בתניא פט"ז: וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב . . להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' . . ואהבת ה' בלבו בחלל הימני . . לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ות"ת שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' . . רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו . . דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת א"ס ב"ה . . הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו . . הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות . . הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל . . וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה . . אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש אבל בלא"ה נמי עולים לעולם היציר' ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמ"ש לקמן באריכות".

בקיצור לשון: מבאר שישנם שתי מיני דחילו ורחימו ואיך הם מביאים למעשה המצוות ומעלים אותן לעילא. היינו שתי סוגי התבוננות ורגשות שבדרך כלל עובר על האדם לפני שמקיים מצוה. א) אהוי"ר נעלים, ואלו שבהתגלות לבו, הוא מרגיש את הרצון בגשמיות בלבו שדבר נכון הוא לקיים המצות ולעסוק בת"ת. לבו בוער וסוער ומזה נשתלשל קיום התומ"צ. והרגשה זו היא המעלה את התומ"צ הנעשה על ידם לעולם הבריאה. ב) אהוי"ר במדריגה פחותה, יש התבוננות והרגשה שנשארים בתעלומות לבו (מדות הנשארים בחב"ד), אין החפיצה ותשוקה לעשיית המצוות מורגשת בלבו. המצוות והת"ת הם אמנם תוצאה מהתבוננות זו אבל הם בלי הרגש גלוי בלבו. והתבוננות כזו עם חוסר הרגשה גלוי' הנה מצד עצמם אין בכוחם להעלות התומ"צ שנעשו על ידם לעולם הבריאה אם לא שהקב"ה מצרפם ומעלה אותן.

ועפ"ז מבאר מאמרז"ל בקידושין (מ,א) "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". שהפשט הפשוט בגמ' מדובר באדם שרצה לקיים מצוה אבל בפועל לא קיימה - והקב"ה מחשיב הרצון לעשותה כאילו קיימה בפועל. וע"ז כותב אדה"ז שאם הפירוש הוא כפשוטו, הרי הי' יותר מתאים הלשון "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". אלא הפשט הוא שמדובר בזה שאכן לפועל כן קיים את המצוה. ורק שהמחשבה שהביאה לעשותו הוא "רק" מחשבה טובה - אהבה ויראה שאינן בהתגלות בלבו כי אם נשארה בתעלומות לבו. ומצד עצמן אינן יכולים להצטרף להמצוה להעלותן (ומבאר את הטעם לזה בתניא שם) והקב"ה מצרפה למעשה.

והנה בגמ' שם ממשיך ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". וגם בזה לכאורה הפשט הפשוט בגמ' הוא שמדובר בזה שרצה לעשות עבירה אבל בפועל לא עשאה, ואעפ"כ אין הקב"ה מחשיב הרצון לעשותה ח"ו כאילו עשה את העבירה בפועל.

שאלתי היא: האם גם בחלק זה של המאמר רז"ל אפשר לפרשו עפ"י מ"ש אדה"ז? לכאורה גם פה אפשר לשאול: אם הפירוש הוא כפשוטו, הרי הי' יותר מתאים הלשון "אין הכתוב מעלה עליו כאילו עשאה". או "לא מעלה הכתוב כאילו עשאה".

אלא הפירוש הוא לכאורה, ע"פ מ"ש בתניא, שכשאדם העובר עבירה בפועל הרי אפשר לומר שזה בא באחד משני אופנים: א) בכוונה זדונית, "התבוננות" כביכול שכדאי לו כעת לעשות העבירה ר"ל, ומורגש אצלו בלבו את הרוח מעבירה זו. ב) עבירה בשאט נפש. התבוננות שכלית בלי חמימות והרגשה כלל מביאה אותו לעבור על דעת קונו. תוצאות שני אופנים אלו חד הוא - עשית העבירה בפועל אבל הסיבה שונה.

נמצא שכמו שישנם ב' דרגות באוי"ר (בקדושה) – א) בהתגלות לבו. ב) תעלומות לבו. לעומת זה ישנם ב' דרגות (בקליפה): א) מחשבה והרגש וחיות בעשיית העבירה. ב) עשיית עבירה בלי הרגש (גלוי). ובעשיית המצוות סוג הא' יותר נעלה, כמובן. לאידך בעבירה סוג הב' היא פחות גרועה.

והעירני ח"א שאם כנים הדברים הנ"ל הנה יהי' הפי' ב"מחשבה רעה" (שאין הקב"ה מצרפה למעשה) למחשבה הכי גרועה בעשית העבירה. והיינו -אם אחד עושה עבירה בלי כוונה והרגשה גלוי' בלבו, מובן שאין לענשו כ"א על העשי' לבד שהרי אין לבו ומעשיו שווים. מעשיו הם נגד רצונו ית' אבל לבו במקום אחר. אבל זה העובר עם כוונה זדונית, לבו חומד וסוער בהנאה בעשיית העבירה - הרי מטבע הדברים שראוי לצרף את הרגשה זו להעבירה ולהורידה עוד למטה יותר מעובר עבירה בלי הרגש. וע"ז נאמר שבחסד הקב"ה אין הוא מצרפה למעשה. אין חיות והרגש העבירה מוסיף חומר לעצם העבירה.

ויש להוסיף אם ואיך הסבר זה יתאים במ"ש בגמ' שם שבע"ז מחשבה רעה כן מצרפה למעשה, ועוד חזון למועד.