כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ה ה"ז) לענין קנין סודר: "וכן אם אחז פחות משלש [אצבעות בהכלי שבו עושה הקנין - המעתיק], והי' יכול לנתק כל הכלי, הרי זה קנה". ומבואר מקורו במ"מ "דכיון דבגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בתר בעל שהוא יכול לנתקו, הוא הדין גבי קנין דאזלינן בתר התופס שיכול לנתק".

אמנם כמה מהראשונים מקשים על הרמב"ם מסוגיין בב"מ (ז, א) דמבואר לכאו' דהא דיכול לנתקו כו' הוא רק חיסרון בגט מחמת הדין המיוחד של 'כריתות' דבעינן גביה, ושלכן - מבואר בהסוגיא - דהא דיכול לנתקו אינו מבטל קנין חליפין כשהקונה עדיין תופס בהסודר (באופן שיכול לנתקו) שנותן להמקנה, וא"כ איך השתמש - הרמב"ם - עם סברא זו לקיים על ידה החליפין שנעשו שלא כהוגן (ראה ברשב"א ונמוק"י ועוד בסוגיין)?

עוד יש מקשים על דברי הרמב"ם מהמבואר לקמן בגמ' (ט, א) דלא יכולים לקנות טלית באם חלקה עדיין מונחת על הארץ אע"פ שאוחז בחלקה השני באופן שיכול לנתק כולה ולהביאה אצלו, דמוכח מזה דהא דיכול לנתקה אינה מועלת עבור עשיית קנין בהחפץ, ואיך פסק הרמב"ם שכן מועלת (ויעויין בש"ך סי' קצה סק"ו)?

וכבר דשו רבים בתירוץ הקושיות.

ב. והנה בפשטות לומדים דהסברא בהא דיכול לנתקו כו' היא, שהיא סיבה המבטלת תפיסתו של השני (האשה בהגירושין וכיו"ב). אמנם לכאורה יש לפרשו גם באופן אחר: דהא דבכחו לנתקו ע"י חלק זה שנמצא בידו (המשיחה וכיו"ב) הר"ז מראה לנו דגם חלק זה שבידו הוה 'חלק' (חשוב) ממה שנמצא בידו של השני, ונמצא א"כ שגם הנותן עדיין אחוז בהחפץ.

ובסגנון של תורת כ"ק רבינו זי"ע בכ"מ: דהא דיכול לנתקו כו' אינו בגדר סיבה המבטלת את הנתינה, אלא בגדר סימן שגם החלק הזה שהוא אחוז בו הוה חלק מהחפץ שנמצא ביד השני כו'.

[דוגמא רחוקה לזה בהלכה: "וטוב לחתוך מעט בסכין פרוסת הבציעה מן הלחם קודם שיתחיל לברך. ואין הלחם חשוב כפרוס ע"י חתך מועט כזה אם הוא בענין שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הככר עמה" (ל' אדה"ז בשלחנו סי' קסז ס"ג). ומבואר מזה, דזה שהחתיכה הקטנה יכולה למשוך ולהעלות עמה את השאר מחשיבו כחלק משאר הככר].

ועפ"ז נראה לפרש דברי הגמ' בסוגיין כך: דגבי גירושין שצריכים 'כריתות', בעינן - לא רק שיגיע הגט לידי האשה, אלא גם - שיצא מידי הבעל לגמרי, משא"כ בקנין חליפין צריכים רק מעשה של נתינה גרידא (פחותה אפי' מבשאר קנינים, ראה מש"כ בש"ך הנ"ל ובאחרונים בגדר קנין חליפין), והרי נתינה כן נעשה, והא דגם הנותן עדיין אחוז בו אינו מבטל המעשה של נתינה שהי' בחלקו השני.

(והא דקאמר הגמ' דהחלק שאוחז המקבל נחשב "כמאן דפסיק", ע"כ אין הפירוש דהוה כמאן דפסיק ממש (דא"כ איך מהני הא דיכול לנתקו אפי' גבי גירושין), אלא דיהא נחשב שהמקבל אכן קיבל החלק שהוא בידו, ושאין אחיזת הנותן בחלק השני מבטלת אחיזתו בהחלק שבידו).

ועפ"ז מתורצות בפשטות ב' הקושיות הנ"ל שעל הרמב"ם; דהרי לענין חליפין מבואר בגמ' שלא איכפת לן מה שגם הנותן תפוס בחלק מהסודר, דכל זמן שהמקבל ג"כ אחוז בחלק הר"ז נחשב 'נתינה'. וא"כ הרי כמו שזה 'עובד' במקרה שהנותן אחוז בו מחמת האי סברא דיכול לנתקו, ה"ה ד'עובד' במקרה שהמקבל אחוז בו מחמת אותה סברא.

ולאידך, גבי שאר קנינים כן צריכים נתינה גמורה (הכולל גם שיצא מרשות הנותן), וא"כ הרי הא דיכול לנתקו אינו מועיל לקנות החפץ על ידו, הואיל דאינו מבטל תפיסתו של השני כמשנ"ת (ולהעיר, דעפ"ז נצטרך לומר לכאו', ד - לדעת הרמב"ם - בקנינים דעלמא באם המקנה עדיין אחוז בהחפץ באופן דיכול לנתקו כו' לא קנאו הקונה הואיל ולא יצא מידי המקנה לגמרי. וזהו דלא כדברי הריצב"ש בתוס' בכתובות (ל, ב ד"ה ואי) ואכ"מ).

ג. והנה בגמ' מס' שבת (קב, א) איתא, שהזורק חפץ בשבת מרשות לרשות אלא שיש חבל הקשור בהחפץ והחבל נשאר ביד הזורק, אינו חייב על הוצאה זו. והביא הרמב"ם דבר זה להלכה (שבת פי"ג הי"ד) "הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח". וכן הובאו הדברים במג"א (סי' שנב סק"ב) ובשו"ע אדה"ז (שם ס"א).

ומק' ע"ז הגרעק"א (בהגהותיו על השו"ע שם), דמנ"ל להרמב"ם דבר זה דהפטור הוא משום שיכול למשכו ולהביאו אצלו, הרי בגמ' נאמר רק דהוה פטור כשאגדו בידו, ולכאו' הרי הסיבה להפטור הוא משום שלא הוציא כל החפץ, ואיפה ראה הרמב"ם פרט זה - דיכול למשכו כו' - בהגמ'? (ובליקוטים שבסוף משניות טהרות כתב תירוץ לקושייתו (הובא על הגליון ברמב"ם פרענקל) עיי"ש).

ובכס"מ (שם הל' ו') מביא קושיית הרמ"ך על הרמב"ם מצד אחר: דהנה הרמב"ם פסק (שם) ד"אם פשט אדם את ידו לרשות שני' ונתן את ידו למטה משלשה הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב", ולכאו' הרי לפי דבריו שכשיכול להביאו אצלו הר"ז מבטלת ההנחה, איך אפשר להתחייב כשהחפץ עדיין בידו הרי בודאי יכול להביאו אצלו?

ולדברינו דלעיל נראה דיתיישבו ב' הקושיות בפשיטות; דאכן הרמב"ם למד שהפטור דחבל בידו הוא משום שמקצת החפץ עדיין נשאר בפנים, אלא שסב"ל - לשיטתיה כאן - דהא דיכול למשכו אצלו כו' הוא הסימן שאכן חבל זה נחשב כחלק (חשוב) מהחפץ, ושלכן אע"פ שהחפץ עצמו כבר מונח בחוץ מ"מ חסר באותה הנחה הואיל וחלק ממנו עדיין נשאר בפנים. ונמצא דהרמב"ם רק הסביר דינא דהגמ'.

ומתורץ בפשטות גם קושיית הרמ"ך; דהא זה שיש בכחו להביאו אצלו ע"י ידו, אינו משמש כסימן שהיד נחשב כחלק מהחפץ כפשוט (ורק אם לומדים שיכול לנתקו כו' הוא סיבה המבטלת את ההנחה, יש מקום לקושייתו).