דעת הרמב"ם בגדר שנר שבת קודם לנר חנוכה

אעיר כמה הערות וציונים לשיחת הרבי בענין זה.

א] ידועה שיחת הרבי (לקו"ש חט"ו עמ' 372 ואילך) בדברי הרמב"ם בסוף הל' חנוכה "הי' לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".

ומבאר הרבי שאליבא דהרמב"ם דין זה של קדימת נר שבת לנר חנוכה אינו דין מהלכות עונג שבת, אלא דין כללי (התרגום שלי נ.ג.) "מצד גודל מעלת השלום בכלל (ההדגשה במקור נ.ג.); וזה שהמצוה נדחית משום ענין השלום, אינה בגדר של דחיית המצוות רק שמקיימים בזה מעין מצוה זו (שנדחית בפועל בגלל שלום).

ובעניינינו: זה שנר ביתו קודם משום שלום ביתו הוא גם מצד הגדר ותוכן של חנוכה (שהוא חלק של כל התורה שניתנה לעשות שלום); ומהאי טעמא קבע הרמב"ם הדין בהל' חנוכה כדי לשלול שזו דחייה של חנוכה, רק שכך גם מתחייב מצד הענין של חנוכה.

ועל כך מביא [הרמב"ם] מזה שהשם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו: שלום איננו רק גדול שבשבילו דוחים האיסור החמור של מחיקת השם, רק שמלכתחילה כותבים השם בכדי למוחקו - בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו".

תדיר ומקודש לגבי נר חנוכה

ב] ראשית יש להעיר בעצם הדין, שבמקור דין זה במס' שבת (כג ב) מדוע נר שבת עדיף, מבואר הטעם מפני שלום בית (ועיין ברש"י שם ובלבוש סתרע"ח שמצויינים בשיחה). ובאמת צ"ב, מדוע צריכים בכלל לטעם זה, ולא מספיק הטעם הידוע (ראה הסוגיא בזבחים ריש כל התדיר) שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם? אך נראה שהוא פשוט, שכשיש תדיר ומקודש אפשר להקדים איזה שירצה (כמבואר ברמב"ם הל' תמידין ומוספים פ"ט ה"ב, וראה שם בכס"מ למקור הדבר), ולכן מכיון שנר חנוכה הוא מצד פירסומא ניסא לכן הוא מקודש יותר, ממילא זקוקים אנו לטעם מיוחד של שלום בית.

מקורות שונים לדחיות מפני השלום

ג] והנה לפי דברי הרבי בביאור הרמב"ם, סבור הרמב"ם שדין שלום בית אינו דין מיוחד לנר שבת אלא דין כללי שעבור שלום מותר למחות השם. והנה מעולם הי' קשה לי להגדיר בדיוק מהו הגדר של דין זה, אימתי אומרים שמפני שלום דוחים מצוה או קיום אחר? ובשיחה מקצר מאד בהגדרת הדברים.

א. והנה מצינו כמה פעמים בגמרא שימוש בהנחה זו של שלום בין איש לאשתו (לפי מסורת הש"ס). בשלשה מהם מדובר על דין מחיקת השם. בסוכה נג, א ובמכות יא, א מדובר בק"ו של אחיתופל שנשא לדוד בשעה שכרה השיתין (ושם צ"ע דהרי הי' שם פיקו"נ ולשם מה הי' צריכים לק"ו), ובשבת קטז, א נשא ר' ישמעאל ק"ו שמותר לשרוף ספר שכתבו מין עם האזכרות שבהם, שאם לעשות שלום בין איש לאשתו מותר בוודאי למחוק לעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים (ומשם מוכח ששלום זה הוא רק למאמינים, אך שלום לרשעים הוא היפוך השלום, וזהו היפוך המובן הפשוט, שהתורה ניתנה לעשות שלום, דהיינו שהשלום הוא מעל הכל; כי שלום עם מינים גורם דוקא לקנאה ואיבה ותחרות בינינו לאבינו שבשמים ח"ו).

ב. לעומת זאת במקומות אחרים מצינו שימוש בק"ו זה לענינים אחרים. בנדרים (סו, ב) מביאה הגמר' מעשה במי שאמר קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון, ר' יודא טעים אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו מוחקים שם ה' וכו' ואני על אחת כמה וכמה, ואילו ר' שמעון לא טעים. אמר, ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו. (והנה כאן לא עברו האוכלים שום איסור כלל, וצ"ע מדוע הי' זקוקים לק"ו כלל ועיקר, ולכאורה אף בזיון לא הי' כאן מפני כבוד התורה (בניגוד לסיפור דרבי מאיר (דברים רבה שופטים ט"ו) שהסכים שאשה תירוק עליו, ועיין כמו"כ סיפור בבא בן בטא בנדרים שם) ? ועוד וכי רבי שמעון מכחיש הק"ו? וצ"ע).

ג. ואילו בחולין קטז, מצינו כבר שימוש בהנחה זו בכדי לדחות מצות עשה שיש בה משום שלום בית בציפור טהרה של מצורע (כי מצורע אסור בתשמיש), מפני מצות עשה של שילוח הקן, ולפי מסקנת הגמרא אין דוחים מ"ע של שלום בית מפני מ"ע אחרת.

ואכן צ"ע בטעם הדבר לפי דברי הרמב"ם שהרי זה דין כללי? [מאידך יש להעיר מהמבואר בנוגע חציו עבד וחציו בן חורין שחייב לשחררו למרות העשה שלעולם בהם תעבודו, מפני מצוה רבה של יישוב הארץ פרו ורבו, ולכאורה יישוב הארץ יש בזה משום עשיית שלום בעולם? (אך להעיר מהא שמותר לשחרר עבד לגבי תפילת ציבור כמבואר הטעמים בזה ראה שו"ע רבינו סי' צ' כי יש בתפילה בציבור משום קידוש ה', ועוד טעמים אחרים ואכמ"ל)].

ד. והנה מצאתי באחד הראשונים שמביא עשיית שלום כנימוק לקיים מנהג שיש בו משום איסור והוא בריב"ש סי' שפ"ח על מנהג, שכל מי שמוכר קרקע מכריזים בשבת שכל מי שיש לו זכות או תביעה יבא ויגיד . . וכשמעי ההכרזה תמהתי מאד תחלה, כי זה ראוי לאסור מטעם שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, עיי"ש שמאריך ובהמשך דבריו כותב: "ואני כי היה בעיני זר מאד אמרתי הכרזות המורדת הם התראות כדי שתבוש ותשב עם בעלה ויש כאן משום שלום הבית ושלום ביתו עדיף". אולם עיין שם בסימן ש"צ בתשובת הר"ן אליו שמבאר שאין במורדת כלל משום דיבור חול ויל"ע אם הר"ן שולל גם על עצם הסתמכות על נימוק שלום בית כהיתר.

ה. בנוסף לכך מצינו כמה הלכות בשלום, שגדול השלום ומותר לשנות ומותר אף לשקר בגללו כפי שנפסק בשו"ע רבינו סי' קנ"ו ס"ב שמביא רבינו: "שהשלום גדול מכל המצות . . ובגמ' התיר לשנות דבורו מפני השלום והרי"ף פ' אלו מציאות כתב דלאו היתר הוא אלא מצוה...". (למעשה פוסק רבינו שם, שרק אלעבר מותר לשנות, ולא אלהבא כדעת ספר חסידים עי"ש ועיין מה שביאר לאחרונה הרא"ס בגליון תתכ"ג ע' 63 ואכמ"ל). וא"כ מצינו שמפני שהשלום דוחה אמירת האמת [ולציין, שאמת היא חותמו של הקב"ה ויש בזה משום מחיקת השם, אולם מאידך שלום היא שמו של הקב"ה כמבואר בשבת י, ב ומובא להלכה (ראה שו"ע רבינו סי' פ"ד ס"א עיי"ש).

ו. ועוד דין בשלום שהתירו (במשנה ברכות נד, א) בגללו אמירת ה': "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם", וברש"י: "בשמו של הקב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו...". ועיי"ש שלמדו כך מעת לעשות לה' הפרו, וצ"ע מדוע לא למדו ק"ו מהטלת שלום בין איש לאשתו?

ז. כמו כן יש לעיין בהרבה דברים שהתירו מפני דרכי שלום עם העכו"ם כגון שמיילדים אותם, ונותנים צדקה עם עניי עכו"ם, ואבידת עכו"ם (רמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"א ה"ג) וכיו"ב.

דעת ויסוד שיטת הרמב"ם בשינוי מפני השלום

ד] והנה במה שהבאתי מדברי רביה"ז שמותר לשקר (ולפי הרי"ף אף מצוה) מפני דרכי שלום ומקורו מגמ' יבמות ס"ה (אך הא שזה מצוה, אינה בגירסת הגמ' רק ברי"ף), הרי הרמב"ם מביאו רק בהל' גזילה (פי"ד הי"ג) ב"תלמיד שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום . . שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה" בהדי שאר הג' דברים שמותר לחכם לשנותם המבוארים במס' בבא מציעא כג, ואילו היתר שינוי מפני השלום הביא הרמב"ם מיבמות כפי שהעיר המ"מ שם. והנה לפי הרמב"ם שינוי מפני השלום מותר רק כדי לפייס שני שונאים בדוגמת עשיית שלום שהשכין אהרן הרודף שלום שהי' הולך מזה לזה לחבבם, אך נראה שאין היתר לשנות לא אלעבר ולא אלהבא בכדי שלא לגרום טינא וצע"ג יסוד הדבר?

ונראה ביסוד הדבר, דלהרמב"ם יסוד שינוי של שלום הוא כמבואר כאן בהל' חנוכה מפני שניתנה התורה לעשות שלום, דהיינו דוקא ליצור ולהשלים בין שונאים וניצים ממש כמעשה אהרן, ולמדים הדבר מפיוס איש לאשתו, שמותר למחוק ה' להשלים בין שניהם. ולפיכך מותר רק לשנות באופן מסויים זה, ולא באופנים אחרים.

ונראה שלדעת הרמב"ם, המקרים שבגמ' ביבמות שם, מאחי יוסף ששינו מפני השלום, או בשמואל ששינה מפני שאול, הרי לדעתו בפיקוח נפש מדובר, כי הלא חששו מיוסף ושאול שיהרגו אותם, ולכן אין ראי' מהם לשינוי בשעה שאין חשש סכנה כלל. אך למען עשיית שלום בפועל אכן מותר לשנות את האמת כדי לחבבם. ויש עוד להאריך בזה הרבה אך הזמן דוחק ואכמ"ל.