הרמב"ם בהל' חמץ ומצה (פ"א ה"ז) כותב וז"ל: "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר: "לא יאכל" ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות" ע"כ.

והקשו המפרשים (הכס"מ ועוד) דלכאורה, למה לי קרא "לא יאכל" לאסור חמץ בפסח שגם אכילה כל שהוא אסורה מן התורה הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל כר' יוחנן (יומא עד,א) דחצי שיעור אסור מן התורה (וראה בכס"מ שנשאר בצ"ע).

וראיתי בקובץ חידושי תורה דמדינת אוסטרליא חלק יח (יצא לאור בשנת תשנ"ח) שהרה"ג ר' חיים מאיר בוקיעט ז"ל כתב ליישב קושיא זו דחמץ שאני מכל האיסורים, דבשאר איסורים הנה האיסור הוא איסור חפצא ולכן זה דומה לאיסור חלב (דממנו ילפינן איסור דח"ש), אבל אכילת חמץ הנה הדבר בעצם אינו אסור וכל האיסור הוא על הגברא ולפ"ז י"ל דכיון שהגברא אינו נהנה באכילה זו ולא חשובה לגבי' אכילה, הנה הוא כאילו לא אכל ויפטר, ומשו"ז צריכים לריבוי מיוחד דחייב גם על ח"ש, ע"כ תו"ד.

ולכאורה אא"ל כן דהרי מוכח מהרמב"ם להדיא דגם באיסורי גברא יש את האיסור של חצי שיעור, דהנה, פסק הרמב"ם בהל' שבועות (פ"ד ה"א) "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל ח"ש מנבילות וטריפות וכיו"ב" ע"כ ועיין במפרשים על אתר דמבארים דגם באיסור שבועה (דהוה איסור גברא) הוא עובר על ח"ש דקיי"ל כר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה.

ועיין בר"ן (שבועות כב,א ובדפי הרי"ף ט, א) דמקשה (על הגמ' יומא עד,א) דלמה בעינן הטעם משום דחזי לאצטרופי, הרי דין זה כבר נלמד מהפסוק "כל חלב" (ועיין תוד"ה "כיון דחזי לאצטרופי", שם) מה שכתב לתרץ בזה ואכ"מ), ומבאר שאם היה רק הפסוק "כל חלב" היינו אומרים שזה גזירת הכתוב שהתורה אסרה חצי שיעור רק בחלב, לכן ילפינן גם מהסברא "משום דחזי לאצטרופי" כדי לאסור שאר איסורין אע"פ שאינם דומים לחלב (שהוא איסור חפצא) ועיי"ש בארוכה שעפ"ז מבאר שיטת הרמב"ם דגם באיסורי גברא יש איסור דחצי שיעור. (ועיין בשדה חמד קונטרס הכללים מערכת חית כלל ב).

ב. ולתרץ הנ"ל, יש להקדים מש"כ בשו"ת צפנת פענח על הרמב"ם הל' איסורי ביאה פ"א ה"ח לחקור בדין חצי שיעור האם גדרו הוא איסור כללי, והיינו דבכל האיסורין (אכילת חלב, דם וכיו"ב) איסורו הוא בשוה דעובר על חצי שיעור, או דגדרו הוא איסור פרטי, והיינו דבכל האיסורין שעבר חייב משום לתא דהאיסור פרטי, כגון באכילת חלב חייב משום חלב וכיו"ב. (וע"ד החקירה הידועה בדין לפני עיור ואכמ"ל).

ועפ"ז כתב לבאר יסוד מחלוקת הראשונים אי איכא איסור ח"ש בשבועה, דהנה הרמב"ם בהל' שבועות (פ"ד ה"א) כותב וז"ל: "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל ח"ש מנבילות וטריפות וכיו"ב" ע"כ. ומבואר דעת הרמב"ם דיש ח"ש בשבועה.

אבל עיין בר"ן דפליג עליו והקשה דאין איסור שבועה איסור עצמי, כ"א מחמת האדם שנשבע ואסר עליו וכו', אשר על כן ליכא משום ח"ש, דהרי הוא נשבע על אכילה שהיא בכזית ולא בפחות יעויי"ש בארוכה. ומבואר להדיא דעת הר"ן דליכא ח"ש בשבועה.

ויסוד מחלוקתם מבוארת ע"פ החקירה הנ"ל דפליגי בגדר ח"ש אי הוא איסור כללי או פרטי, דהרמב"ם ס"ל דח"ש הוה איסור כללי, ובמילא דבכל איסורין שבתורה חל האיסור דח"ש ואין נפק"מ אם הוא איסור עצמי או הבא מחמת האדם (כבשבועה), משא"כ הר"ן ס"ל דהוא איסור פרטי, ומכיון שהאדם אסר על עצמו דווקא בכזית, לא חל האיסור דח"ש בפחות עיי"ש בארוכה.

וביסוד הדברים נראה לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, דאזיל לשיטתו בגדר דח"ש דהוא איסור כללי. ולכן, הגם דפשיטא דח"ש אסור מה"ת, מ"מ חל בזה רק האיסור הכללי של ח"ש, והרמב"ם משמיענו בזה שהוסיף הקרא ד"לא יאכל", דהעובר על ח"ש בחמץ בפסח חל עליו גם משום לתא דהאיסור חמץ עצמו (ולהעיר ממה שכתב כ"ק אדמו"ר מובא בלקוטי ביאורים על התניא ח"ב ע' פב, עיי"ש).

ג. עוד נראה לומר, דע"פ החקירה דלעיל יוצא עוד נפק"מ בדין שבועה על חצי שיעור אי הוה בגדר מושבע מהר סיני או לא. דהנה הרמב"ם כתב בהל' שבועות פ"ה ה"ז וז"ל: "שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על ח"ש מהר סיני" ע"כ. ויעויין במפרשים על אתר שביארו דהגם שח"ש אסור מה"ת מ"מ לא חשיב כמושבע ועומד מהר סיני, כיון דאין איסור ח"ש מפורש בתורה, והא דמושבע ועומד מה"ס חל רק באיסורין המפורשים בתורה עיי"ש.

אכן יעויין בחי' הרשב"א לשבועות כג,ב דפליג על הרמב"ם, וס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש, והיינו דס"ל דגם על חצ"ש נחשב כאילו נשבע ועומד מה"ס. וצ"ב מהו יסוד סברת מחלוקתם בזה.

ומעתה יתכן לומר דתלוי בהך חקירה בגדר ח"ש, אי הוה איסור כללי או פרטי, דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דהוי איסור כללי, וממילא דבאוכל ח"ש מנבילות וטריפות עובר על איסור ח"ש גרידא, ולא חל עליו שם איסור נבילה וטריפה, וע"כ שפיר ס"ל דאינו מפורש בתורה, וא"כ אינו מושבע ועומד מה"ס, ושפיר חלה השבועה.

אכן להרשב"א י"ל דח"ש הוי איסור פרטי, ובכל איסור ואיסור שעובר חל עליו שם האיסור הפרטי, וממילא דבאוכל ח"ש מנבילות וטריפות חל עליו גם האיסור דאכילת נבילה וטריפה, והגם שאינו מחוייב קרבן דהויא רק בכזית, מ"מ שפיר איכא איסור של אכילת נבילה וטריפה, וא"כ גם בח"ש נחשב כמושבע ועומד מה"ס (והיינו מצד חלות שם האיסור הפרטי כנ"ל) ולא חלה השבועה, וק"ל.

ד. אשר לפי הנ"ל יתכן לומר דלשיטת הרמב"ם דיליף איסור ח"ש בחמץ בפסח מדכתיב "לא יאכל" וחל חלות שם האיסור פרטי, דהיינו איסור חמץ כנ"ל, הנה בנשבע על ח"ש בחמץ בפסח לא חלה השבועה, כי בזה שפיר מושבע ועומד מה"ס הוא (וכמוש"נ בשיטת הרשב"א בשאר האיסורין) ועצ"ע. ויש להאריך עוד בכ"ז.

כתב הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פי"ד ה"ה: "ואחר שיראה הכהן את הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור שנאמר ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית, לא שיסגיר והוא בתוך ביתו, או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף אלא בצד פתחו".

הרי מבואר מדברי הרמב"ם דהא דהכהן צריך לעמוד על פתח הבית, היא לא רק כשמטמא את הבית או מסגירו אלא גם כשמטהר אותו צריך לעמוד בחוץ וזהו כוונתו באומרו "או יפטור".

ולכאו' צ"ב המקור לזה, דהנה במשנה נגעים פי"ב מ"ו איתא: "אינו הולך לביתו ומסגיר ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר וכו'". הרי דהמשנה איירי אודות הסגר, דבשעה שהכהן מסגיר את הבית צריך לעמוד על פתח הבית, ולפ"ז צ"ב מקורו של הרמב"ם דגם כשפוטר הבית צריך לעמוד בחוץ. וגם פשטות הקרא איירי רק בהסגר והחלט, וע"פ סברא ג"כ חידוש הוא דבפשטות הא דצריך לעמוד בחוץ הוא בכדי שהכהן לא יטמא מהבית, וזה שייך רק כשמטמא את הבית, משא"כ כשפוטרו אמאי לא יוכל לפוטרו כשעומד בפנים הרי בזה ליכא חשש טומאה, ומוכח מדברי הרמב"ם דהא דאסור לעמוד בפנים אינו משום סרך טומאה, אלא דכן היא גזה"כ דאסור לעמוד בפנים, דכמו שאסור להסגיר כשהיא בתוך ביתו, כמו"כ אסור להסגיר כשעומד בתוך הבית, ולפ"ז דהיא גזה"כ י"ל דגם בשעת הפטור צריך ג"כ לעמוד בחוץ.

ולפ"ז יש לבאר עוד דיוק בדברי הרמב"ם. דבמשנה מובא דין הנ"ל בלשון שלילי - "אינו הולך לביתו", "ולא בתוך הבית", "אלא עומד על פתח הבית", ואילו הרמב"ם הביא דין זה בלשון חיובי "דאחר שיראה הכהן הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית, ולא שיסגיר בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע וכו'". היינו שמסגנון המשנה משמע דהא דהכהן צריך לעמוד על פתח הבית הוא בעיקר כדי שלא יעמוד בתוך הבית, משא"כ להרמב"ם הוא דין חיובי שצריך לעמוד על פתח הבית, וצ"ע אמאי שינה הרמב"ם מסגנון המשנה?

וע"פ הנ"ל יבואר היטיב, דא"נ דהא דהכהן צריך לעמוד על פתח הבית, הוא רק בכדי שלא יטמא, הוא רק דין שלילי דע"י שעומד בחוץ ליכא חשש טומאה כיון שעומד בחוץ, משא"כ א"נ דהיא גזיה"כ שההסגר או הפטור צריך להיות על פתח הבית, דרק כשעומד במקום מסוים חל ההסגר כו' [ולא רק מפני חשש טומאה].

נמצא דיש כאן דין מקום שצריך לעמוד בו, ולכן כ' הרמב"ם בלשון חיובי דהכהן יצא ויעמוד על פתח הבית, ועי"ז חל ההחלט או הפטור, והא דאסור לעמוד בפני או בתוך ביתו בא כתוצאה מזה שצריך לעמוד בחוץ, דכיון שצריך לעמוד בחוץ ממילא מובן דאם עומד במקום אחר לא חל ההסגר וכו', וזהו שסיים הרמב"ם "לא שיסגיר בתוך ביתו וכו'".

ועדיין צ"ע המקור להרמב"ם דהפטור צ"ל ג"כ בחוץ וכנ"ל, ואבקש מהקוראים שי' לעיין בזה.