בתוס' ד"ה 'מה אם ירצה': "וא"ת והאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע".

יש לעיין מ"ט הביאו התוס' קושייתם הכא, בהמשך למה שפי' בענין מה אם ירצה לומד מזיד הייתי דלאו מיגו הוא כפרש"י אלא, מת' דיבורי', דלכאו' לא שייך לזה כלל. וי"ל דכל קושיית התוס' מיועד על מה שכ' לעיל. ובהקדם, דבתוס' ישנים בכריתות פי' הענין מה אם ירצה לומר מזיד הייתי: "כלומר דלא דמי לעדים המעידין על המיתה שהן גמרו הדברים שהתרו בו ועבר והזיד, אבל הני אין גומרין עדותן, שלא ידעו אם שוגג היה".

ומבואר מזה פי' חדש בענין 'מה אם ירצה לומר מזיד הייתי', דאין זה דין באדם זה שאם ירצה יוכל לטעון ולומר מזיד הייתי, אלא דינם בהגדת העדות, דאין בדברי העדות הגדה שאכל בשוגג, "הני אין גומרין עדותן", ולא תליא כלל דאם אמר אדם זה הכי אם לאו, אלא אי כחשיב הגדת עדות לחייבו קרבן; משא"כ התוס' ביארו להדיא הכא, דדין 'מה אם ירצה לומר מזיד הייתי' יסודו הוא, דבי"ד בודקין אדם זה ושואלין אותו איך הי', ואם יטעון הוא מזיד הייתי יפטר, וזהו ל' התוס' שכ' דאדם זה "מתרץ דיבורי'", משא"כ לתוס' ישנים אין זה מה שאדם זה מת' דיבורי' אלא אין כאן הגדת עדות שהיה בשוגג, כנ"ל.

והוכרח התוס' לפרש כן מכיון דפליג ר"מ אדרבנן. ולכן פי' התוס' דיסוד הדין הוא מה דמתרץ דיבורי'. ופליג ר"מ וס"ל דאין אנו מניחין אותו לת' דיבורי' אח"כ, וכמו שהביאו התוס', דאמור ר"מ כן בהדיא בתו"כ. משא"כ לפי' התוס' ישנים דדין הוא בהגדת העדות, קצת קשה, מ"ט פליג ר"מ ע"ז הרי לעולם לא גמרו העדת דבריהם, ואיך יחייבוהו קרבן, וצ"ל דפליג ר"מ וס"ל דאי עדים מעידין דאכל חלב בשוגג וחייב חטאת, גמרו עדותן בזה ואין חוששין להגדתם, וזה נראה לתוס' דוחק לפרש הכי.

ומובן עפי"ז בפשטות דלהתוס' ישנים ל"ק מידי מהדין דאאמע"ר שהרי לאו הוא שם עצמו לרשע אלא דין הוא דחסר בהגדת העדות, כנ"ל. וזהו דהקשו התוס' ק"ו הכא דאסר, שביארו, דיסוד הדין דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי הוא מה שמת' דיבורי', וזהו ביאור מח' ר"מ ורבנן. לכן קשה דלכאו' 'אין אדם זה משים עצמו רשע', וק"ל.