כתב אדה"ז בס' תניא קדישא באגה"ת פ"א "דמצות התשובה מה"ת היא עזיבת החטא בלבד (כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות) דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית'...".

ואומר ע"ז כ"ק אדמו"ר (מובא בס' שיעורים בספר התניא 1128) שהראיה מפ"ג דסנהדרין וח"מ ל"ד שכשמישהו עובר עבירה שפוסלו לעדות, כשחוזר מדרכו הרעה (חוזר - עזיבה, דרכו הרעה- חטא) נעשה כשר לעדות. ובל' הרמ"א "מיד כשקיבל עליו בב"ד שבעירו שלא לעשות עוד, סגי ליה".

(והא דיש מקרים שבהם התשובה צריך להתבטא בפעולה מסויימת, לדוגמא: "משישברו פספסיהן" דמשחקי בקוביא, הוא רק כדי שהב"ד ידע שאכן קיבל ע"ע בלבו. אבל לגבי שמים הרי משגומר בלבו, גם כשאינו מתבטאת בפעולה, הוא פוסק מלהיות רשע).

ומבאר עוד שם דהא דמדייק אדמה"ז בל' "סוף סי' ל"ד" הוא משום דבאותו סי' כתוב שמלוי רבית וגזלנים חוזרים להיות כשר לעדות רק אחרי שמחזירים הכסף שלקחו, והו"א ש"עזיבת החטא" (מכאן ולהבא) אינו מספיק, וכדי להיקרא בעל תשובה צריך גם להחזיר הגזילה והריבית (תקון העבר), לכן מציין אדמה"ז לסוף סי' ל"ד דשם לא מובא שום תקון על העבר ורק הקבלה מכאן ולהבא. "ומה שמלוי רבית וגזלנים אינם נעשים כשרים רק בהשבת הגזילה והריבית יש לפרש: שבלא זה הרי לא עזב החטא, ואדרבה אוחזו (הממון, עיין בסמ"ע שם סקע"ח). ועצ"ע. וגם צ"ע מקידושין (אה"ע סל"ח בב"ש סקנ"ה וח"מ שם סקמ"ד), בהשבת הכסף מתבטאת קבלתם על להבא, שלכן הרי"ז דוקא בהפסולים משום ממון (חו"מ שם שעיף כ"ט)".

לאח"ז מדייק כ"ק אדמו"ר למה לא הביא אדה"ז ראיה מהגמ' קידושין מ"ט דהמקדש ע"מ שאני צדיק גמור שהיא מקדושת מספק דילמא הרהר תשובה בלבו, אע"פ שלא התודה, דהוא לפני מס' סנהדרין. ומת': שרוצה לפרש שדבר זה הוא לכל יהודי, ולא תאמר שרק ברוב ישראל מספיק עזיבת החטא (ולכן בקידושין שהוא ענין דאיסורין שהולכים אחר הרוב מספיק עזיבת החטא), קמ"ל שגם לעדות ולממונות ש(שאין הולכים אחר הרוב) מספיק עזיבת החטא בלבד. ע"כ.

לכאורה כוונת הצ"ע מקידושין הוא: דהיא מקודשת מספק גם לגזלן שלא השיב עדיין הגזילה ואין אומרים בזה שכל זמן שנמצא בידו חסר בעזיבת החטא "ושרץ בידו" (כפי' שפי' הח"מ), "ועיין בח"ה סי' ל"ד שם מבואר דלא מהני עדות עד שיחזור בתשובה מ"מ לענין קידושין מהני קודם עשיות התשובה כ"כ ב"ה" (הב"ש שם). והיינו דמשם נראה שיש חילוק בין קידושין לעדות, ונראה בלשונו שעדיין חסר ב"עשיות התשובה" ובקידושין מהני קודם עשיית התשובה1.

והנה לכללות הנקודה המבואר בתניא יש להביא ראיה מגמ' ב"ק צ"ד ע"ב וב"מ ע"א דמביא ברייתא דאיתא דבנים חייבין להחזיר דברים המסויימים שגזל (או הלוה בריבית) אביהם משום כבוד אביהם. ומקשה הגמ' למה חייבין בכבוד אב, הרי אינו "עושה מעשה עמך", ומת' "כשעשה תשובה", ומקשה "אי עשה תשובה מאי בעי גביה, איבעי ליה לאהדורי", ומת' "שלא הספיק להחזיר עד שמת". רואים שגם כשהגזילה או הרבית נמצא בידם ולא החזירו נחשב "לעשה תשובה" ו"עושה מעשה עמך".

(שו"ר שעד"ז קצת הביא בההקדמה לברכת שמואל בגיטין דוגמא מגמ' זו לבאר איך שבתשובה יש "חרטה" על ענין העבירה, ותקון החטא (ותשובת העבירה גופא) דאל"ה הוי טובל ושרץ בידו, "ומשכחת זה בלא זה כגון אם לא הספיק להחזיר עד שמת..."). אלא דגם בזה אין להקשות למה לא הביא אדמה"ז גמ' זו דהוא לפני מס' סנהדרין, דיש לומר שאין זה ראיה מוכחת לכל יהודי, כיון ששם מדובר לענין מצות כיבוד אב והרי"ז ענין איסור (שהולכין אחר הרוב). ואין להקשות: דכיון דמדובר להוציא דבר המסויים מהם להחזיר להנגזל והלוה בריבית (ממון) אפשר להוכיח גם לענין ממון:

(דבנוסף דלדעת הכס"מ בדעת הרמב"ם הלכות ממרים פ"ו הי"א (המת' קושיית הטור וביאר דהרמב"ם והגמ' מדבר רק בריבית ולא בגזילה) הרי אם עשה תשובה ולא הספיק להחזיר הו"ל כאילו לא הורשה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים. וא"כ אין זה נחשב כהוצאת ממון2. הרי גם אם לא נלמוד כפי הכס"מ -וכפי שהקשו המפרשים-, ועוד: שנאמר שג"ז נחשב כהוצאת ממון, הרי) כבר ביאר הרבי בהביאורים שם: שמאחר שהשאלה אם הוא כשר לעדות נוגע (לא רק לגבי עדות, אלא) לעניינים אחרים שבהם הולכים אחרי הרוב הרי כבר ממילא מוציאים ממון ע"פ, כמו"כ יש לומר בנ"ד: כיון דענין התשובה של האב נוגע לעניינים אחרים (כמה דינים התלויים ב"עושה מעשה עמך" ועוד) שבהם הולכים אחרי הרוב הרי ממילא מוציאים ממון ע"פ. ולכן הביא אדמה"ז הראיה ממס' סנהדרין דשם מדובר בכל ענין גם כ"ששברו" הפספסין בב"א עם העדאתם להוציא ממון, דאז מתעורר שאלת כשרותם במיוחד לענין הוצאת ממון ואעפ"כ נאמנים3.

1) ראה גם פרמ"ג פתיחה בוללת ח"ג או' י' דבעבירות דבין אדם לחבירו צריך שירצה חבירו וגם וידוי דברים. ומציין: "ועיין אהע"ז סי' ל"ח סע' ל"א בב"ש אות נ"ה, ולענין קידושין הרהור בלב סגי דלא מקרי רשע משהתחיל לקבל תשובה בלבו ולעזוב דרך רשע...", דמחלק דלענין בין אדם לחבירו: לענין קידושין מספיק הרהור בלב, משא"כ לשאר עניינים (עדות).

2) דאלא שלאידך יש לטעון: כיון אנו דנים אם נחשב כעשה תשובה או לא, ואם לא נחשב לעשה תשובה, בניו ירשוה והתורה לא חייבתה להחזיר, א"כ יש לבעל דין לומר שזה גופא שמחשיבים כאילו עשה תשובה נחשב למוציא ממון.

3) ונראה מדברי הרבי: שביאר שהחידוש ממס' סנהדרין וח"מ הוא שתשובה בלב שייך לכל יהודי (ולא רק על הרוב), ולא הסתפק לומר שהחידוש הוא שאין אומרים שמה שמועיל התשובה בלב גם לענין ממון ואין מחלקים כמו דברי הב"ש לחלק בין ענין קידושין וענייני ממונות (שהביא לפנ"ז).

וי"ל הטעם כמו שביאר הרבי בהמשך השיחה: שאדמה"ז רוצה לבאר כאן איך ענין התשובה הוא קרוב מאד לכאו"א ע"ד שמסביר בח"א דתניא איך קרוב מאד לכל יהודי עניינים המביאים לאהבה ויראה וכן בח"ב בענייני היחוד.