ברמב"ם הלכות טוען ונטען פי"ב הל' ג' כותב וז"ל "היה זה המחזיק או העדים שדרו בה מן-הרוכלין המחזרין בעירות וכיוצא בהן - טוענין אותו לכתחילה וכשיביא עדי חזקה אומר לו: הבא עדים שהיית מחזיק בה ביום ובלילה". עכ"ל

וברמב"ם לעם על טוענין אותו מפרש וז"ל: "[כה] מה שאמרו "ומודה מר זוטרא" מפרש רבינו, שאף על פי שאמר, שאין בית דין טוענים לו מודה הוא ברוכלים, שטוענים לו. וכן פירש רשב"ם שם. [ובנימוקי יוסף כתב שגם רבינו יונה ורבינו נסים מפרשים כך]. וטעמ' של דבר מבואר ברשב"ם: אפשר הדבר, שזה המחזיק יודע שהרוכל דרכו להיות מחוץ לעירו זמן רב ולהתעכב בביתו זמן קצר, ולפיכך הוא מחזיק בבית כשהרוכל הוא מחוץ לעיר ועוזב אותו כשזה בא לעיר, ומשום כך לא הרגיש הרוכל שמי שהוא מחזיק בביתו". עכ"ל

שמדבריו מובן דמה שכתוב בב"ב כט, ב ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג דלא טען טענינן ליה, דהמערער הוא מהרוכלין וכ"כ הרשב"א נמי, ורש"י על הרי"ף וטענינן ליה כי קרוב הדבר שמא הערים המחזיק, והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו (רשב"א).

אבל ברמב"ם כתב שהמחזיק או העדים שדרו בה הם מן הרוכלין לכן נראה שהרמב"ם מפרש כמו שפירש רבינו גרשום דהמחזיק הוא מהרוכלים המחזרים בעיירות והטעם דטוענין למערער (דהרוכל צריך להביא ראיה שדר שלש שנים רצופין ביום ובלילה) כיון דקים לן דרוכל אינו שוהה תמיד בביתו שמא איתרמי דהמערער בא וכיון שלא ראה הרוכל שהיה דר שם שתיק ליה. וכן מביא הריטב"א לפירוש אחד שהמחזיק הוא מן הרוכלין.

גם מה שתקן הרמב"ם לעם בהערה כו על אומר לו וז"ל: [כו] נראה שצ"ל אומרים לו, היינו הדיינים אומרים למחזיק שצריך להביא עדים שהשתמש ביום ובלילה, עכ"ל, לא נראה:

כי טוענין אותו שכתב הרמב"ם הוא כמו שכתב רבינו גרשום וז"ל ילפינן ליה למערער למיטען דליתי האי רוכל (מחזיק) סהדי דדר בה בין ביממא בין בלילא ואי לא לא הוי חזקה עכ"ל. ובמילא אומר לו דכתב הרמב"ם הוא דמערער אומר להרוכל המחזיק.