בגליון תתקכב דן הרב א.י.ה.ס. בענין גירות קטנים שלא מחו משגדלו וכתב בשם הערה"ש שיש מחלוקת בין התוס' והרא"ש אם אחר שכבר נהג מנהג יהודית כשהגדיל, האם יכול למחות, שלתוס' עדיין יכול למחות כיון שלא הודיעוהו והזהירוהו אמצוות לכן אפי' עשה מעשה יהדות עדיין יכול למחות, משא"כ להרא"ש לא יוכל למחות משנהג מנהג יהדות. נקדים דברינו: לכאורה אינו ברור כלל שהראשונים חולקים בדבר, ואינו נראה שהערה"ש כיוון לפרש שיש בזה מחלוקת.

דהנה פשטות דבריהם הוא לתרץ היאך נאמר "כיון שהגדילו שוב אינו יכול למחות" והיאך "תכוון השעה כהרף עין" (לשון השטמ"ק שם)? וע"ז הביא השטמ"ק: א. דהכוונה לאחר שהגדיל והזהירוהו על המצות (בשם התוס'). ב. לאחר שהגדילה וקיימה מצוות יהודית אז אינו יכול למחות (בשם הרא"ש).

ולכן הגם שפירשו הראשונים פירושים שונים בכוונת "לאחר שהגדיל" אין הכרח שחולקים להלכה לומר דלפי התוס' כשעשה מעשה יהדות יכול למחות כיון שלא הזהירוהו, דאולי אפשר שגם הם מודים, דעצם עשיית מעשה יהדות אפשר שהוי כקבלה ואין יכול למחות לאחרי זה. ולאידך: גם הרא"ש שהסביר שלאחר עשיית מעשה יהדות אינו יכול למחות, נראה שגם באם לא נהג מנהג יהדות אלא שהזהירוהו ולא מיחה הוי כקבלה ושוב א"י למחות.

עכשיו נעיר בעיקר דבריו: דמה שדן בענין שלוחים המטפלים בגרים קטנים ועכשיו נעשים בר מצוה, דמה על השליח לעשות בעניין זה, ותלה הרב הנ"ל במחלוקת התוס' והרא"ש (לדבריו): לפי התוס' ש"אחר שנתגדל צריך להזהירם על המצות ובאותה שעה יש לו היכולת למחות ע"כ מן הראוי לחוש לדעת תוס' (ולא לסמוך על הרא"ש) להזהירם על המצות ועל ידי זה נותנים להגר הבחירה למחות".

הנה לכאורה לפי הנ"ל: אין התוס' (המובא בשט"מ) מפרש ש"צריך להזהירם" מיד אחר שנתגדל, אלא עיקר כוונתם לפרש מה הציור "שלא מיחה לאחר שהגדיל" שמדובר כשהזהירוהו כבר ולכן אין יכול למחות אבל התוס' לא דיברו אודות עצם החיוב (וזמנה) להזהיר על המצות.

ולאידך: אולי גם הרא"ש יודה שלעצם העניין עדיף שיזהירו לקבלת המצות מיד כשנגדל ויכול לבחור אלא שפירש דברי הג' "לא מיחה לאחר שהגדיל" שהכוונה הוא בנהג מנהג יהדות אבל לא נחית לפרש דיני "זהירות המצות" של הגר קטן בשעה שהגדיל וכיו'ב, אלא אפשר שבא לחדש (שגם אם לא הזהירו אותו ו)נהג מנהג יהדות גם אז אינו יכול למחות.

יתירה מזו: אולי י"ל שגם להרא"ש (המפרש שכשכבר "נהג מנהג יהדות" א"י למחות) זה דווקא באם ידע שיש לו הברירה שיוכל למחות, וידע שלאחרי שנוהג מנהג יהדות אינו יכול למחות, אבל אם לא היה לו ידיעות הללו (הן הידיעה שיכול למחות, והידיעה שלאחר שנהג מנהג יהדות אינו יכול למחות) אפשר דלא הוי "מנהג יהדות" שלו כקבלת המצות (לתוס' סנהדרין ס"ח הביאו רבינו בלקו"ש חי"ח) וגם אין זה חשיב כאילו הוי "זכות גמור" כדי שנאמר שאין לו זכות מחאה.

והנה המנחת יצחק ח"ג סי' צט בתו"ד כתב בענין הדומה קצת לנידו"ד: "(יג) ב, הרי פשיטא שצריכים להודיע להילד קודם שנתגדל שהוא גר, דאם לא כן, הלא אף שנוהג מנהג יהדות, מכל מקום כשיתודע אח"כ שהוא גר, יוכל עוד למחות דדוקא אם ידע שהוא גר, ולא מיחה אחרי שנתגדל, ונהג מנהג יהדות, שוב לא יכול למחות, אבל לא ידע שהוא גר, בודאי יכול למחות כשיתודע, דאפשר לו לומר, מה שלא מחיתי מקודם, הי' מחמת שחשבתי שאני יהודי מלידה, (ואחרי שעלה בדעתי כן בפשיטות, מצאתי שכתב כן גם בספר אגרות משה יו"ד סי' קכ"ב) . . ועוד י"ל דלשיטת התוס' הנ"ל, דמה שנוהג מנהג יהדות כשנתגדל הוי קבלת המצות שלו, א"כ אם עושה מחמת שסובר שנולד יהודי, י"ל דהוי קבלה בטעות...". (ויש לציין לדבריו הים של שלמה בסוגייא בכתובות).

והנה כמו שנקיט לדבר פשוט בשלא נודע לו שהוא גר שיכול למחות גם כשנהג יהדות, כמו"כ אולי יש לומר דבאם לא נודע לו שיכול למחות שוב אין "אי המחאה" ומה ש"נהג מנהג יהדות" הוכחה שקיבל יהדות, שאפשר שדברים הללו הם משום שלא ידע שיש בכוחו למחות יהדותו, וא"כ גם להרא"ש י"ל, שגם כש"נהג מנהג יהדות" אבל לא ידע אודות זכות המחאה שלו על הגירות אין "מעשה יהדות" שלו מבטל זכות מחאתו. סברא זו צ"ע.

ובעצם הספק: שמסתפק דלפעמים לפנינו גר קטן שלא נתבגר כראוי "ויש חשש אמיתי שאם יזהירוהו על המצות כשהוא מגיע לגיל מצוות שהוא ימחה, אבל כשימתינו יותר ויבין שהגרות זכות לו, אז אפשר שהוא לא ימחה וא"כ יש סברה לומר שעדיף יותר להמתין מלהזהירו על המצות עד שיתבגר יותר...". יש לעיין בעצם הסברא אם "עדיף" להמתין מעיקר הדין, דאפשר שאם דין זה הוא מפאת "קבלת המצות" (כדברי התוס' בסנהדרין) להזהירו שהוא יקבל המצות אולי אפשר שיש חיוב מיד כשהגדיל ושייך עליו לקבל הגירות. או דילמא אין סברא זו מוכרחת ואז אפשר דהדין עם הרב הנ"ל דעדיף להמתין (מפאת ענין זה) עד שיגדיל יותר.

גם מה שממשיך דכיון שבאם ימחה יעקור גירותו למפרע (כדברי הח"ס), ולכן הגם שבדרך כלל (כתב הח"ס) אין לחשוש דילמא ימחה כיון שרוב הפעמים לא ימחה, מ"מ כשיש בעיות בגירות (שאפשר שקרוב הדבר או שקול הדבר או אפי' כשיש חשש חזק שימחה כשיגדיל (וראה להלן מדברי הח"ס)) אז יש לחשוש מעתה שאולי ימחה ובמילא יתבטל הגירות למפרע ויהיה יינו יין נסך. ולכן יש לחשוש: שלא ליתן עליה לתורה לגר כזה שיש לחשוש דילמא יעקור הגרות למפרע, ובלשונו: "... וא"כ לכאורה צריך עיון אם נותנים להגר עליה לתורה קודם שיזהירנו על המצוות כיון שיש לחוש לדעת תוס' שהגר יכול למחות כל זמן שאין מזהירים אותו על המצות,", הנה כנ"ל אפשר שגם הרא"ש יודה בזה, שגם כשנהג מנהג יהדות, אבל באם לא ידע שיכול למחות, אפשר שעדיין יכול למחות לשיטתו.

אבל יש להעיר עוד בעיקר וכללות דבריו : א) דהנה באם לא הזהירוהו אמצוות, הנה גם במי שמסתמא יקבל עליו עול המצות (דמסתמא לא ימחה) הנה כל זמן שלא קיבל המצוות, עדיין לא נעשה יהודי למפרע! וכן נראה מדברי רבינו בלקו"ש חי"ח נשא עמ' 69 שלאחרי שמקבל המצות ע"י אי מחאתו אז נתקדש בקדושת ישראל למפרע. וא"כ יש להסתפק באם עדיין לא קיבל המצות ע"י אי מחאתו שעדיין אינו יהודי (למפרע) האם מתאים ליתן לו עכשיו עלי' לתורה והלה יברך "אשר בחר בנו" או ("אשר קדשנו במצותיו"), אפי' למי שמסתמא לא ימחה, כיון שלעת עתה אינו יהודי (אלא שכשלא ימחה אז יתקדש למפרע). ויש לפלפל בזה. וגם יש לדון: דלכאורה לא נמצא מפורש שאין לגר כזה לעשות ברכות בקטנותו הגם שאינו יהודי עדיין. ואולי אפשר שבזה יש חיוב בתורת חינוך שיתרגל בדבר. ויש לעיין באם שייך סברא כעין זו גם בגדלותו. וצ"ע בכ"ז.

ב) אבל עיקר השגתינו והערתינו הוא בעיקר וכללות העניין: דכשיש "בעיות" הגירות וחוששין שהגר ימחה אם יזהירנו על המצוות כשיגדיל" אז אפשר שהגירות אינו חל אפי' בדיעבד! כפי שכתבו כמה וכמה גדולי פוסקים מורי הוראה בפועל (שו"ת מטה לוי ח"ב סי' נה בשם הג"ר יצחק אלחנן, זרע יצחק סי' ב, לעניין לכתחילה, דעת כהן סי' לז, שרידי אש ח"ב סי' צו, מנחת יצחק ח"ג סי' צט אות יא, אפי' לעניין דיעבד!) ובאמת איתא בהדיא בתשובת חת"ס רנג: "...אי לאו דמוחזק לן בודאי שלא ימחה דרובא דרובא אינם מוחין, לא היה מועיל הזכי' עבורם בקטנותם אפי' אם יאמרו אח"כ שמחינו במעשי ב"ד, כיון שבשעת מעשה היה ספק חוב לא מהני אח"כ! ולפי"ז בעניין זה אינו נראה כלל שמותר להשליח ליתן עלי' לאיש זה כיון שמסתבר שאינו גר אפי' בדיעבד כדברי מורי הוראה בפועל כמו הח"ס והפוסקים הנ"ל! ואפי' באם לבסוף "אינו מוחה" ו"שמח" פוסק הח"ס שלא מהני!

וראה לשון רבינו בלקו"ש חכ"א עמ' 403: "...ואמר בתורתו- שיחליף הנשמה באם הילד ימולו אותו, יטבילו אותו במקוה והמאמצים יחליטו שיחנכוהו כרצון השם (שמירת מצות) - ואז תיכנס בו נשמה יהודית - באם מאיזה סיבה שתהי' יחסר אחד מהנ"ל - תשאר בו נשמה בה נולד - של אינו יהודי": ברור מיללו דברי רבינו שבאם חסר החלטת ההורים שהילד ישמור מצות ("מאיזה סיבה שתהיה") הרי הילד נשאר נכרי כשהיה!והיאך ניתן עליה לאדם זה?

בנוסף לזה: הרי בעלי' לתורה הרי השליח מעיד ומכריע בפרסום שהלה הוא יהודי בוודאי, והרי לכה"פ מידי ספק לא יצאנו (אפי' לאלו שלא כתבו מפורש שלא מהני בידעבד מסתבר שעדיין נשאר ספק באם היה כאן "זכות" בזה שיועיל הגירות), וא"כ הרי הוא מכשיל אחרים לחשוב שהלה יהודי וח"ו יוכלו לצאת מכשולים חמורים מאוד!

והנה הרב הנ"ל הוסיף: להביא שיטת הח"ס שבאם הורי הילד מביאים אותו להתגייר אין מועיל מחאתו כשייגדל. וכותב שהגם שפש' השו"ע אינו פוסק כהח"ס בזה (וגם בזה מועיל מחאה) מ"מ בעניינינו יועיל לצרף ולסמוך אשיטת הח"ס ושיטת הרא"ש שבאם ילד זה נהג מנהג יהדות כשנגדל שאז לא יועיל כבר מחאתו שלאח"ז.

ובעניותי לא הבנתי היאך יועיל צירוף זה: א) (הרי הח"ס עצמו כתב מפורש שם, שכשהב"ד מגיירים אותו אינו מועיל אא"כ "מוחזק לן דלא ימחה" ואם יש חשש שימחה לא יועיל הגירות כלל בדיעבד כנ"ל, וא"כ) הגם שכאן כשאביו הביאו להתגייר סובר הח"ס שאינו מועיל המחאה אפשר דזה דוקא "באופן שיתנהג כישראל דהוי זכות גמור בכה"ג אינו יכול למחות אבל באופן שיתנהג באיסור ..אפשר דלא הוי זכות גמור ובכה"ג יכול למחות בגדלותו...", (לשון האחיעזר ח"ג סי' כ"ח גם לפי סברת הח"ס הנ"ל). וא"כ אין לצרף דברי הח"ס לענין זה כיון שגם לשיטתו אפשר דיכול למחות בענינינו.

ב) בנוסף להנ"ל, יש לשדות נרגא בעצם דבריו בקשר הח"ס לענינינו: הח"ס הסובר שאין המתגייר ביחד אבותיו יכול למחות הוא משום "...כשאבותיו מתיהדים אם הוא ישאר בגיותו קשה להם להיות עמו באגודה א' שהרי עושה יי"נ וכשיהי' אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו ע"כ זכות גדול הוא לו ואינו יכול למחות...". והנה כיון שהרב מדבר אודות ציור שאפשר שהגר ימחה כשיזהירהו אמצוות, הרי מדובר בפשטות כשאין מחונך בעניין שמירת תומ"צ בשלימות ובמילא נראה שגם ההורים אין הם מקפידים בשמירת התורה והמצוה בשלימות, וא"כ (בנוסף להשאלה בעצם גירות ההורים ובענין קבלת המצות שעל ידם וכו', הרי לענינינו) אי"ז ברור שבענינינו באם ישאר בגיותו שאבותיו יפרשו ממנו (שמדובר בהורים שאין מקפידים כל כך על יי"נ וכיוצא וק"ל) ובודאי לא יפרישו מחיותו ובמילא אין מדובר בדבר שהוא "זכות גדול" שבעניין זה הח"ס עצמו יודה שגם גר זה יוכל למחות! (ויש להוסיף עוד סברא בספק בעצם הגירות גם בענין זה: דכיון שיכול למחות ואפשר (ובפרט כשספק חזק) שימחה, אפשא שאין מועיל הגירות שהוא רק "במוחזק לן שלא ימחה" (ל' הח"ס) ואפי' כשגיירוהו אבותיו!).

ג) גם לשיטת הרא"ש: כנ"ל אינו ברור שכשלא ידע שיוכל למחות, ד"ניהוג יהדות" מבטל האפשרות למחות, דאפשר דכמו שהפוסקים אגר"מ ומנח"י סוברים דכשחשב שהוא יהודי ולא ידע שהוא מתגייר, אין "ניהוג יהדות" מועיל שלא יוכל למחות, כמו"כ אפשר שאם לא ידע שהיה ביכולתו "למחות על יהדותו" אין "ניהוג יהדותו" מבטל אפשרות המחאה.

עוד כתב הרב הנ"ל לדון בעניין גירות שנעשה על ידי הורים המאמצים, האם גם בזה סובר הח"ס שאינו יכול למחות. וכותב לפסוק שגם בזה שייך סברת הח"ס שבאם ההורים יפרישו ממנו שבאם ימחה יפריש מחיותו א"כ הוי זכות גדול להישאר בגירותו ובמילא אינו יכול למחות. ע"כ דבריו.

אבל כנ"ל אינו נראה כלל שמועיל סברת הח"ס בענינינו: כיון שמדובר בענין שיש חשש שימחה, א"כ מדובר שההורים לא גידלו אותו בתורה ובמצוה, ובמילא הורים הללו לא יפרשו אותו מחיותו בשביל אי שמירת המצות ויי"נ שלו, וכיון שלא יפרשו אותו מחיותו א"כ אין זה זכות גדול ובמילא בודאי שיכול למחות.

ועוד: הרי לפי דברי רבינו בלקו"ש הנ"ל: כשההורים לא החליטו בשעת הגירות שהמתגייר ישמור תורה ומצוה ושיחנכוהו באופן זה, הרי "תשאר בו נשמתו בה נולד- אינו יהודי", א"כ בעניין שדן הרב הנ"ל, הרי בהרבה מנידונים אלו (וברובא מהם וק"ל) אינו מדובר שהחליטו ההורים המאמצים לחנך הילד בשמירת תומ"צ ובמילא בנידונים הללו אינו חל הגירות אפי' בדיעבד לפי דברי רבינו בלקו"ש הנ"ל.