1) וראה מש"כ בזה בקור"ש ב"ק ח"א סי' ל' או"ק ו' ובסי' ל"ג או"ק ה' בגדר חיוב המזיק אי הוא על השלמת החפץ או על הפסד השוויית להבעלים יעויי"ש, [ושו"ר בספר רשימות שיעורים על מסכת ב"ק להריד"ס שי"ל לאחרונה שכתב שם לבאר ג"כ הסברא שלא להתחייב בלא מכ"ק משום דחיוב המזיק הוא רק להשלים החפץ יעויי"ש].

2) וכן מתבאר ג"כ במאירי לדף ג' דכתב שם "…ושאין שם כלוי הקרן חייב אפי' נשכה [ככר בפי' ונפל מפי'] ולא חסר כלל אלא שנתלכלך חייבת מדין שן" יעויי"ש.

3) וכן כתב ברשימות שיעורים להגריד"ס לבאר בדברי הרשב"א כמו"ש הגר"ח וכתב ג"כ לפשוט מזה השאלה בב' תמונות וכו'. יעויי"ש.

בגמ' כריתות (ב, ב) הובאו דברי הגמ' שלנו (ב"ק ה, א): דתנא במתניתין תנא מניינא (ארבעה) לאפוקי האבות דרבי אושעיא, ור"א תנא מניינא לאפוקי האבות דר"ח, ור"ח תנא מניינא לאפוקי מוסר ומפגל.

וברש"י שם מבואר דהא דר"ח לא תנא מוסר ומפגל אין הפירוש דיש להם אותו דין כשאר האבות נזיקין, ורק שלא איירי בהם, אלא דהפירוש הוא שדינם שונה: "אינו משלם ממיטב, דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא, והיזק שאינו ניכר נינהו".

וידועים הדיוקים בדברי רש"י אלו:

א) מה הכריח רש"י לומר דהא דר"ח לא תני מוסר ומפגל, הוא משום שדינם שונה משאר הנזיקין; הרי כשהמשנה לא תני אבות דר"א, וכשר"א לא תני אבות דר"ח, הרי הפירוש הוא (לכו"ע) רק דלא איירי בהו, אבל לא שדינם שונה, וא"כ מדוע לא נפרש עד"ז הא דר"ח לא תני מוסר ומפגל? (ואכן עיין בתור"פ בסוגיין, שמחמת סברא זו מפרש דלא כרש"י, אלא שכן שווין בדינם לשאר האבות, ורק שר"ח לא איירי בהו)!

ב) זש"כ רש"י שטעם הפטור מתשלום "מיטב" במפגל הוה משום דהאי הזיקא דיבורא בעלמא היא"; הרי בגמ' דילן מבואר תחילה שהטעם שר"ח לא תני מפגל הוא משום דבקדשים לא קמיירי, ורק אח"כ בקשר למוסר הובא האי סברא דדיבורא בעלמא הוא, וא"כ מה הכריח רש"י לשנות מפשטות דברי הגמ' ולומר שהסברא דדיבורא קאי גם על מפגל?

ג) זה שרש"י מוסיף ד"היזק שאינו ניכר נינהו", אינו מובן לכאו'; דהרי ר"ח כן תני הזיקות שאינם ניכרים (מטמא, מדמע ומנסך), ובגמ' דילן מבואר דזה א"ש בין למ"ד דשמיה היזק ובין למ"ד דלא שמיה היזק, והרי גם הם נכללים בהאבות דמשלמים ממיטב. וא"כ סברא זו אינה מבארת מדוע לא תני ר"ח מזיקין אלו, וגם מדוע אין מזיקין אלו משלמים ממיטב?

ד) בגוף הענין שרש"י אומר ד"היזק שאינו ניכר נינהו", צ"ב, דבשלמא מפגל מובן מדוע הוא כן, אבל "מוסר", מדוע נחשב להיזק שא"נ? ה"ה גורם להפסד ממון באופן ניכר מאוד?

והנראה לומר בכ"ז, דלרש"י הי' קשה מדוע באמת לא תני ר"ח מוסר ומפגל, דאע"פ שהגמ' ביארה דבקדשים לא קמיירי ובדיבורא לא קמיירי, מ"מ זה גופא הי' קשה לו, דהרי ר"ח תני כל מיני ופרטי מזיקים (כמבואר בהמשך הגמ': אתא לידיה באיסורה, ובהתירא; קנסא; מינכרא ולא מינכרא וכו'). וא"כ מדוע באמת לא איירי בהני!?

ומחמת קושיא זו פירש, דזה שר"ח לא תני אבות אלו הוא מחמת שלא הי' יכול למנותם, משום דהוו מזיקים קלושים עד שאינם משלמים מיטב. ועפ"ז מובן מדוע הוכרח רש"י לפרש שעיקר הסיבה (גם במפגל) הוא משום האי טעמא דדיבורא בעלמא, דטעם זה מורה על חיסרון בחומרת המזיק, משא"כ הטעם ד"קדשים" אינו מורה על שום חסרון בחומרת המזיק כמובן (ולכן פירש שזה היתה רק הו"א. או בדרך קושיא; "בשלמא מפגל . . קדשים . . אבל מוסר מאי איכא למימר").

אלא דעדיין אין זה מספיק: דהרי גם היזק שאינו ניכר הוי חיסרון במעשה ההיזק (ועד"ז הזיקא דממילא), ומ"מ כן נחשב לא' מהאבות, וכן משלם ממיטב, וא"כ מדוע חיסרון זו "דדיבורא" מפקיעו מהאבות וממיטב?

ולכן מפרש רש"י דהחיסרון ד"דיבורא", הוא, מחמת היותו עומק חדש וגדר מיוחד בהיזק שאינו ניכר. פירוש הדברים: היזק שא"נ בכלל, פירושו, דהנפעל של ההיזק אינו ניכר (דאחר שעשה המעשה לא ניכרת פעולתו בחפץ), אבל ה"מעשה מזיק" כן הי' מעשה ניכר (מטמא מדמע ומנסך וכיו"ב); שונה הדבר אצל דיבור, דלא רק שע"י דיבור אין שום פעולה ניכרת אחר שדיבר (מחמת הדיבור), אלא דיתירה מזו, דגם פעולת הדיבור עצמה אינה מעשה חשוב וניכר (וכידוע, דאע"פ דעקימת שפתיו הוי מעשה, מ"מ הר"ז נחשב מעשה קלוש).

וזהו ביאור דברי רש"י ד"דיבורא" הוה היזק שא"נ- דפירושו היזק שא"נ חדש, שלא רק שחסר ההיכר בהנפעל, אלא גם בהפעולה. ומזיק קלוש כזה אכן נפקע גם מהשם "אב", וגם מתשלומי "מיטב".

ולפ"ז מתורץ גם מה שהוקשה איך מחשיב מוסר להיזק שא"נ - דלדברינו הרי הפירוש הוא, דהדיבור הוה אינו ניכר, גם בהדיבור עצמו, וגם אחר הדיבור, שאין ניכר ההיזק שנעשה על ידו (היינו ע"י הדיבור עצמו).

בב"ק (ה, ב): "אמר רבא - וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן, ולמ"ד אדרבא קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא, אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן, קרן לחלק בין תמה למועדת...". ובתוס' שם ד"ה שכן מועדין וכו' "אין לפרש שמשלמין נזק שלם דא"כ קרן נמי אתיא כיון דלא כתיב, אלא מפרש ר"ת דמועדין מתחילתן היינו שדרכן להזיק משא"כ בקרן - דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא דניזקא קנסא, ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא היינו למ"ד דפלגא ניזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור, ולא כמו שפירש הקונטרס דלא איתפרש היכא".

ולכאורה צריך ביאור בשיטת רש"י:

א) מלשון הגמרא שכן מועדין מתחלתן משמע בפשטות, דהיינו שמשלמין נזק שלם, כמו שמשמע מתוס' הנ"ל, רק שתוס' דוחה זאת מטעם שמזכיר, וא"כ מובן דרש"י שאינו מפרש כלום צ"ל שמפרש כפשוטו, וא"כ קשה ע"ז קושית התוס'?

ב) בד"ה ולמ"ד וכו' כותב רש"י: "לא איתפרש היכא". ומציין הגר"א שהוא בדף הקודם, וכוונתו כמו שמפרשים האחרונים (נחלת דוד ובית אהרן), שבדף ד ע"א איתא "ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק, ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש", שמזה משמע שאף שיש להקשות "מה לשן שכן מועדת מתחילתה משא"כ קרן" (איך שיהי' הפירוש ד"שכן מועדת מתחילתה") אעפ"כ אין זה קושיא, כי קרן עדיפא שהוא כוונתו להזיק והיינו דעדיפות הקרן היא גם על שן שמועדת מתחילתה, וא"כ יש מ"ד שקרן עדיפא - ולמה כותב רש"י לא איתפריש היכא?

על קושיא הב' מתרץ הבית אהרן: דרש"י לא ניחא לי' בזה. כי מה שאומר התם קרן עדיפא, היינו לאפוקי מלישנא קמא דרב יהודה דאמר התם - דסברא דכוונתו להזיק קולא היא וגורמת הפטור, ופריך על זה ולאו ק"ו הוא, דפשיטא דכוונתו להזיק חומרא היא וגורמת החיוב, ועל זה קאי לישנא בתרא ואומר ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש. ולפ"ז לא מוכח מהתם אלא זה שכוונתו להזיק לא הוי קולא שגורמת הפטור, אבל שיהי' לה עדיפות נגד שאר אבות, ולדחות החומרא דיש בכולהו; מה שהם מועדין מתחילתן זה לא מוכח אפילו ללישנא בתרא (דיש להקשות עדיין מה לכולן שכן מועדין מתחילתן, דהוא קושיא אלימתא).

ומובן שזהו תי' דחוק שהרי מפשט הגמרא שם "ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש" משמע לא כ"ש - וחייב (ולא רק שכוונתו להזיק הוא גורם לחומרא).

ועל קושיא הא' בפירוש רש"י מתרץ המהר"ם שי"ף, שי"ל שרבא קאי אמתניתין, וכולהו (כל הני דמתניתין) כי שדית בור בינייהו, (ובמשנה איירי במועד כדאיתא בגמרא "וכי שור דרכו להזיק - במועד" [וקרן תם כתיבא]) אתיא כולהו במה הצד. ועפ"ז תובן הפירכא "מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן משא"כ קרן", ואין להקשות קושיית התוס' דקרן נמי אתיא דהא מיירי שקרן תם כתיבא, ולמ"ד קרן עדיפא דכיון דאייעד אורחיה הוא וגם כוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא.

אבל ע"ז מקשה המהר"ם שי"ף שא"כ מהו הפירוש בדברי הגמרא בסוף ענין זה "קרן לחלק בין תמה למועדת", והא תם כתיבא כבר וקרן מועדת אתי מבינייהו וא"כ מה זה לחלק בין תמה למועדת.

אך בשיטה מקובצת יש תירוץ על זה (רבינו ישעי') שיש לפרש הגמרא דלא הוה ידעינן בכמה היא מועדת, ומשו"ז כתיב מועדת "לחלק בין תמה למועדת", היינו איך לחלק בכמה.

ועכשיו יש לתרץ קושיית הגר"א על רש"י: הרי נת"ל דרבא קאי אמתניתין שמיירי במועדת (כמבואר בגמרא ד ע"א בסוף העמוד), ולכן מקשים מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן משא"כ קרן שאינו כן (דהא תם כתיבא), משא"כ בגמרא שם בתחילת העמוד ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש. התם עדיין לא נחית לחלק בין קרן לקרן ולהסביר במה מיירי מתניתין (רק במועד), רק מיירי שם בשם קרן בכלל, דאומרים לא הרי המבעה כהרי השור, ומפרשים ששור הוא קרן, וממילא מקשים ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש.

ושם אין להקשות ומה לשן שכן מועדת מתחילתה - דקרן נמי אתיא, וכמו שמסביר התוס' הנ"ל ה ע"ב. וא"כ אין מכאן ראי' כלל שקרן עדיפא דכוונתו להזיק, ודוחה החומרא "שכן מועדין מתחילתן". כי כאן אין להקשות קושיא זו כלל, משא"כ בדף ה ע"ב שיש להקשות - כי תם כתיבא, א"כ מנין לנו שקרן עדיפא שכוונתו להזיק ודוחה פירכת שכן מועדין מתחילתן.

אמנם ראיתי בספר שעורי הרה"ג י.מ. שורקן שמקשה על התוס' ו ע"ב ד"ה שור רעהו כו' ששם איתא (בהמשכו - בדף ז' ע"א) "...וא"ת היכי ילפינן שן מכולהו (שכל המזיקים פטורים בהקדש) מה לשן שיש הנאה להזיקה וי"ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירה", ע"כ.

ולכאורה קשה ע"ז דבדף ד' ע"א מסבירה הגמרא למ"ד מבעה זה אדם "לא ראי השור שמשלם את הכופר, כראי האדם שאין משלם את הכופר. ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים, כראי השור שאין בו ארבעה דברים", ע"כ.

ואם איתא כדברי התוס', הו"ל להגמרא למימר בפשטות דלא ראי האדם שמזיק בידיים כראי השור שהוא ממונו, וגם אינו מובן מה זה "לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר" והא אעפ"כ אדם הוא מזיק בידיים, וזהו סברא יותר חזקה לחייבו, וכנ"ל בדברי התוס' (לגבי שן), והוא באמת קושיא אלימתא.

ומתרץ שהגמרא ד ע"א מפרשת (בסוף העמוד) שמשנתינו מיירי באדם ישן, דאדם ער אין דרכו להזיק, וא"כ כוונת הגמרא דלעיל לא הרי השור כהרי המבעה וכו', מיירי באדם ישן, ובאדם ישן חייב משום פשיעתו, והוה דומה לשאר המזיקים.

ולפ"ז צ"ל דמה שהגמרא אומרת שאדם חייב בארבעה דברים כוונתה ד' דברים בלי בושת (שישן שבייש פטור כדאיתא בגמ' ב"ק פ"ו ע"ב וברמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה י') משא"כ שור חייב רק באחת מהן.

ולפי דבריו שהגמרא בתחלת העמוד כבר מיירי לפי המסקנא בסוף העמוד קשה לכאורה על מה שכתבתי בשיטת רש"י (שבתחילת העמוד לא ידענו עדיין מחילוק תם ומועד)?

אמנם [נוסף ע"ז שעל רש"י גופא אין זה קושיא כי בגמרא ד ע"א שם כותב רש"י בד"ה ומאי לא הרי אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם... וממילא רש"י מפרש הגמרא באדם שהוא ער דלא כבספר הנ"ל (וקושיית התוס' יתרץ באופן אחר)], אי"ז דומה לעניינינו, כי שם (בהצריכותא דשור ואדם) מוכרחת הגמרא כבר בהקס"ד לאסיק אדעתא דמיירי בישן, דאי לאו הכי אינו מובן כלל מהי ההשוואה דשור ואדם, והרי אדם מזיק בידיים כנ"ל. משא"כ בנדו"ד לאו הכרח הוא, דעדיין אין עוסקים בהחילוק דתם ומועד, ורק במעלת הקרן על השן והשן על הקרן, ותו לא מידי.

ובאמת בעיקר דבריו צ"ע דהא הרמב"ם פוסק בהלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה ט"ו שישן חייב בנזק ופטור מארבעה דברים (ומציין המגיד משנה לדף כז ע"א, אבל בגמרא שם אינו מפורש אם ישן חייב בד' דברים אם לאו) וא"כ מה זה שפירש שישן פטור רק מבושת?

בנימוקי יוסף שם כותב, שהישן בראש הגג ולא נפל מחמת הרוח, אלא שנתהפך אגב שנתו ונפל, דחייב בכל, חוץ מבושת דמילתא ידיע שדרך ישן קרוב ליפול בכך, ואפ"ל שלהנמוקי יוסף ישן חייב אף בלא ראש הגג אם ישן אצל כלים מאותו הסברא עצמה דמילתא ידיעא שדרך ישן להתהפך מתוך שינתו, וזהו יסודו של הרה"ג י. מ. שורקן בהנ"ל.

או י"ל שבכלל קשה על המשנה ב"ק פו ע"ב "ישן שבייש פטור" דהא ישן אינו פטור רק על הבושת אלא על השאר ג"כ פטור, ומה זה ישן שבייש פטור? ובאור שמח על הש"ס מקשה זה ונשאר בצע"ג, וכמו"כ יש להקשות על הרמב"ם שבהלכות חובל ומזיק פ"א ה"י מביא ישן שבייש פטור ובהלכה ט"ו פוסק שישן פטור מארבעה דברים?

ומתרץ הערוך השלחן בסימן תכ"א (שקושיא זו קשה גם על הטור והשו"ע, שמביאים כלשון הרמב"ם ישן שבייש פטור - והלא פטור מארבעה דברים) שיש שני מיני ישן, עי"ש שבישן שקרוב למזיד פטור רק מבושת, וא"כ מתורץ המשנה, הרמב"ם והשו"ע. וא"כ י"ל שבישן כזה מיירי בדף ד ע"א.

הנה ענין חיוב התשלומים של השומרים, באם הוזק החפץ, יש לבאר בכמה אופנים: א. משום חיובו על מעשה הנזק. היינו כמו שחייב על נזקי ממונו שמזיק לעלמא, דהוא עשה הנזק, כמו"כ, בחיוב השמירה על החפץ הנפקד אצלו, נעשה אחראי על נזק שנעשה בחפץ כשלא שמרו כראוי, כאילו הוא הזיקו, והיינו דיסוד חיובו הוא אחריות על מעשה הנזק. ב. חיובו הוא מצד שנשתעבד לשמור החפץ כדי להחזירו. והיינו דיסוד חיובו הוא, שיעבוד על שמירת החפץ בכדי שיוכל להחזירו, ואם לא שמרו כראוי נתחייב בזה. ג. בשעת ההפקדה נשתעבד להחזיר החפץ או שוויו (ע"ד חיוב גזלן ושואל לגבי אונסין), אלא שאם שמר החפץ כראוי, ואעפ"כ אינו יכול להחזירו, פטור1.

הנה יש מחלוקת בין אדמה"ז להח"י באו"ח סי' תמ"ג ס"ב ובשו"ע רבינו ס"ח בנוגע לטעם פסק המחבר דשומר שהיה מופקד אצלו חמץ והגיע הפסח ולא מכרו, שפטור מלשלם, דלהח"י הטעם הוא, דלא פשע בשמירתו כשלא מכרו, ולכן רוצה לחדש שבש"ש, חיוב השמירה יחייבו למכור החפץ לנכרי, ואם לא מכר יהיה חייב. אבל רבינו חולק עליו, א. אם היה חיוב על הש"ש למכרו, חיוב זה היה חל גם על ש"ח. ב. שואל על דברי ה"דברי ריבות" שאומר דאין חיוב על "אי מכירה" משום דהוי "גרמא" בנזיקין, דע"ז מתמיה רבינו, דהרי בכל שומר ש"לא נעל כראוי" ויצאה הבהמה ונאבדה "אין לך גרמא גדול מזה" ואעפ"כ חייב, דלכן "...ע"כ צ"ל דמה שש"ח חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו, חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובש"ש החמירה יותר ובשואל יותר ובלוה יותר..." (ומסיק שם דהא שהשומר פטור אם לא מכר, הוא לא מצד חיובו בתור שומר, כיון דחיוב השמירה מחייב רק להחזיר החפץ עצמו, ולא למוכרו. אלא חיובו הוא משום המצוה דהשבת אבידה, ולכן אם לא קיים מצוה זו אינו חייב לשלם).

ונראה מזה, שהדברי ריבות הבין יסוד חיוב השומרים כאופן הא' שחיוב השומר הוא על מעשה הנזק שנעשה בהחפץ, דע"י אי שמירתו נעשה כמי שהוא בעצמו הזיק. ולכן רוצה לחלק, שאם ההיזק נעשה ממילא - מצד שלא מכרו, אינו חייב ע"ז, דהוי רק ע"ד גרמא. אבל שיטת רבינו שוללת זה, דקשה לומר שזהו יסוד חיוב השומרים, דא"כ כל פשיעת השומר, כגון כשהבהמה יצאה ע"י שלא נעל כראוי, הוי להיחשב כגרמא.

ובפשטות קשה לומר דמעשה לקיחת הליסטים הוי כאילו הוא עצמו הזיק, ולכן לומד אדמה"ז דהחיוב הוא מצד שעבוד השמירה כדי להחזיר החפץ. והיינו שאין אחריותו על היזק הנעשה בהחפץ כאילו הוא עשאו. אבל לאידך אין הכוונה כאופן הג', ששעבודו הוא שעבוד החזרת החפץ גרידא, אלא שעבודו הוא שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות2 (והוא משום דהתורה חסה עליו דעשה כל אשר ביכולתו, ולכן קשרה שיעבודו בענין זה שמשתעבד לשמור החפץ ולא כאופן הג').

הרעק"א בהג' לשו"ע שם לומד דשומר "כיון שמוטל עליו לשומרו, פשיעתו הוי כמזיק בידים", ובזה מסביר סברת התוס' ב"ק נ"ו: דשומר אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך" בפירות דהרקיבו, וגרע מגזלן, דרק שומר כיון שהוטל עליו לשמר החפץ הוי "פשיעתו כמזיק בידים", משא"כ גזלן. (ועיי"ש מה שמפרש המג"א ומקשה עליו וכו').

אבל לאדמה"ז נראה דסובר דאין לומר ש"הפשיעה הוי כמזיק בידים", וסובר בפשטות דשומר שלא נעל כראוי והבהמה יצאה ונאבדה לא הוי "כמזיק בידים", אלא הוי כגרמא בנזיקין כבכל התורה, דלמה נאמר שהתורה חידשה במציאות הדברים, לומר, ד"גרמא" הוי "כמזיק בידים" בשביל "הטלת השמירה", דלמה יהפוך חיוב השמירה ל"היזק בידים".

ולפי אדמה"ז נראה שיומתק יותר דברי התוס' שם לחלק בין שומר לגזלן לענין הש"ל בשומר דנשתעבד "לשמור כדי להחזיר בשלימות לבעליו", ולכן נכלל בתוך חיוב השמירה להחזיר "בשלימות" כפי שהיה בשעת ההפקדה, כולל שלא יהא רקוב וכיוצא בזה, משא"כ בגזלן. (ויש עדיין להוסיף בהמשך דברי אדמה"ז כלפי דברי הרעק"א בדברי המג"א. אבל אכמ"ל בזה).

הנה בב"ק ד' ע"ב הג' מבארת הא דלשמואל לא תנא במשנה נזקי אדם, כולל דיני שומרים, הוא משום דהתנא במשנתינו מבאר רק נזקי "ממונו" (היינו ממונו שהזיק), ולא תנא "נזקי גופו", היינו דשומר וחיובי תשלומים שלו הם "נזקי גופו", וביאר רש"י שם "...דהנך ד' שומרים הם עצמם הזיקו, הואיל ולא שמרו כראוי...". ולהלן בביאורה דברי רב (דתני במשנה אדם (מבעה), ולא תנא דיני השומרים), הסבירה הגמ' ד"מבעה" הוא "היזיקא דבידים" וד' שומרים הוא "היזיקא דממילא". וכן בדף י ע"ב כותב רש"י ד"ה ש"ש "שפשע ונטרפה ע"י זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה"3.

נמצא מכללות הגמ' דחיובי השומרים הם בתור "חיובי נזיקין". דהו"א לומר דהחיוב שלהם הוא התחייבות עצמית בינם להמפקיד, שכאילו התנו ביניהם שמחוייבים לשלם באם לא ישמרו כראוי או לפי דיניהם (ש"ש בגניבה ושואל על כל החיובים), ואין חיובם קשור לתשלום נזק.

אבל מהגמ' דידן משמע בהדיא שחיוב השומרים ותשלומיהם קשור בענין ודין "דנזיקין", והיינו דעצם ענין השומרים הוא התחייבות לשמור מנזקין.

ונמצא דגמ' זו סותרת ההבנה דאופן הג', לומר שחיוב שמירה נובע מחיוב החזרת החפץ או חילופי, דא"כ לא היה לו להיחשב ב"נזיקין", דחיוב השמירה הוי כמו "חוב" דעלמא, אלא ברור שגדר חיוב השומרים שייך לענין חוב ודיני נזיקין (הן אם נאמר שהוי השומר אחראי על מעשה הנזק, או שנאמר דהוי אחראי לשמור שלא יוזק כדי להחזירו בשלימות).

והנה לכאו' אפשר להוכיח קצת כאופן הא', דהגמ' אומרת בשיטת רב דנזקי השומרים הוי כ"נזקי דממילא", וכן רש"י מסביר בדברי שמואל ד"הם עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי...[3]" דמשמע מזה שחיוב השמירה הוא משום שמעשה הנזק מתייחס להשומר.

והנה י"ל דאדרבה מדברי גמ' זו נראה דווקא כאופן הב', דמזה שהגמ' אומרת ששומרים הם "נזקי גופו" ואעפ"כ הוי "נזק דממילא", משמע דלא כאופן הא', כיון דלאופן זה יסוד החיוב הוא, כאילו השומר עשה את מעשה ההיזק בהחפץ, והיינו דהשומרים נשתעבדו לשמור החפץ כדי להחזירו בשלימות, והעדר שמירה זו הוי כהיזק של השומר שלא "שמר כראוי" ולא עשה שעבודו. אבל אין הכוונה דההיזק עצמו הנעשה בחפץ הוא כעשייה דיליה (דבזה הוי ככל גרמא בנזיקין) דהוי "היזק דממילא", אלא חיובו הוא בהיזק הגוף מה שלא עשה שעבודו וחיובו לשומרו כראוי.

ויש להוסיף ולהעיר בהא דשואל נחשב ב"אבות נזיקין", דלכאורה מכיון שחייב באונסין דאי אפשר לשמור מהם, א"כ למה אנו מחשיבין השואל ל"מזיק"[4]. ובלקו"ש חל"א ע' 113 מבאר ענין השואל דהוי "...כאילו קנה החפץ לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם)". אבל לכאו' א"כ למה ייקרא בשם "מזיק".

וי"ל ע"פ הכתוב בהשיחה שם "...משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל אלא דהוי (גם) כאילו קנה..." (כנ"ל) די"ל דענין ה"קנין" של השואל הוי רק הוספה לענין השמירה שיש בהשואל כמו לכל השומרים, והוא כדברי אדמה"ז דחיוב השומרים הוי "שעבוד שמירה כדי להחזירו בשלימות", שגם השואל יש לו שעבוד זה (במכ"ש משאר השומרים), אלא דבנוסף לזה יש לו גם "קנין" כדי להתחייב באונסים.

1) באמת יש להוסיף כמה אופנים, אבל נתעכב באופנים אלו.

2) אלא שעל שעת חיוב התשלומים, ישנם ב' דעות בגמ' כתובות לד: אם החיוב הוא משעת האונס, או משעת משיכת החפץ. אבל ברור שזה גופא נובע מעיקר יסוד חיוב השומרים - שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות.

3) מדבריו אלו נראה בברור דאין "אי השמירה עצמה" נחשב להיזק, אלא אם הוזקה ע"י אי שמירתו נחשב "להיזק גופו" של השומר (ולא רק שאז אין יכול להיפטר בטענת הש"ל).

4) ולכן קשה לתרץ דדברי אדמה"ז הם לשיטת שמואל (ורק רב דהוי שומר "נזקי דממילא" כהדברי ריבות), כיון דרש"י מפרש גם בשיטת שמואל ד"הם עצמם הזיקו שלא שמרו כראוי".

5) וראה בצ"צ כתובות רפ"ה.