תיקון בתו"א מאת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע

בתו"א בתחילת דרושי חנוכה (דף ל"ב ע"ד) מבאר אודות גודל תענוג הנשמות בגן עדן בהשגתם מאוא"ס, ומסיים: "ולכן ארז"ל מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי כי אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתו".

וב"היום יום" (ח' דחנוכה) ז"ל: בתו"א ד"ה ת"ר מצות נר חנוכה "כי אין כדאי כל הדינים" צ"ל "כי כדאי כל הדינים".

[תיקון זה הוא מהגהות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, כמצויין בתו"א בדפוסים האחרונים].

וטעם התיקון הוא, כי הלא בא לומר בתו"א כאן ע"פ הגמ' כי מוטב לסבול כל יסורי גיהנם רק בכדי לבוא לתענוג דעלמא דאתי. ולפי זה צ"ל הלשון "כי כדאי כל הדינים" של גיהנם כנגד תענוג ההשגות בג"ע. ולא "שאין כדאי".

וכלשון התו"א נמצא ג"כ בסה"מ הנחות הר"פ ע' קכג: "כי אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתן". [והמאמר בתו"א כאן לקוח מהנחות הר"פ שם].

בלשון "אין כדאי"

וילע"ק כי אף שתיבת "כדאי" אמנם פירושו בדרך הרגיל הוא מלשון אם ראוי לעשות הדבר. ולפי"ז יהי' מוכרח התיקון בתו"א כאן כי הלא כן כדאי וראוי לעבור כל יסורי גיהנם כו'. אך הלא לפעמים משתמשים בתיבת כדאי לבטא אם הענין הוא ראוי ובערך, ו"אין כדאי נגד" פירושו ש"אינו בערך".

ראה לדוגמא ס' דרמ"צ בתחילתו (א,ב): "שגם יסורי איוב ע' שנה אינם כדאי אפי' נגד שעה א' מגיהנם", ועד"ז הוא הלשון בסה"מ תרל"ב ע' צז ועוד. [ור"ל שיסורי איוב אינם בערך נגד גיהנם, וכדאי לעבור יסורי איוב ע' שנה יותר מאשר שעה א' בגיהנם. ראה אגה"ת פי"ב (מהרמב"ן): שאפי' יסורי איוב ע' שנה אין להם ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם]. וראה עוד דרמ"צ שם: כל חיי העוה"ב כו' כולם אינן כדאי נגד שעה א' בתורה ומעש"ט בעוה"ז. [והוא ע"ד הל' במשנה מס' ידים פ"ג: שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שה"ש לישראל. ור"ל שאין כל העולם ראוי ובערך ליום שניתן שה"ש. ועד"ז בעוד מדרז"ל. וראה המשך תער"ב ח"א פרע"ט: אין העולם ומלואו כדאי לפי שאין ערוך בחי' הגבול לגבי בל"ג]

א"כ באותו משקל יתפרש גם כאן בתו"א (ובסה"מ הנחות הר"פ), כי "אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתו", שאין כדאי ובערך כל הדינים של גיהנם נגד קבלת תענוג ההשגה (וע"כ כדאי לעבור כל יסורי גיהנם בכדי לבוא לעלמא דאתי). ויוצא אותו מכוון ממש כמו לגירסת "כדאי כל הדינים" רק שהסגנון הוא אחר. [וכמדומה שכבר העירו עד"ז בא' מהגליונות].

טעם תיקון לשון התו"א

אך נראה טעמו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שנחית לתיקון ואינו רוצה בלשון זה. כי בכל המקומות בתו"א ולקו"ת שמובא ענין זה של מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי, הלשון הוא כדאי כו'. ראה לדוגמא תו"א ויחי מט,ב: "אשר כדאי כל יסורי גיהנם כדי לחזות בנועם ה' וכמארז"ל מוטב דלידייניה". ובדף נד,א: "שכדאי כל יסורי גיהנם כו' וכמארז"ל מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי להיות נהנין מזיו השכינה". ועד"ז בתו"א יתרו עג,ג. תצוה פא,א. ובמקומות רבים בלקו"ת. ובשום מהמקומות האלו לא נזכר כלשון התו"א כאן "שאין כדאי כל הדינין כנגד תענוג ג"ע".

ואף שיש ליישב הלשון כאן, וגם כי כאן היא רשימת והנחת של החסיד הר"פ רויזעס מה ששמע מאדה"ז משא"כ כל שאר המאמרים שבתו"א כו' שהם רשימות הנחותיו של מהרי"ל (אחיו של אדה"ז) כידוע. מ"מ תוקן הלשון עבור לומדי מאמר זה בתו"א שיהי' קל ומתאים לכל שאר הלשונות הרגילים בענין זה. [ובהנחה אחרת של מאמר התו"א כאן (ואולי היא הנחתו של מהרי"ל), הלשון הוא ש"כל יסורי גיהנם כדאי הוא לסבול נגד תענוגי עוה"ז". וכפי תיקון כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע].

דרגת הרשעים בדורות האחרונים

בתו"א שם (מא,א): והנה בדורות הראשונים כמו בנביאים ושופטים מצינו דור שכולו זכאי או כולו חייב, ומי שהי' זכאי הי' זכאי במדריגת צדיק גדול או נביא ומי שהי' חייב הי' רשע גמור ועי"ז לא היו ממוצעים, אך דורות האחרונים דור אחר דור אין בהם רשעים כ"כ ולא צדיקים כ"כ טובים. וע"ש הביאור בתו"א.

[והובא ג"כ בלקו"ש חכ"ח ע' 283. ועד"ז הוא בסה"מ תקס"ח ח"ב ע' תרנה. ובשערי אורה מד,א].

והנה ידוע מאמר הגמ' (ונזכר בשיחות רבות): אכשור דרי (בתמי'). ראה יבמות ל"ט ע"ב: בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רמי בר חמא חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה א"ל ר"נ בר יצחק אכשור דרי (בתמי'). וכן בגמ' חולין דצ"ג ע"ב: אין הטבחין נאמנין כו' א"ר יוחנן חזרו לומר נאמנין אמר ר"נ אכשור דרי (בתמי').

ולפי התו"א אשר אכשור דרא שאין בהם רשעים כ"כ כבדורות הראשונים, א"כ אולי מפני כך חזרו לומר שמצות יבום קודמת או שהטבחין נאמנין?

אך נראה דאף אם אכשור דרא לגבי שאין הרשעים גדולים כ"כ ברשעתם, אבל מ"מ אין זה שייך לגבי כוונה לשם מצוה ולענין נאמנות עמי הארץ כו'.

בלשון הגמ' "אכשור דרי"

ונציין כאן גם מ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ד סצ"ד, שמתחילה מביא מ"ש בתשו' הרמב"ם: ראוי בזמנינו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל (לפני זה בלחש) ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה ויחזור פניו מהמזרח כו', ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח צבור תפלה אחת בקדושה כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח צבור כו' ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו כו'. ע"כ מתשו' הרמב"ם.

ואחרי זה מביא שם בשו"ת הרדב"ז דברי הר"א בן הרמב"ם אודות תקנה זו של אביו וחכמי דורו (שתהי' רק תפילה אחת של הש"צ והציבור ביחד): מפני שלא מקשיבים כל העם לשמוע את הש"צ באימה ויראה וענוה אלא מספרים זה עם זה בשיחה בטלה וכיוצא בה כו' ויש בו זלזול כבוד שמים כו'.

והרדב"ז שם מאריך בכמה טעמים ע"ז שאין נוהגין עתה כתקנת הרמב"ם אלא מתפללים הקהל לחוד והש"צ לחוד, ובתוך דבריו כותב: שעתה יש תלמוד תורה הרבה במצרים מה שלא הי' קודם לכן ורובם ככולם בעלי תורה וכולם שומעים ושותקין בשעת חזרת התפילה ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, ואם יש מקצת שמדברים בשיחה בטלה בטלין במיעוטן כו'. ואתה אל תתמה לומר וכי אכשור דרי, דבכמה דברים ומנהגים רעים נכשרו הדורות אחר שבאו מרביצי תורה במצרים ורבו התלמידים והתורה עשתה פירות ופירי פירות וזה דבר נראה לעין ומה שראיתי אני מעיד. ע"כ בשו"ת הרדב"ז.

הרי שגם בשו"ת הרדב"ז נקט שבכמה דברים אכשור דרי. וכן בשו"ת מהרלב"ח סקמ"ז (ד"ה עוד כתב) מביא ג"כ דבכמה דברים אכשור דרי ובדורותינו לא יש רשעים פרוצים כ"כ וחצופים כו', וכותב ג"כ שאין בזה סתירה מדברי הגמ' דלא אמרינן אכשור דרי. ויל"ע בדברי הרמב"ן שהובא שם. ויש לעיין מזה עוד בספרי חסידות ובמאמרים.

שמעתי בשם המשפיע הרה"ח ר' שאול ברוק ע"ה, שבספרי מוסר מדובר על שבירת התאוות, אבל בתורת החסידות מדובר על "אתכפייא", כיוון שאם אדם מכה אותך במקל ואתה שוברו, יהיו לו שני מקלות. וכך בנמשל, בנוסף לתאווה שטרם נשברה לגמרי, יש גם יצר-הרע של גאווה, ולכן בחסידות אין עוסקים בפעולות של "רעש" אלא בכפיית היצר, ע"ד האמור בלקו"ת ס"פ תבא "בעשי"ת" מתענים ולא משלימין, שאין חשוב תענית אלא עינוי, שלא יהיה בנפש שביעה וכרס מלאה...".

וצריך ביאור במקומות שנזכר בחסידות "שבירת התאווה" כמו בתניא פל"ט (נ"ב רע"ב) "לכבוש התאוות ולשברן", ובשיעורים בס' התניא שם שהכיבוש והשבירה נעשים ע"י שליטה על התאוות שלא יבואו לפועל, וכן בהיום יום כ"ז שבט "ועי"ז נעשה שבירת התאווה". וצ"ע.

בתניא פל"ח (נ, א) מוזכרים הביטויים "נפש, רוח ונשמה" ביחס לבעלי חיים (ראה גם בלקוטי ביאורים שם בשם הרבי), וצריך ביאור מה משמעותם, ומה שייכותם להמבואר בתניא כאן. ולא מצאתי הסבר ע"ז בביאורים על התניא. ו"נשמת כל חי" מבואר בזהר (ובסידור במקומו) על דרגות רוחניות דנשמה.

במראי מקומות הערות וציונים על תו"א פ' ויצא כג א' "הרי יעקב השיג ודאי בעלמא דאתכסי': בתו"א רד"ה וללבן ב' בנות דיעקב השיג ודאי בעלמא דאתכסי', ובתו"ח שם דלא השיג כלל - לפלא גדול שהרי מפורש על אתר: בתו"א - שהמדובר באותיות המח'. בתו"ח - בשרש לאה. פני' בינה, שכל הנעלם מכל רעיון וכו'".

(שיעקב שהוא מדות השיג בעדאתכ"ס אותיות המחשבה, כמו שמסביר בתו"א).

משא"כ בתו"ח מדבר בשרש לאה פנימיות דבינה, ודרגא זו יעקב לא השיג.

וצ"ע, שמבואר במאמרי אדמו"ר הזקן (על התורה) ע' קס"ט, בענין כי שנואה לאה דטעמא דשנואה, כי יעקב שהוא מדות לא השיג דרגת לאה שהיא אותיות המחשבה, וזלה"ק: "ענין כי שנואה לאה כו' וישא את רחל כו' הטעם הוא, מטעם שבחי' לאה היא גבוה מאד במדרגה, בחי' אם הבנים שהעמידה ששה שבטים כו', ולכן לא הכירה יעקב שהוא בחי' מדות עליונות שהן למטה מהשכל, כי המדות נמשכות מהשכל, כמ"ש לפי שכלו יהולל איש, וא"כ השכל עצמו הוא למעלה בערך מהם ושם הוא בחי' לאה, אלא שהוא בחי' האחרונה שבשכל, דהיינו בחי' אותיות המחשבה שהן לבוש השכל . . ומ"מ היא למעלה מהמדות שהן למטה מהשכל לגמרי, ולכן לא הכירה יעקב, משא"כ רחל הוא בחי' עולם הדיבור שלמטה מבחי' המדות שהוא בחי' יעקב, ולכן היתה לאה שנואה, כי דבר הנעלם ומופלא מההשגה אינו אהוב ואין בו תענוג כלל, משא"כ מדבר המושג הוא מתענג, ולכן היתה רחל אהובה. וזהו שבכניסתו את לאה הי' שלא מדעתו, כי הוא בחי' למעלה מהדעת שלו הנ"ל . .". עכלה"ק.

הרי מדובר כאן בהמאמר דאפילו אותיות המחשבה יעקב לא השיג (לא רק הדרגא דשרש לאה פני' בינה, משא"כ בתו"א מבאר שיעקב השיג ודאי עלמא דאתכסי' (פי' אותיות המחשבה)?

בגליון הקודם כתב הרב א.פ.א. בענין המבואר בד"ה 'וכל בניך' תשכ"ז, שהקיום של העש"מ ע"י עשה"ד צ"ל בכל רגע, כי עי"ז תוכל להיות התהוות הנבראים ע"י העש"מ בכ"ר. ומבאר זה ע"פ המבואר בההדרן על הרמב"ם תשל"ה, שענין התמידיות שבההתהוות הוא דוקא מצד היו"ד דשם הוי' שלמעלה משינויים, וה"נ שענין התמידיות הוא על ידי הקיום של עשרת הדברות.

ויש להעיר מלשון אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה ספ"א: "מעשרה מאמרות שבתורה שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם, דאורייתא וקוב"ה כולא חד", הרי להדיא שכדי להוות יש מאין לא מספיק זה שהעשרה מאמרות הם דיבורו של הקב"ה, אלא גם זה חלק מהתורה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד. ובליקוט פירושים על תניא מביא מפלח הרמון פ' וירא, שמבאר זה, כי התהוות יש מאין הוא רק בכח העצמות כמבואר באגה"ק סי' כ', ולכן רק על ידי אורייתא המיוחדת עם קוב"ה אפ"ל הבריאה יש מאין.

ויש להוסיף שבשער היחוד והאמונה שם הלשון "שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם", ושמעתי הפירוש בזה, דכשם שלעצם ענין התהוות יש מאין לא מספיק דיבורו ית' לחוד, אלא צ"ל דוקא בכח התורה, כך לענין התמידיות שבהתהוות ("להחיות לעולם") המורה על גדר נצחיות, ה"ז רק בכח התורה המיוחדת עם העצמות ולא שייך בו יתברך שום שינויים.

אבל עדיין צ"ע לכאורה, אם זהו אותו הענין המבואר במאמר ד"ה וכל בניך הנ"ל, שהרי אי משום הא לכאורה אין צורך בעשרת הדברות שהם יתנו קיום בעשרה מאמרות, דמספיק זה שעשרה מאמרות גופא כתובות בתורה (כנ"ל מתניא).

מ"ש הרב שד"ב וויינבערג שי' לפרש ע"ד הצחות דברי הבעש"ט "לייחד יחודים" שקאי על יחודא עילאה ויחודא תתאה - בזכרוני ברור שכך כתוב בפירוש בשם א' מהחסידים הגדולים (ולא בדרך הצחות), ואולי ראיתי זה בקונטרס רמ"ח אותיות בשם הר"ש גרונם, ואינו תח"י כעת.