בשו"ע אדה"ז סי' ד מהדו"ק ס"ב:

בנטילה זו א"צ שיבאו המים על ידיו מכח אדם דוקא אלא אפי' שפשף ידיו בתוך כלי של מים עלתה לו נטילה.

ובמ"מ שעל הגליון נסמן "שם", היינו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קצא, שכותב שם:

ומשכשך ידיו בתוך הכלי בין בשחר בין בשעת אכילה שפיר דמי.

ולכאורה אינו מובן איך אפשר להביא את הרשב"א כמקור להלכה זו; שהרי ברשב"א מפורש ששכשוך ידיו בכלי מועיל "בין בשחר [בנט"י של שחרית] בין בשעת אכילה" [בנט"י לסעודה], וקאי בזה לשיטתו ממ"ש בחידושיו לחולין (קז, ב]:

וכן לשום ידיו בכלי ולרחוץ בתוכו שפיר דמי כדברי הרב בעל ההלכות שכתב משמו של רב אחא משבחא.

שיטה זו מובאת בשו"ע אדה"ז גם גבי נט"י לסעודה (סי' קנט סי"ז):

שבין שנוטל ידיו מתוך הכלי ובין מכניס ידיו לתוך הכלי הכל נקרא נטילה בכלי (בה"ג רשב"א) … וי"א שלעולם אינה חשובה נטילה אא"כ באו המים על ידיו מכח נותן … ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על נטילה זו.

ומ"מ פוסק רבינו הזקן כאן בסי' ד כי "נטילה זו [של שחר, אינה דומה לנט"י לסעודה, שכאן] א"צ שיבאו המים על ידיו מכח אדם דוקא", ומהו המקור לפסק זה.

ואין לתרץ ולומר שאעפי"כ, גם לשיטת הרשב"א יש חילוק בין נט"י לסעודה לבין נט"י שחרית, שהרי מפורש בתשובה הנ"ל:

מקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה … שאמרו בפרק כל הבשר אמר רב נוטל ידיו שחרית ומתנה עליו כל היום כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה.

הרי מפורש שלשיטת הרשב"א דין שניהם שוה.

והנה השיטה השניה החולקת על הרשב"א וסוברת שנט"י של שחרית אינה דומה לנט"י לסעודה היא שיטת הרמב"ם (רפ"ד מהל' תפלה) והרא"ש (פ"ט דברכות סכ"ג), הסוברים שעיקר טעם נט"י בשחר הוא משום ק"ש ותפלה של שחרית, ולכן א"צ בזה לא כלי ולא כח נותן ולא שאר הלכות שבנט"י לסעודה (ראה שו"ע אדה"ז סי' ד מהדו"ב ס"א).

בשו"ע סי' ד ס"ז נפסק, שלכתחלה טוב להקפיד בנט"י שחרית בכל הדברים המעכבים בנט"י לסעודה (כשיטת הרשב"א הנ"ל) אבל בדיעבד כשא"א בענין אחר אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ושאר דברים הפוסלים בנטילת הסעודה.

וכך פוסק אדה"ז בסי' ד מהדו"ק ס"ג:

אם אין לו כלי כלל אלא רוחץ ידיו במים … לא ימנע בשביל זה מלברך על נטילת ידים משום דלא פלוג רבנן.

אמנם יוצא מכלל זה הוא נט"י על ידי שכשוך בכלי (שאינם באים עליו מכח אדם), שבזה מקיל רבינו הזקן (בסעיף ב) אף לכתחלה. ובזה אנו דנים לברר היכן מקורו של רבינו הזקן בזה.

ונראה שזוהי הכרעת רבינו הזקן עצמו, כיון שבזה גם הרשב"א יתיר (שהוא מתיר שכשוך בכלי גם גבי נט"י לסעודה) וגם הרא"ש ורמב"ם יתירו (כי לדעתם נט"י שחרית הוא רק לתפלה שא"צ בזה לא כלי ולא שאר דינים המעכבים), לכן מקיל בזה רבינו הזקן בנט"י שחרית גם לכתחלה.

כל זה היא שיטת רבינו הזקן בשו"ע שלו במהדו"ק. אמנם בסידורו (הלכות השכמת הבקר, סדר הנטילה) פוסק:

צריך ליזהר אפילו לעכב … שיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם … לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר.

והיינו שפסק לחומרא כשיטת הרשב"א שאין חילוק בין נט"י שחרית לנט"י לסעודה, ולכן גם בדיעבד כשאין לו מים כשרים לא יברך ענט"י (וחזר בו ממ"ש בשו"ע שלו ס"ג), ופסק לחומרא כשיטת החולקים על הרשב"א וסוברים שבנט"י לסעודה צ"ל מכח אדם דוקא (וחזר בו ממ"ש בשו"ע שלו ס"ב).

ועי' שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' א, שמביא הוכחות כדעת הרשב"א וכותב שאדה"ז בסידור פסק לחומרא כהרשב"א.

אמנם שיטת רבינו הזקן בשו"ע מהדו"ב שלו לא נתבררה לנו בזה, כי סיום סי' ד במהדו"ב לא הגיע לידינו. ובס"א מביא את שתי השיטות הנזכרות (שיטת הרשב"א ושיטת הרמב"ם והרא"ש), וכותב לגבי נט"י לתפלה:

מאחר שנט"י לתפלה אינה אלא משום נקיון א"צ כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנט"י לסעודה.

ואיך יהי' א"כ הדין לגבי נט"י שחרית? הלכה זו לא הגיעה לידינו. ולמעשה כבר פסק בסידורו שצ"ל גם לעכב ככל הדינים שבנט"י לסעודה.

ראיתי לאחרונה דשקו"ט אודות אי עמידה על הארץ לפני נט"י (נעגל וואסער) ויש להעיר ולהוסיף בזה במ"ש בס' לקוטי-סיפורים (לרח"מ פרלוב ע"ה) עמ' רפז: שמעתי מהרש"ג ז"ל, כמדומה ברור בשם הרה"ק ר' פנחס מקאריץ זצ"ל, מה שנא' "יתיצב על דרך לא טוב", הפירוש הוא, שהוא קם מהמטה בלתי נטילת ידים (נעגעל וואסער), וע"ז הוא מסיים הפסוק "רע לא ימאס", והוא – ר' פינחס זצ"ל הנ"ל – הוסיף: "כל היום".

והפירוש בזה הוא, שלא להציג את הרגלים על הרצפה בלתי נט"י (נעגעל וואסער), שזה הוא שמירה למאס את הרע, ואם לאו אז ח"ו הוא בהיפוך...

והוא, הרש"ג ז"ל, הי' מזהיר מאד שלאו דוקא שלא לילך בלתי נט"י, כ"א לעשות הנטילה בעודו במטה טרם הצג רגליו על הארץ. עכ"ל.

ועוד שם (בעמ' שיג): פעם א' אמר החסיד הרש"ג כמו דברי מוסר לאחד מבניו, ואמר בזה"ל: ראה כמה פעמים הזהרתיך שלא תעמיד רגליך על הרצפה כ"א מקודם תעשה נטילה כו'. עכ"ל.

הרי לנו שכך נתחנכו הבחורים בליובאוויטש, וכך חינכו הם את בניהם ואת חניכיהם לדורותיהם.

ועוד שמעתי מא' מאנ"ש, ששמע מרע"ז סלונים ע"ה, בשם אדמו"ר הריי"צ נ"ע, שהזהיר גם הוא על זה, וקרא על כך את הפסוק הנ"ל "יתייצב על דרך לא טוב" וגו'.

ידועה תקנתו הקדושה של הרבי לכנס ילדי ישראל בחג השבועות לשמוע את עשרת הדברות מפי הקורא בתורה.

מובן בפשטות שלכתחילה יש לעשות הכל להביא את ילדי ישראל (כלשה"ק של הרבי) "בבתי כנסיות (מקום קדוש), בשעת קריאת התורה (בצבור ובברכה לפניה ולאחריה) של עשרת הדברות" (שיחת ער"ח סיון תש"מ, לקו"ש חכ"ג עמ' 250).

אבל יש בתי חב"ד וכיו"ב שעושים גם כינוסים מיוחדים לילדי ישראל (בשעות הצהרים עד"מ), מבלי שיהיה שם צבור גדולים שלא שמעו קריאת התורה, וממילא אין קוראים לפניהם את כל קריאת חה"ש וברכותיה, כי אם מוציאים ספר תורה וקוראים לפניהם את עשרת הדברות בלבד (עם הפסוקים המתאימים לפני כן), ובלי ברכות, כמובן, כיון שאי"ז קריאה בציבור.

ונשאלת השאלה: האם שפיר קעבדי אלה שמקיימים בכל זאת את קריאת עשה"ד בכינוסים מיוחדים אע"פ שאין שם ציבור גדולים.

כתוב בטושו"ע או"ח ר"ס דקמ"ג: "אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין", וכתבו הנו"כ את הטעם משום דהוי דבר שבקדושה ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה.

המקור להלכה זו הוא במשנה במס' מגילה (דף כג,ב): "ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא וכו' פחות מעשרה", ובגמ' שם מפרש הטעם הנ"ל: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".

אמנם ברש"י בד"ה "אין קורין בתורה" מוסיף מלה אחת: "בצבור". וכן לשון הרמב"ם בהלכות תפלה (פי"ב הלכה ג): "אין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים בני חורין".

לכאורה, פשוט הדבר שאין הכוונה אלא לקיום תקנת מרע"ה של קרה"ת ברבים (שבזה מתחיל הרמב"ם הלכה א בפרק יב) - וקצ"ע למה השמיטו הטושו"ע מלשון הרמב"ם את המלה "בצבור" (ואולי מפני שכל הלכות קריאת הת' מוסבים על תקנה זו, כפי שרואה הרואה את כל פרטי הדינים בהלכות אלה, וממילא הדבר פשיטא ומובן מאליו) - שהיא - ורק היא! - נכנסת בהגדרה של "דבר שבקדושה" (שאינו פחות מעשרה), ולא לקריאה לצורך לימוד - וכ"ש לצורך התעוררות וכיו"ב - ולא גרע מן הנפסק לגבי "קדוש" ו"ברוך" בשו"ע אדה"ז סימן נ"ט, שמותר לקרוא כלומד (ובטעמים דווקא!) וכו', אף שזה דבר שבקדושה, כפי שנפסק שם.

וכבר פסק אדה"ז בסי' רפה סעיף ד לגבי שמו"ת ש"טוב לקרוא בס"ת כשר בכל ע"ש", וכן נהגו גדולי עולם, כידוע, ביחיד! (וכן ידוע מנהג צדיקים לגבי קריאת הנשיאים בימי המילואים).

ויעויין בשו"ע אדה"ז סימן סו סעיף ג, לגבי ברכות התורה: "מפני שברכה זו היא ג"כ כמו דבר שבקדושה שהרי אינה נאמרת על קריאת ס"ת אלא כשקורין בעשרה". הרי ברור מזה שיש קריאת ס"ת שלא קורין בעשרה (שאז, כמובן, אין קרה"ת), מדלא אמר: "שהרי אינה נאמרת אלא על קריאת ס"ת" סתם (שאם נאמר שאין קרה"ת פחות מעשרה הרי פשוט שכשאומר קריאת ס"ת סתם הכוונה לקריאה בצבור, ולמה לו לפרש "כשקורין בעשרה" שמראה שיש אפשרות אחרת, וק"ל).

לכן ברור שעפ"י הנ"ל אין כל מניעה לקרוא בכינוס ילדים את עשה"ד מתוך ס"ת (ובטעמים דווקא).

כשכתבתי את הדברים הנ"ל לידידי הרה"ג הרה"ח הרב יוסף שמחה גינזבורג שליט"א כתב לי בזה"ל:

"לענין קריאה בעלמא (שאינו קרה"ת בציבור) מס"ת, אכן צדק שאין מניעה בדבר, ואדרבה יש בזה ענין חינוכי. אמנם לגופו של ענין, הנה כ"ק אדמו"ר מביא (מפסיקתא דר"כ, לקוטי שיחות כרך כ"ג) שקריאת עשרת הדברות היא בדוגמת יום מתן תורה, ולכן יש לכנס ילדי ישראל לשמיעת קרה"ת אז. והרי כאן בוודאי לא מדובר בקריאה לשם לימוד וכו', אלא דווקא בקרה"ת בציבור כתקנת חז"ל. על כן על משמרתי אעמודה, שהרוצים לקיים תקנת הרבי, ומשום מה אינם יכולים להביא את הילדים למנין הקיים, עליהם לעשות מאמץ לסדר מנין אחד כדין, כשרובו לא שמע קרה"ת". עכ"ל.

(יתכן שגם הרה"ג הנ"ל יסכים שבאופן המפורט לעיל צריך לקיים התקנה גם בלי מנין).

והנה אי משום פסיקתא דר"כ המובא שם (עמ' 256, הערה 4): "הוו קורין את הפרשה הזו בכל שנה ושנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" - אין מובן בהכרח שזה אמור רק לגבי קריאה בציבור, ולכאורה אין הדבר שולל מצב של, עד"מ, מי שאנוס ואינו יכול להתפלל בציבור, שלא נאמר עליו הציווי: "הוו קורין את הפרשה הזו" וכו' (ביחידות), "ואני מעלה עליכם" וכו' (עכ"פ אין הדבר מוכח באופן ודאי), וממילא קשה ללמוד מכאן שכוונת התקנה היא רק על קרה"ת בציבור.

אדרבה: בהמשך השיחה הנ"ל (עמ' 251) מדבר על "לאמור" - ומפרש שאומרים את זה שוב (את עשה"ד), "ובפרט בכל שנה ושנה כשקוראים זאת בתורה ועאכו"כ כשקוראים זאת בזמן מתן תורתנו", ואח"כ את הלשון הידוע לגבי לימוד תורה בכלל: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע" וכו', "בכל זמן, ובפרט כשקוראים עשה"ד בחה"ש ובמקום קדוש ובציבור וכו' ובהקדמת ברכה לפניה ולאחריה", שברור מזה שכל פרט הוא מעלה בפני עצמה שהפרט שלאחריה מוסיף עליו, אבל לא שזה תנאי שיהיו כל התנאים (והרי במקרה שלפנינו מתקיימים 4 מתוך כל הפרטים המנויים). ובשיחה אחרת שם מביא גם את הענין של "אשרי יולדתו" - על שמיעה בלבד!.

לסיכום: אין ספק שלכתחילה, וכפי שהובא בראשית דברינו, צ"ל במסגרת קרה"ת בציבור, אבל אם באופן השני משתתפים ילדים שלא ניתן לסדר עבורם בקלות קרה"ת בציבור ובאופן המועיל יותר להשגת המטרה הקדשוה שביסוד התקנה הקדושה - ודאי שיש לעשות כן.

בהגש"פ עם ליקוטי טעמים ומנהגים מכ"ק אדמו"ר בביאור על ה"יהי רצון" שאומרים בעת שריפת החמץ פסקא "יהי רצון" וזלה"ק: בסידור האריז"ל, ושם הוא "ד' אלקי ואלקי אבותי" בלשון יחיד. ואולי הטעם דשינה ללשון רבים "אלקינו ואלקי אבותינו" שמתוך כך התפלה נשמעת (ברכות ל,א. שו"ע אדה"ז או"ח סק"י ס"ד). ובפרט ששאר כל תפלה זו היא ג"כ בלשון רבים. וראה מ"א ואחרונים או"ח ריש סי' מו. וצע"ק דבתפלת יה"ר כו' מעזי פנים כו' ובסוף סדר קדוש לבנה גם נוסח רבינו היא בלשון יחיד וכ"ה בסי' של"ה (ובסי' רש"ר: יה"ר כו' מעזי פנים הוא בל"ר).

ומש"כ בשער הכולל על יה"ר כו' מעזי פנים שהטעם מפני שאינו בציבור - צ"ע שהרי גם יה"ר דביעור חמץ אינו בציבור", עכלה"ק.

לכאורה יש לדייק בפסקא זו בכמה ענינים. דהנה, כותב כ"ק אדמו"ר: "ששאר כל תפלה זו היא ג"כ בלשון רבים".

לכאו' יש להבין מהו פי' "שאר כל תפלה זו", הרי בנוסח התפלה אומרים: "...כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי כך תבער וכו'". ואח"כ ממשיכים: "ואת יצרנו הרע תעבירהו [ל' יחיד - וכידוע הפתגם: "איין נפש הבהמית"] מאתנו ותתן לנו לב בשר וכו'". ונמצא שלש תיבות בלשון יחיד ("שאני, מביתי, ומרשותי") ושלש תיבות בלשון רבים ("יצרנו, מאתנו, לנו"). ויש לעיין מהו פירוש "כל תפלה זו כו' בלשון רבים".

וע"כ צריך לומר ש(עיקר) התפילה מתחיל מתיבות "כך תבער" אחרי 'תיאור' הפעולה דביעור חמץ שע"ז מתפללין לזכות לפעולתה הרוחני. ז.א. שתיבות התפילה והבקשה הם כולם בלשון רבים.

ב. ועפ"ז לכאו' יש להבין ולדייק ג"כ ה"צע"ק" בהמשך ביאור כ"ק אדמו"ר וכן הקושי' על השער הכולל.

דהנה מביא (רק) ב' דוגמאות - יה"ר כו' מעזי פנים וקידוש לבנה ולא יותר. והרי ישנם כמה דוגמאות בנוסח התפילה שאומרים יה"ר בלשון יחיד (ולא רק אלו השנים).

וכן בסוף הפסקא בהקושיא על השעה"כ כשמביא הטעם "מפני שאינו בציבור" ומקשה עליו ש"צ"ע שהרי גם יה"ר דביעור חמץ אינו בציבור" - מביא רק דוגמה זו ולא האחרים - ולכאורה יש לדייק בזה, וכדלקמן.

וכדי לגשת להבין בה"צ"ע" של רבינו ולהסבירו ננסה לרשום עכ"פ (ע"פ הסידור תהלת ה') כמה מדוגמאות שאינו מביא.

ובהם: א) התפלה, ב) ובאם אומרים אותם בציבור או ביחיד או מהיכי תיתי.

א) יה"ר שלפני אמירת פרשת קרבן תמיד, לשון רבים, אינו בציבור.

ב) יה"ר שבתוך תפלת רבון העולמים, לשון רבים, אינו בציבור.

ג) יה"ר כו' שיבנה שלאחרי רבי ישמעאל, לשון רבים, בציבור. (ואותו יה"ר שאומרים בסוף תפילת העמידה דוקא בתפלת הלחש - אלא שזה בציבור).

ד) (בבריך שמיה (יהא רעוא קדמך) אין מזכירין השם ולהעיר שהתפילה נאמרת דוקא בציבור ובלשון יחיד - ולכאו' אינו נוגע לעניננו ודלקמן).

ה) יה"ר בסוף ס' קדושה (ובא לציון), לשון רבים, בציבור.

ו) תפלת הדרך, לשון רבים (חוץ מתיבת ותתנני - שע"ז מעירין ומבארין שדוקא צ"ל כן וכו') ואמירתו ביחיד.

ז) בסדר קריאת שמע שעל המטה שאמירתו דוקא ביחיד: ברבונו של עולם הריני מוחל היה"ר בלשון יחיד. היה"ר שבתפלת אתה יודע רזי עולם בלשון רבים והיה"ר שבהמשך (שאם חטאתי וכו') בלשון רבים ושאר (המשך) התפלה בלשון יחיד.

ח) היה"ר שבהוצאת ס"ת לשלש רגלים ולשמע"צ, לשון רבים, דוקא בציבור.

ט) היה"ר בתפלת מוסף לשבת (וכן לשבת ר"ח וכן לשלש רגלים ר"ה ויה"כ), לשון רבים, ובציבור.

יו"ד) היה"ר שאומרים הכהנים לפני נ"כ, לשון רבים, בציבור.

יא) היה"ר שבתפלת רבש"ע (שאומרים העם בעת שהכהנים מנגנים תיבת וישם לך שלום) לשון יחיד, דוקא בציבור. (ולהעיר שאומרים: "שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל וכו', וכדלקמן).

(ואילו בתפלת אדיר במרום (שלאחרי נ"כ) מזכירין "עלינו" בלשון רבים אלא שאין מזכירין בו אוא"א).

יב) היה"ר בעת תקיעת שופר (לאחר התקיעות דמיושב) לשון רבים, בציבור.

יג) היה"ר בעת אמירת סדר תשליך, לשון רבים, מהיכא תיתי? - ביחיד?

(ולהעיר ממש"כ אדה"ז: "...יום א' דר"ה ... טוב לילך מוץ לעיר" עכ"ל, ולא הולכין וכיו"ב).

יד) בסוף תפלת נעילה (אלקי עד שלא נוצרתי) לשון יחיד, בציבור.

(היה"ר ד"על חטא" כבר רשמנו בקשעהמ"ט - שהוא בלשון רבים.)

טו) היה"ר בסוף סדר הושענות (בהו"ר) לאחר חביטת הערבה: לשון רבים, בציבור.

טז) בתפלת רבש"ע שבספירת העומר, לשון רבים, בציבור.

יז) בתפלה לעצירת גשמים ר"ל לשון רבים, דוקא בציבור. (בוהוראת אמירתו: יאמרו וכו'). ובתפלה לריבוי גשמים ר"ל בשומע תפלה שאמירתו דוקא ע"י היחיד - לשון רבים - אבל היחיד יכול לאומר בתפילת לחש כשמתפלל בציבור.

יח) בעת אמירת תהלים בהיה"ר עבור כל ההזמנויות (לאחר סיום ספר וכו') בלשון רבים, מהיכי תיתי? (-וצ"ע האם זה מנוסח אדמוה"ז).

ברשימה זו מנינו רק תפילות עם תיבות "יהי רצון מלפניך".

והמורם מזה: ישנם תפלות שאומרים אותם (ומהם דוקא) בציבור ואעפי"כ אומרים בלשון יחיד (אותיות ז, יא, יד הנ"ל. ואולי באות יא (רבש"ע וכו' חלום חלמתי) הוא יותר ענין פרטי ולאידך גיסא שואלים בציבור ובלשון רבים לענינים פרטיים, ואכ"מ).

וישנם תפלות שאומרים אותם (ומהם דוקא) ביחיד (ולא בציבור) והי"ר בלשון רבים (אותיות א, ב, ו, ז, הנ"ל).

ישנם תפילות שע"פ רוב אומרים אותם בציבור אלא כנ"ל, כללנו כמה מהם בהכלל דמהיכי תיתי, כי יכולים לאומרים ביחיד כגון כל היה"ר שאומרים בתפלת שמו"ע וכיו"ב, וכנ"ל.

ונמצא שלאנשים כערכנו א"א ללמוד הכלל ברור בזה (שבו השתמש כ"ק אדמוה"ז בסידרו את נוסח התפלה!)

ולאלוקים פתרונים ולא גיליתם כ"ק אדמו"ר אלא שהשאירם ב"צ"ע". ותפס רק דוגמא אחד מכל כלל (יהי רצון מעזי פנים שהוא ביחיד אומרים יה"ר בל' יחיד ובקידוש לבנה שהוא ברבים (ולהעיר מה"קאך" בזה שיהי' ברוב עם וכו') והיה"ר בל' יחיד.

ולכאו' על קושייתו הראשון כתב רק "צריך עיון קטן". כי ע"פ רוב התפלות הם בלשון רבים וכאן ג"כ בלשון רבים, אלא כנ"ל שמצינו כמה "יוצא מן הכלל" זה ולכן צ"ע.

וכנראה יש להאריך לעיין עוד בכל זה ובפרט לדייק בדבריו הק' של כ"ק אדמו"ר, ועדיין צ"ע.

להמשך הענין מש"כ אדה"ז בתחילת הל' ציצית כל הקורא ק"ש בלא ציצית מעיד עדות שקר בעצמו, וכתבו על הגליון "ואולי ר"ל אם לבש טלית בלא ציצית" יש להעיר דכן כתבו גאוני עולם, דהיינו המאירי הקשה מהזהר על התוס' (ברכות יד,ב בד"ה ומנח) דכתבו דיכול לקרוא ק"ש בלא ציצית. וכן כתב ב"פתחי עולם" בסי' כד סק"ט בשם הרשש"ט. וכעין זה כתב באלפסי זוטא "אם יש לו בגד של ד' כנפות, וקרא בלא ציצית הוה לי' כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (וענין כאילו הקריב זבח בלא נסכים הוא המשך של כאילו מעיד עדות שקר, בברכות יד סוף ע"ב).

ובס' עינים למשפט כתב לתרץ דאולי ס"ל להזוהר כמ"ד חובת גברא, אבל למ"ד חובת מנא דוקא בלבוש כסות המחויב. ובחכ"ת זה נגד הג' (במנחות מא,א) "נהי דחייבי' רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא וכו'". ועיי"ש בתוס' ד"ה ענשיתו ובד"ה הכי. ומפורט יותר בסמ"ג (מ"ע כו) "דאפי' למ"ד ציצית חובת גברא נהי דחייבי' וכו' לאכסויי מי מחייב רחמנא?" ועוד, הא קיימא לן בסי' יט (ראה שו"ע הב"י) "ציצית חובת גברא הוא" ולפי שהוא חיוב גברא "כל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית" (וכלשון אדה"ז בסי' כד "אלא דוקא אם רוצה להתלבש מטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית".)

ונראה דדברי הרמ"א בסי' יז ס"ב הטעתו במה שכתב "הואיל ואינו חובת גברא" וזה אינו דהא בתוך כדי דיבור מפרש הרמ"א "פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית" (וכמו שמפורש זה בשו"ע אדה"ז בסעי' ג "ואינו חובת הגוף כמו שופר ולולב".) אבל לא דס"ל (להרמ"א) דציצית חובת מנא.

אבל מ"מ י"ל דהזוהר (וכ"ק אדה"ז) ס"ל דאפי' אם לא לבש בגד של ד' כנפות מעיד עדות שקר. והוא כעין מה דאמרו בפסחים (קיג,ב) "שבעה מנודין [ס"א כמנודין] לשמים וכו' ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו וכו'" ופירשו בתוס' (ד"ה ואין) "מיירי בשיש לו ואינו מניחן א"נ אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב" (ועיי"ש במהרש"א).

היינו דס"ל להגמרא דאע"פ דאינו חייב בציצית אלא אם יש לו כסות של ד' כנפות ולבוש בו, אעפ"כ מנודה הוא לשמים דאינו מקיים המצוה.

ולהאיר דכן איתא בארחות חיים (צוואת התנא ר' אליעזר הגדול) סי' יד וז"ל: בני הוי זהיר להתעטף בעטיפת מצוה, כסוי מצוה על גוף צדיק ינוח, כל מי שאין כיסוי מצוה בגופו נקרא לבושו בגד בוגדים בגדו [ישעי' כד] כי מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל.

וההסברא בזה הוא, דאעפ"י דע"פ ההלכה אינו מעיד עדות שקר בעצמו, מ"מ לדרשה להחזיק יראת ה' ולקיום המצות אומרים כן. וכן מצינו הרבה דרושים בג' ומדרשים ע"ד כן. ולמשל בפרקי אבות פ"ד מ"א איתא "איזהו עשיר השמח בחלקו", אעפ"י שלהלכה כשאומרים (שבת מז,א) "אבל [בגדי] דעניים לעשירים לא" (ושם פ,ב) "בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת וכו'" אין ההפרש בם בהשמח בחלקו. (וכן בקורח שהי' עשיר גדול (כדאיתא במדרש) ולא הי' שמח בחלקו). ולהעיר ממ"ש (שם כה,ב) "איזהו עשיר כל שיש לו אשה נאה במעשים, כש"ל ביה"כ סמוך לשולחנו, כש"ל נחת רוח בעשרו, כש"ל מאה שדות".

והטעם דכל אלו הדרושים (אעפ"י שלהלכה יש מקום להתיישב) הוא בכדי לומר לן איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. והתורה תפוצץ סלע וכו'.