ברמב"ם פ"ו ה"א מהל' כלי המקדש: "אי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד...", ע"כ.

והנה מקור דברי הרמב"ם הם ממתניתין במס' תענית כו, א: "אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל . . את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות...", עכ"ל המשנה.

וברש"י שם בד"ה 'לפי שנאמר': "שהתמיד בא מן השקלים של כל ישראל ואי אפשר שיהיו כל ישראל עומדין על גבי קרבנם ומינו מעמדות להיות במקומם".

להעיר שבין ברמב"ם ובין ברש"י כתוב הטעם למה כל ישראל לא יוכלו להיות בעזרה על כל קרבן, וכתבו רק שאי אפשר להיות כן. ומשמע מדבריהם, דאילו היתה אפשרות ע"ז אולי הי' צריך להיות שכל ישראל יעמדו ע"ג קרבנם. ובירושלמי מס' תענית פ"ד ה"ב כתב: "אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לית כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין והא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות...". הנה מהירושלמי משמע דהטעם הוא משום הפסוק של שלש פעמים בשנה. ואולי א"ל דהרמב"ם ורש"י הדגישו חלק השני של הירושלמי ד'ואספת דגנך'. ומשו"ה כתבו דא"א שכל ישראל יהיו בעזרה, אבל אין זה ממשמעות דבריהם ודו"ק.

והנה בהענין המובא ברש"י וברמב"ם דא"א שיהא כל קרבן של אדם קרב מצינו בזה טעמים שונים, והם: ברש"י מס' מגילה ג, א. בד"ה וישראל במעמדן כתב: "עומדין על תמידי ציבור בשעת הקרבן כדתנן במסכת תענית תשמרו להקריב לי במועדו היאך שומר אם אינו עומד על גביו תיקנו נביאים הראשונים ...". וכן ברש"י במס' סוטה ה, א. בד"ה 'אקורבנייהו' כתב בא"ד: "ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בסיפרי מתשמרו להקריב לי במועדו וכו'".

הרי יוצא מדברי רש"י אלו דדין עמידה על גבי קרבן היא ענין של שמירה ונלמד מהפסוק "תשמרו להקריב לי". והיינו שיש חיוב לשמור על הקרבן ואע"פ שאין מבואר בשביל מה היא השמירה, מ"מ נלמד מהפסוק שיש דין שמירה.

והנה ברע"ב על המשנה דתענית בד"ה אנשי מעמד כתב: "הם ישראלים הקבועים בירושלים ועומדים על קרבן אחיהם ומתפללין שיהא מקובל ברצון, ועומדים שם בשעת העבודה שלוחים מכל ישראל דהאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והכתוב אומר תשמרו להקריב לי במועדו לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה", עכ"ד. ומדבריו מבואר שהשמירה היא על הכהנים, אע"פ שלשון רש"י היא 'וישמור על קרבנו'. ואולי השמירה על הכהנים היא הדרך לשמור על הקרבן. וצ"ע.

והנה הרמב"ם לא השתמש כלל בלשון שמירה, כ"א בלשון 'עומד על גביו'. גם מ"ש הרמב"ם 'א"א שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה', מאי הי' מהני אם כולם עומדין שם, הרי א"א שכולם ישמרו. ובשלמא אם העיקר הוא דין של עומד על גביו, א"ש דהמציאות שלהם שם הוא העיקר. משא"כ אם העיקר הוא שמירה בודאי א"א שששים רבוא ישמרו על כבש אחד, וממילא מוכרחים לומר דלהרמב"ם אין כאן ענין של שמירה.

והנה המשנה במס' תענית לא הביאה חלק הב' של הפסוק 'תשמרו וגו' כ"א חלק הא' 'צו את בני ישראל'. דמזה לכאו' משמע שה"עומד על גביו" אינו מטעם שמירה. וגם לא נזכר הלשון שמירה במשנה, ואולי מזה למד הרמב"ם שאינה דין שמירה ודו"ק.

ואחר כל הנ"ל יש לנו לעיין בכלל בדברי הרמב"ם: א) הרמב"ם מתחיל ההלכה "א"א . . והוא אינו עומד על גביו", ולא מצינו בשום מקום שהרמב"ם פסק במפורש דצריכין לעמוד על קרבנו. ב) כתב "וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל", ולא הסביר איך הוא קרבן של כל ישראל. דהנה רש"י כתב 'שהתמיד בא מן השקלים של כל ישראל', והרמב"ם בלי שום טעם. ג) הרמב"ם כתב "לפיכך תקנו נביאים הראשונים" הרמב"ם הוא הרי ספר הלכה, ולא מובן למה הדגיש מי תקן זה. ד) למה הדגיש הרמב"ם "כשרים ויראי חטא", שלא מובא זה בלשון המשנה. ה) מדברי המשנה משמע שעיקר התקנה של נביאים הראשונים היא עשרים וארבעה משמרות, ומדברי הרמב"ם משמע ששני תקנות יש: א' תקנה שיבררו מישראל אנשים כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל. וב' שיחלקו אותם לכ"ד מעמדות.

ולהעיר שהרמב"ם דקדק לומר שהם "שלוחי כל ישראל", ולעיל הבאנו לשון רש"י במתניתין "ומינו מעמדות להיות במקומם", והשמיט ענין שליחות.

והנה מצאנו עוד פלוגתא בין רש"י והרמב"ם בענין מעמד והוא, דאיתא בגמרא שם בדף כ"ז: "אמר רב יהודה אמר שמואל כהנים לוים וישראל מעכבין את הקרבן", וברש"י שם ד"ה 'מעכבין את הקרבן': "אם אין מעמד מכולם בירושלים כדתנן לעיל - על כל משמר הי' מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים כיון דכולהו בעלים בענין דליהוי כמוהו על גבי עבודה", ע"כ.

והנה הרמב"ם בהל' כלי המקדש שכתב: "שיבררו ישראלים כשרים ויראי חטא . . והם הנקראים אנשי מעמד . . וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולוי'...", ע"כ.

ומדבריו משמע דתקנת אנשי מעמד היא רק על הישראלים כשרים, ולא משמע כלל דמשמרות כהונה ולוי' הם מצד ענין ה'עומדים על גבי הקרבן', דלא כפי' רש"י.

והנה ה'גבורת ארי' הקשה על רש"י למה צריך שיהיו כמוהו דהיינו, כהנים לויים וישראלים, הרי לא בעינן רק שיהי' שלוחים וסגי בחדא מהני להיות שלוחים לכולם, ותירוץ, דאה"נ דלא בעינן כהנים ולויים מצד מעמד כ"א שכל אחד בעינן לעבודתו, היינו ישראל במעמדם וכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ונשאר בקושיא בדברי רש"י.

ומ"מ דברי רש"י ברורים הם דבעינן כהנים לויים וישראלים מצד קיום המעמד שיהיו עומדים על גבי קרבנם, ודברי הרמב"ם ג"כ נראים ברורים שאין הכהנים חלק מהמעמד שיהי' עומדים על קרבנם. ויש להבין במאי קא מיפלגי, וגם מצוה ליישב דברי רש"י מקושיית הגבו"א.

ועוד חזון למועד!

בגליון העבר (ע' 43) יצא הרב מ. פ. שי' ליישב קושייתי על דברי הרמב"ם דלכאורה סתרי אהדדי, שבהל' דעות פ"ד ה"ד כתב שיש לו לאדם לישן בלילה [דוקא] "שמונה שעות" כי זהו מההנהגות הנחוצות לבריאות הגוף, ובהל' תלמוד תורה פ"ג הי"ג כתב ד"מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה", ע"ש.

וכתב הרב הנ"ל ליישב, וז"ל: "בנוגע לאדם עצמו, 'דיעותיו', צריך לישון ודי לו בשליש שינה וכו', אבל מצד הל' תלמוד תורה היינו כשהשאלה היא מצד הלכות אלו [ולא דעות והנהגת האדם לעצמו] אה"נ יהגה בהם יומם ולילה, וכדברי הרמב"ם הנ"ל", עכ"ל הרב פרקש.

ובמחכת"ה, שותא דמר לא ידענא לפרש, דאיך שייך לומר שמצד הלכות דעות חייב לישן שמונה שעות ומצד הל' ת"ת חייב לעסוק בתורה באותן שעות, והרי מן הנמנעות הוא לעשות שתיהן גם יחד, ואנחנו מצווים ועומדים לקיים בין מש"נ בל' ת"ת ובין מה שנאמר בהל' דעות.

והנה הרב הנ"ל רצה לבסס את דבריו על דברי רבינו זי"ע. דהנה מצינו שישנן הלכות מסויימות ש'נכפלו' ובאו פעמיים במקומות שונים בספר היד, ובסגנונים שונים זמ"ז, וביאר רבינו זי"ע ששינויי הסגנון וההגדרות נעוצים בגדרי ההלכות שהוקבעו בתוכן, ולכן יתכן (לדוגמא) שמצד הלכות דיעות יהי' החיוב על הניזק למחול, שונה בגדרו ובתקפו מהחיוב שיסודו בהלכות חובל ומזיק, וכמבואר באר היטב בלקו"ש חכ"ח.

אבל אין הנידון דומה לראי', שהרי בנידון חיוב המחילה אין שני החיובים (זה שמצד הל' דעות וזה שמצד הל' חובל ומזיק) עומדים בסתירה זל"ז, ושפיר אפשר לקיים שניהם, משא"כ בנדון דידן, שמה שמחייב הל' ת"ת עומד בסתירה למה שמחייב הל' דעות, והלא א"א למשוך את החבל משני ראשים, וכיון שתורה אחת היא לכולנא, פשיטא שההלכות צ"ל מתאימות. וע"כ שאלתי ואשאל עוד: אם כדי שיהי' הגוף בריא ושלם צריך אדם לישן שמונה שעות בכל לילה דייקא, נמצא שאי אפשר לזכות לכתרה של תורה כי אם על ידי וויתור על בריאות הגוף דבכה"ג נקרא חוטא כמבואר בכ"מ. ולדידי צע"ג בזה.