איתא במסכת שבת פרק יב - "האורג", דף קה,ב, במשנה: "הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין, פטורין. והמקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן".

ורמינהו: "הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו, חייב. ואע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה"?!

"לא קשיא הא דמת דידיה [=ברייתא דקתני חייב - במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תיקון. רש"י] הא במת דעלמא" (שאין לקורע שייכות למת ולכן כשקרע נכלל בגדר מקלקל ולכן פטור).

"...תינח מתו אלא חמתו אחמתו קשיא, חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר"ש, הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הא ר"ש דאמר מלאכה שאין צריכה לגופא פטור עליה". עכ"ל הגמ'.

ורש"י ד"ה "הא ר' יהודה כו'" כתב וז"ל: "ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי. אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא, ולא מתוקמא אלא כר' יהודה, דהא מלאכה שאין צריכה לגופה היא, כמוציא את המת לקוברו".

והקשה עליו התוס' (ד"ה "הא ר' יהודה הא ר"ש") וז"ל: "וקשה לר"י, דע"כ תרוויהו במת דידיה איירי, ולא במת דעלמא. כדקתני בברייתא דלעיל, דיצא ידי קריעה. וא"כ הויא מלאכה שצריכה לגופה, כיוון שהיא צורך מצווה, כדמוכח לקמן".

"ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור - דמקלקל הוא. ובמת דידיה, דאיכא מצוה - חשיב מתקן. אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון, דהא יליף ממילה והבערת בת כהן, דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב. התם מקלקל הוא לגמרי, שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה. אבל גבי קריעת אבל, הוי תיקון הבגד ע"י קריעה, שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום וכו'".

וברעק"א כתב: "עיין תוי"ט, ד"ה הקורע על מתו וכו', דמקיים נוסחא ישנה, ואין בו חימום. פי' שע"י הקריעה נסתלק חימומו, ע"ש. ודלא כהרש"ל שהגיה, ואית בו חימום".

ומזה משמע שענין החימום אינו מתייחס להחפצא - הבגד, אלא להגברא - שע"י הקריעה מסתלק מהאדם חימומו - הצער על המת.

וצ"ע הגהת הרש"ל "ואית בו חימום" דלכאורה אינה מובנת כלל שהרי נוצר בדיוק ההפך דנגרע ממנו החימום.

וראה בחת"ס על הנ"ל שכתב וז"ל: "וכתב התוי"ט שצ"ל ואין בו חימום, ונדחק מאוד בפירושו. והפשוט, דקיי"ל, כל קריעה שאינו בשעת חימום, אינה אלא קריעה של תפלות. וא"כ כל הבגדים שלא נקרעו בשעת החימום א"א ללובשם בתוך ז' כי אסור ללבוש בלי קריעה, והקריעה שלאחר חימום אינה מועלת. וא"כ, אם מתו מוטל לפניו בשבת, וקורע בגדים, תיקנם! שיכול ללובשו מתוך ז' שלא בשעת חימום. וזהו כוונת התוס'. אלא שצריך להגיה קצת שיכול ללובשו בכל שעה שאין בו חימום, ופשוט".

ואפ"ל דנחלקו הרש"ל (חת"ס) והתוי"ט בגירסתם בהטעם דקריעת הבגד בשעת האבילות.

דהנה בספר מנחם אבלים [אות קריעה, ס"ק ו] הביא את דברי הבית יהודה [יו"ד סי' כו], שכתב שטעם הקריעה הוא בכדי לעורר הצער והבכי של האדם.

ולעומ"ז הביא שם גם דעת שו"ת הלק"ט שכתב שהטעם בקריעה הוא בכדי שלא תיטרף דעתו של האדם עליו ברעה הגדולה שהגיעה אליו באותה השעה שבהול הוא על מתו, ולכן תיקנו רז"ל את הקריעה שתסיח ממנו את הדעת על המת ויחשוב על ממונו שנאבד וממילא יירגע מעט.

עפי"ז אפשר לומר שזהו הטעם לחילוק בין הגהת הרש"ל והתוי"ט בתוד"ה הנ"ל.

הרש"ל הגיה שצ"ל ש"אית בו חימום", מכיוון שסובר בטעם הקריאה באופן שכותב הבית יהודה דלעיל, שטעם הקריעה על המת הוא בכדי להפליג צערו של האדם ולעורר בכיו, היינו שצריך לעורר ולהוסיף בו את החמימות.

משא"כ התוי"ט שכותב שאסור לו לאדם לצער עצמו בבשורות הרעות הבאות עליו ויש לו לקבלן באופן של שמחה וטוב לבב. ומביא לשם ראיה לכך את דברי הרמב"ם בסיבת הקריעה שמסביר שהיא באה בכדי להפיג צערו וחימומו של האדם על מתו, סובר כפי דעת שו"ת הלק"ט הנ"ל שטעם הקריעה הוא בכדי להסיח דעת האדם מהבהלה על מתו ולהפנות צערו על איבוד ממונו ובכך למנוע ממנו שתיטרף עליו דעתו בצער הגדול, ולכן מגיה בלשון התוס' שצ"ל "ואין בו חימום", שזו הרי כל מהות וסיבת הקריעה להוציא ולהפחית מהאדם את חימומו, עד שבסופו של דבר לא יהיה בו חימום - חימה וצער על מתו ויסיח במעט דעתו מכך.