לומד דשומר "כיון שמוטל עליו לשומרו, פשיעתו הוי כמזיק בידים", ובזה מסביר סברת התוס' ב"ק נ"ו: דשומר אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך" בפירות דהרקיבו, וגרע מגזלן, דרק שומר כיון שהוטל עליו לשמר החפץ הוי "פשיעתו כמזיק בידים", משא"כ גזלן. (ועיי"ש מה שמפרש המג"א ומקשה עליו וכו').

אבל לאדמה"ז נראה דסובר דאין לומר ש"הפשיעה הוי כמזיק בידים", וסובר בפשטות דשומר שלא נעל כראוי והבהמה יצאה ונאבדה לא הוי "כמזיק בידים", אלא הוי כגרמא בנזיקין כבכל התורה, דלמה נאמר שהתורה חידשה במציאות הדברים, לומר, ד"גרמא" הוי "כמזיק בידים" בשביל "הטלת השמירה", דלמה יהפוך חיוב השמירה ל"היזק בידים".

ולפי אדמה"ז נראה שיומתק יותר דברי התוס' שם לחלק בין שומר לגזלן לענין הש"ל בשומר דנשתעבד "לשמור כדי להחזיר בשלימות לבעליו", ולכן נכלל בתוך חיוב השמירה להחזיר "בשלימות" כפי שהיה בשעת ההפקדה, כולל שלא יהא רקוב וכיוצא בזה, משא"כ בגזלן. (ויש עדיין להוסיף בהמשך דברי אדמה"ז כלפי דברי הרעק"א בדברי המג"א. אבל אכמ"ל בזה).

הנה בב"ק ד' ע"ב הג' מבארת הא דלשמואל לא תנא במשנה נזקי אדם, כולל דיני שומרים, הוא משום דהתנא במשנתינו מבאר רק נזקי "ממונו" (היינו ממונו שהזיק), ולא תנא "נזקי גופו", היינו דשומר וחיובי תשלומים שלו הם "נזקי גופו", וביאר רש"י שם "...דהנך ד' שומרים הם עצמם הזיקו, הואיל ולא שמרו כראוי...". ולהלן בביאורה דברי רב (דתני במשנה אדם (מבעה), ולא תנא דיני השומרים), הסבירה הגמ' ד"מבעה" הוא "היזיקא דבידים" וד' שומרים הוא "היזיקא דממילא". וכן בדף י ע"ב כותב רש"י ד"ה ש"ש "שפשע ונטרפה ע"י זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה"3.

נמצא מכללות הגמ' דחיובי השומרים הם בתור "חיובי נזיקין". דהו"א לומר דהחיוב שלהם הוא התחייבות עצמית בינם להמפקיד, שכאילו התנו ביניהם שמחוייבים לשלם באם לא ישמרו כראוי או לפי דיניהם (ש"ש בגניבה ושואל על כל החיובים), ואין חיובם קשור לתשלום נזק.

אבל מהגמ' דידן משמע בהדיא שחיוב השומרים ותשלומיהם קשור בענין ודין "דנזיקין", והיינו דעצם ענין השומרים הוא התחייבות לשמור מנזקין.

ונמצא דגמ' זו סותרת ההבנה דאופן הג', לומר שחיוב שמירה נובע מחיוב החזרת החפץ או חילופי, דא"כ לא היה לו להיחשב ב"נזיקין", דחיוב השמירה הוי כמו "חוב" דעלמא, אלא ברור שגדר חיוב השומרים שייך לענין חוב ודיני נזיקין (הן אם נאמר שהוי השומר אחראי על מעשה הנזק, או שנאמר דהוי אחראי לשמור שלא יוזק כדי להחזירו בשלימות).

והנה לכאו' אפשר להוכיח קצת כאופן הא', דהגמ' אומרת בשיטת רב דנזקי השומרים הוי כ"נזקי דממילא", וכן רש"י מסביר בדברי שמואל ד"הם עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי...[3]" דמשמע מזה שחיוב השמירה הוא משום שמעשה הנזק מתייחס להשומר.

והנה י"ל דאדרבה מדברי גמ' זו נראה דווקא כאופן הב', דמזה שהגמ' אומרת ששומרים הם "נזקי גופו" ואעפ"כ הוי "נזק דממילא", משמע דלא כאופן הא', כיון דלאופן זה יסוד החיוב הוא, כאילו השומר עשה את מעשה ההיזק בהחפץ, והיינו דהשומרים נשתעבדו לשמור החפץ כדי להחזירו בשלימות, והעדר שמירה זו הוי כהיזק של השומר שלא "שמר כראוי" ולא עשה שעבודו. אבל אין הכוונה דההיזק עצמו הנעשה בחפץ הוא כעשייה דיליה (דבזה הוי ככל גרמא בנזיקין) דהוי "היזק דממילא", אלא חיובו הוא בהיזק הגוף מה שלא עשה שעבודו וחיובו לשומרו כראוי.

ויש להוסיף ולהעיר בהא דשואל נחשב ב"אבות נזיקין", דלכאורה מכיון שחייב באונסין דאי אפשר לשמור מהם, א"כ למה אנו מחשיבין השואל ל"מזיק"[4]. ובלקו"ש חל"א ע' 113 מבאר ענין השואל דהוי "...כאילו קנה החפץ לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם)". אבל לכאו' א"כ למה ייקרא בשם "מזיק".

וי"ל ע"פ הכתוב בהשיחה שם "...משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל אלא דהוי (גם) כאילו קנה..." (כנ"ל) די"ל דענין ה"קנין" של השואל הוי רק הוספה לענין השמירה שיש בהשואל כמו לכל השומרים, והוא כדברי אדמה"ז דחיוב השומרים הוי "שעבוד שמירה כדי להחזירו בשלימות", שגם השואל יש לו שעבוד זה (במכ"ש משאר השומרים), אלא דבנוסף לזה יש לו גם "קנין" כדי להתחייב באונסים.

1) באמת יש להוסיף כמה אופנים, אבל נתעכב באופנים אלו.

2) אלא שעל שעת חיוב התשלומים, ישנם ב' דעות בגמ' כתובות לד: אם החיוב הוא משעת האונס, או משעת משיכת החפץ. אבל ברור שזה גופא נובע מעיקר יסוד חיוב השומרים - שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות.

3) מדבריו אלו נראה בברור דאין "אי השמירה עצמה" נחשב להיזק, אלא אם הוזקה ע"י אי שמירתו נחשב "להיזק גופו" של השומר (ולא רק שאז אין יכול להיפטר בטענת הש"ל).

4) ולכן קשה לתרץ דדברי אדמה"ז הם לשיטת שמואל (ורק רב דהוי שומר "נזקי דממילא" כהדברי ריבות), כיון דרש"י מפרש גם בשיטת שמואל ד"הם עצמם הזיקו שלא שמרו כראוי".

5) וראה בצ"צ כתובות רפ"ה.