בד"ה 'ביום השמיני שלח' בספר המאמרים מלוקט ח"ב ע' קמ רפ"ט: כמ"ש אדמו"ר הצמח צדק ד"בו (בשמיני עצרת) מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם כל השנה", ובהערה מציין: ב"קיצור מתורה ע"פ ביום השמיני שלח גו' .. תקס"ג" - אוה"ת שמע"צ ס"ע א'תתיח. וראה רד"ה זה תקס"ג שם. עכ"ל.

היינו שמייחס לשון זה להצמח צדק, ומקורו בקיצור הצמח צדק למאמר אדמו"ר הזקן.

ויש לעיין, מדוע מעדיף לשון הנ"ל מהצ"צ על לשון אדמו"ר הזקן בס' תקסג (בנוסח א') "עיקר שמיני עצרת היא קליטת השפע מלמעלה בתורה ועבודה בכללות נשמות ישראל על כל השנה" (ובנוסח השני שם הוא אכן יותר מקוצר: "ענין שמיני עצרת שהוא ההנהגה של כל השנה")?

וביותר אינו מובן: הלשון שמעתיק בפנים מקיצור הצמח צדק היא אות באות מנוסח המאמר כפי שמופיע בלקוטי תורה על אתר: "הנה בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה" (ומשם העתיקו הצמח צדק בקיצורים שלו). וצ"ע.

א. בפרק יב ולהלן מסביר את מהות מדריגת הבינוני: "שלשה לבושי נפש האלקית הם לבדם מתלבשים בגוף ... אך מהות ועצמות נפש האלוקית שהן עשר בחי' לא להן לבדן המלוכה ... (ובהמשך) כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית (והכוונה לכל נה"ב ששם משכנה כבפ"ט) ... בבינוני הוא בתקפו כתולדתו ... ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב ולא נדחה ממקומו כלל ... הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו ולא חלף והלך ממנו מאומה, ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן...". ועוד מובא כדומה לזה.

היינו שמדבר על כל עשר כוחות הנפש שנשארו כפי שהוא, רק שאינם באים לידי ביטוי בעבירה כלשהו, ואפי' לא במחשבה. ובזה הוא שונה מהצדיק ורע לו, שהצדיק כבר הפך חלקית את הרע שהי' לו מתולדתו.

ב. והנה בפרק לז מסביר את המעלה של מצוות ת"ת על כל המצוות, ואפי' על מצוות צדקה שעלי' נאמר "ששקולה כנגד כל המצוות":

1. בת"ת מברר את הלבושים הפנימיים של הנה"ב דיבור ומחשבה, שבהם הוא משתמש לת"ת.

2. וכן ש"גם מהותן ועצמותן של בחי' חב"ד מקליפת נגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש".

היינו שכל מי שלומד ת"ת מברר את מהות ועצמות בחי' חב"ד של נה"ב.

ג. וצריך להבין: 1. לכאורה יש סתירה בין פרק יב לפרק לז. שבפרק יב מסביר שבינוני יכול להפוך רק את הלבושים מחדו"מ ולא את עצם הנפש, וכאן אומר במפורש שהבינוני יכול להפוך, לא רק אתכפיא אלא גם אתהפכא, בחב"ד של הנה"ב.

וכבר עמד בזה בשיעורים לספר התניא, ומתרץ שבפרק יב מדבר על המידות בלבד, ואילו כאן על החב"ד, ואין סתירה. אבל לכאורה אינו מובן שהרי אומר במפורש בפרק יב כנ"ל - "אך מהות ועצמות נפש האלקית שהן עשר בחי' לא להם לבדן המלוכה", הרי שכולל גם את חב"ד. וצריך ביאור.

2. גם לאחר הביאור שבוודאי קיים, אינו מובן, הרי זה פרט חשוב במהות מדריגת הבינוני, וא"כ מדוע לא מביאו בפרק יב ששם הוא מקומו של כל פרטי מצבו של הבינוני, ומביאו רק בדרך אגב בביאור על מצוות תלמוד תורה. וצ"ע.

בגליון תתו ותתז הסביר הרב יעקב יוסף שי' קופערמאן לתרץ מה שהקשה הרב יעקב משה שי' וואלבערג בכוונת אדמה"ז בלקו"ת ואתחנן ד, א "דדעת היא העמקת הלב, משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", דלכאו' מהי השייכות דין דהלכד"ד למה שמחלק בהמאמר בין העמקת הדעת להרהור בעלמא.

והאריך הרב שי' הנ"ל לדחות דברי המתרצים בזה, והביא ביאור מדיליה ובתוך הדברים העיר בכמה עניינים דהרהור והסבירם יפה. יסוד דבריו: דהרהור המבואר כאן (אינו הרהור בלב לבד, אלא) מה שמצייר במחשבתו האותיות כפי שהן בדיבור. ומבאר עפי"ז שזהו כוונת בלקו"ת "דהרהור לא עביד מידי דהלכד"ד", דבא להוכיח מהשקו"ט דהרהור הוא ענין חיצוני קרוב לדיבור ואין בכוחו לפעול פעולה פנימית באדם שלזה צריך דוקא העמקת הדעת שהאמונה תקבע בלבו בנוגע להנהגתו בפו"מ וכמבואר שם.

הנה נראה בפשטות דברי אדמה"ז בזה ובעוד מקומות דהא דמשתמש ב"הרהור לא עביד מידי" אינו לומר שהיא פחותה ממחשבה ולכן אינו פועלת כמוה (באופן פנימי) אלא אדרבה שאין היא כמו דיבור הפחותה ממנו ואינו פועלת כמותה.

בתניא בקו"א ע' 306 "ומ"ש בזהר ח"ג דק"ה דהרהור לא עביד מידי כו' והיינו אפי' לטב...דהיינו לאתערא לעילא שיומשך משם לתתא רק מחשבתו נשארה שם", והא ד"ומוסיפה שם אור גדול בתוס' וריבוי האור באצי' ע"י לימוד מקרא ומצות מעשיות שב"עשי'" ... רק ה"פירות" הם בעוה"ז ע"י המשכת אור מעט מזעיר למטה הוא על ידי הדבור והמעשה משא"כ בהרהור לא נמשך כלום", ובשיעורים בספר התניא מובא הערת כ"ק אדמו"ר ש"לפעמים "מח" ולפעמים "הרהור"". "והביאור: "מח' - כולל כל הדרגות שבמח' ... משא"כ הרהור: שמחשב: 1) איך לדבר4, 2) באותיות הכתובות או המדוברות...", דמכל זה נראה ברור: דמימרא זו "הרהור לא עביד מידי", עניינו הוא מחשבה והרהור דשניהם לא עביד מידי והוא משום דאין זה כדבור ומעשה ויש הצד השווה למחשבה.

ועד"ז: לקו"ת מטות פ"א ג' דאתדל"ת תלוי במצות מעשיות דוקא "בעשייה גשמיות וגם ע"י דיבור התורה דעקימת שפתיו הוי מעשה, משא"כ הרהור לכד"ד והרהור לא עביד מידי, מפני שכח המעשה והדיבור נלקח מכל האכילה שאוכל שעי"ז מתחזק כחו לדבר ולעשות כו' וממשיך במעלת המעשה והדיבור לגבי ההרהור והמחשבה ומשתמש במימרא זו "דהלכד"ד והרהור לא עביד מידי". ובלקו"ת שה"ש יז ג': "...והענין הוא דהנה באדם הרהור דהיינו מחשבה לא עביד מידי...".

וא"כ נראה דוחק לפרש דכוונת אדמה"ז כאן להשתמש עם "הרהור לא עביד מידי" דהרהור לכד"ד, בדיוק להיפך מפשטות משמעות דהרהור "לאו כדיבור" (לומר דיש להם שייכות לדיבור יותר ממחשבה) ולומר "דהרהור לא עביד מידי" כוונתו כאן היא להיפך מפשטות משמעותו בשאר מקומות דמפורש שם דעניינו הוא (לא השייכות לדיבור וענין החיצוניות שבזה, אלא אדרבה) שייכותו למחשבה ומה שאינו ענין דדיבור ומעשה, לומר שכאן כוונה הוא בדיוק ההיפך מזה.

ויש להוסיף: דבכללות הדבר מה שמסביר דהרהור הוא ענין חיצוני הקרוב לענין הדיבור ואין בכוחו לפעול פעולה פנימית, וההוכחה מהשקו"ט דהלכד"ד או שהוא כדיבור דמי אינו מחליט וקובע כשלעצמו על ה"שאין בכוחו לפעול פעולה פנימית באדם". ולאידך מוצאים לדוגמא ע"ד ענין דשקו"ט במאמרים בענין "הגיון" שהוא ע"ד ענין ההרהור המדובר בהערת הרב קופערמאן שי' מה שחושב איך לדבר והיא מקור הדיבור ופנימיותו ונקרא איזה מאמרים שהיא "ממוצע בין מחשבה לדיבור" (לדוגמא: תרס"ה טו"ט, תש"ג ע' 40). ובדרגא זו אינו מוגדר במאמרים אלו כ"ענין חיצוני" ובפשטות נראה שאין קביעות "דהרהור לאו כדיבור" אינו מבטא ענין זה.