E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
כ' חשון - ש"פ חיי שרה - תשס"ה
רמב"ם
ספר אהבה קריאת שמע בכל לשון
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות קריאת שמע, פ"ב ה"י, "קורא אדם את שמע בכל לשון שיהי' מבינה, (ברכות יג, א) שנאמר "שמע" בכל לשון שאתה שומע, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק אם קראה בלשון הקדש".

ופי' הכס"מ, שישתמש בביטויים אמיתים ונכונים, שיתאימו לתוכן "קריאת שמע" בלשון הקדש, ולא ישתמש בביטויים שאינם הולמים את המשמעות הנכונה של תוכן "קריאת שמע". ופסקו רוב הפוסקים כהרמב"ם.

והשיג ע"ז הראב"ד "אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו".

ולכאו' דברי הראב"ד טעונין ביאור, וכפי שהקשה במרכבת המשנה (ועוד), והלא אין לדבר אף לפני מלך בשר ודם אלא בצחות הלשון?

ואלמה לדעת הראב"ד לא צריך לדקדק. כשקורא ק"ש בלשון לעז? ומהי כוונת הראב"ד "ומי ידקדק אחר פירושו" - הרי הבקיאים באותו הלשון ידקדקו.

והנה בצפנת פענח על הרמב"ם ביאר המחלוקת, באופן יפה ביותר וז"ל "והנה רבינו והראב"ד ז"ל פליגי אם שאר לשוונת הוי רק גדר ביאור ופירוש או הוא לשון בפני עצמו".

היינו דלהרמב"ם לשון העמים הוי מציאות בפני עצמו, וצריך לדקדק בו כמו שמדקדקין בלשון הקדש.

משא"כ להראב"ד הוי רק גדר ביאור ופירוש של לשון הקדש וא"כ אין בו דינים מיוחדים, של דיוק בהלשון - כי מאי אולמי' מה שבקי זה והחליט שמלה זה היא תרגום הנכון של המילה בלשון הקדש, למה שיהודי פשוט החליט, שזוהי תרגום הנכון להתיבה.

והרי"ז שווה להמחלוקת שלהם, בגדר מציאות דבני נח, דהרמב"ם סב"ל דהוה מציאות, משא"כ להראב"ד, הוה העדר1.

והרי"ז מיוסד על הכלל דלקו"ש חל"ד (נצבים ב'), דלהרמב"ם יש עיקר לברר שכל ומציאות העולם - ולפיכך ב"נ ולשונם הוה מציאות, וצריך לדקדק בלשונם דהוה לשון בפני עצמו.

משא"כ להראב"ד העיקר לקיים מצוות הבורא, וממילא ב"נ לא הוה מציאות תורנית, וכן לשונם לא הוה גדר לשון בפני עצמו2, ואין צריך לדקדק בו.

ב. כתב הרמב"ם הלכות תפילה פי"ג ה"ו "שמונה פסוקים שבסוף התורה, מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אעפ"י שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם, הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן" עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד,"לא שמענו דבר זה מעולם, ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן, והכי איתא בירושלמי במגילה3 ומה שכתב הוא, ענין זרות הוא מאוד והציבור היכן הלכו" עכ"ל.

וצריך ביאור מהי סברת פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי צריך מנין לשמונה פסוקים האחרונים שבתורה4. והנה הצפע"נ על התורה פ' ואתחנן ג, כג. ובפ' האזינו בסופו, (וכן ברשימות חוברת קסב כתב מהגאון מרגצ'וב לכ"ק אדמו"ר הריי"צ), מחדש בגדר שמונה פסוקים אלו דזה למעלה מגדר הטבע לגמרי וקשור עם שער הנו"ן, דהר נבו ר"ת נ' בו ולפיכך לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, ומקשר את זה עם קריעת ים סוף ועם מקום הארון אינו מן המדה, יעו"ש בארוכה.שענין זה הוא כ"כ עמוק ונעלה, ולא נתגלה למשה רק לפני פטירתו ממש.

וממשיך הגאון מרוגצ'וב במכתבו לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות מעשר שני פי"א, דהרמב"ם כותב בנוגע לוידוי מעשר דבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות, והשיג ע"ז הראב"ד וז"ל: "זה שבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית" עכ"ל דלהרמב"ם כיון שהמדובר כאן בנוגע לוידוי מעשר שקשור עם צדקה, שהיא ג"כ למעלה מגדר הטבע, ולפיכך בוידוי מעשר אומר השקיפה, ומבואר בירושלמי דאף דבכל מקום השקיפה לרעה ע"י המעשר והצדקה נהפכו כל הדינין לטובה, - כי היא למעלה מהטבע והסדר הרגיל דהשקיפה לרעה,

ולפיכך סובר הרמב"ם דכיון דזה ענין כ"כ נעלה, ל"צ בית המקדש, וגם בלי המקדש אפשר לפעול כל הענינים. כיון דהמדובר בצדקה ווידוי מעשר,

שוב צ"ב במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אי צריך מקדש להגיד ווידוי מעשרות?

וי"ל בכ"ז עפ"י הכלל הידוע, בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר היא עבודת המטה לברר ולזכך העולם, ובמילא סב"ל להרמב"ם דכיון ששמונה פסוקים אלה הוא ענין כ"כ נעלה, יש בכח היחיד לפעול כל הענינים על ידן גם בלי מנין5. וכן בנוגע לווידוי מעשר נוטה הרמב"ם לפסוק דאפשר לנו לפעול כל הענינים, גם בלי עזר המקדש (היינו המעלה), כיון דזה קשור עם צדקה שהיא למעלה מן הטבע.

אבל הראב"ד סובר דהעיקר הוא מה שעוזרין לו מלמעלה, ולפיכך בשמונה פסוקים צריך מנין, ובווידוי מעשרות צריך מקדש6 לעזור לפעול כל הענינים.

ויש להוסיף בזה דהנה ידוע המחלוקת בנוגע להמנהג לעמוד בשעת קריאת הדברות, ופסק הרמב"ם, בתשובותיו סי' רע"ו, שאסור לעמוד. וז"ל: "כך ראוי לעשות בכל מקום אשר מנהגם לעמוד ראוי למונעם מזה בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה, שיבואו לחשוב בתורה שיש לה יתרון קצתה על קצתה, וזה קשה עד מאוד", עיי"ש בארוכה, ועפי"ז יובן למה בשמונה פסוקים אלו כותב הרמב"ם "אעפ"י שהכל תורה היא, ומשה מפני הגבורה אמרם, הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן".

היינו כיון דנשתנה משאר התורה, אין כאן אותו החשש כמו שיש בנוגע לעמידה בעשרת הדברות, דהרי לפי המבואר, זה שלא צריך מנין בשמונה פסוקים האחרונים, הרי"ז מפני שהיא למעלה מגדר הטבע, וא"כ לא נצטרך למנין בקריאת פרשת קריעת ים סוף, ופרשת ווידוי מעשרות ועוד. וע"ז מתרץ הרמב"ם, כי שינויים אי אפשר לעשות בין חלק א' בתורה לחבירו, "שהכל תורה היא" ורק בשמונה פסוקים אלו אפשר לעשות שינוי זה, כי נכתבו בצורה שונה מכל התורה, ומשמען שהן אחר מיתת משה.

ונסייים בסיום הרגצ'ובי במכתבו רשימות חוברת קסב, וה' יזכנו לביאת המשיח ותרבה החכמה והדעת, ויהי' נבקע הים לגזרים כל חלקי תושבע"פ אשר נגנז בח' פסוקים שבתורה שם חלקת מחוקק ספון.


1) דהנה בהלכות שאר אבות הטומאות פ"ב ה"י כתב הרמב"ם "שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא . . וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרי" והשיג ע"ז הראב"ד "זו היא אחת מסברותיו, ואין בכולם פחותה מזו, כי הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין 'עם הדומה לחמור' הן, גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אוסף רוח בחפניו" עכ"ל.

ומבאר בזה הרגצ'ובי בס' צפנת פענח בהפטורה לפ' בהר ולפ' ואתחנן דהרמב"ם ס"ל שגם עכו"ם נכללים בהשגחה פרטית ושחיטתם מטמאה, משא"כ להראב"ד ה"ה בבחינת העדר והנה כמתה מאליה.

ומבאר זאת הרבי בארוכה בלקו"ש חי"ח ע' 165, ובלקו"ש ח"כ ע' 140, דעל אף שמציאותם של אומות העולם היא בשביל בני ישראל, הרי לדעת הראב"ד ז"ל הם נשארים טפלים לבני ישראל ואינם נחשבים כמציאות "תורנית" - מציאות עפ"י תורה - ולכן אינם מציאות עפ"י הלכה, ולדעת הרמב"ם הרי מזה גופא שתכליתם היא בשביל בנ"י, הרי זה באופן שהם מקבלים חשיבות של תורה, והם נחשבים כמציאות עפ"י הלכה, יעו"ש באריכות גדולה.

2) ומעניין לציין שכידוע שכל פעם שהדפיסו עלון בלשון המדינה דקדק הרבי שיהי' מדוייק להפליא עפ"י כללי לשון המדינה, עם כל ההידורים, - והרי"ז מתאים, לשיטת הרמב"ם דלשון העמים ה"ה מציאות וצריך לבררה, ובלשונו "ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק אם קראה בלשון הקדש".

3) עי' במרכבת המשנה, שהקשה על הראב"ד, דאם כדבריו הו"ל למימר אחד קורא אותן ולמה כתוב בירושלמי יחיד קורא אותן ומשמע כהרמב"ם דלא צריך מנין לשמונה פסוקים הללו.

4) וכן צריך ביאור לדעת הרמב"ם למה ל"צ מנין לשמונה פסוקים אלו הרי הרמב"ם סב"ל דשמונה פסוקים אלו לא נכתב ע"י יהושע כהמ"ד בב"ב ט"ו ע"א - אלא כהמ"ד דעד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, וכפי שמשמע מלשונו בהלכה זו, ולפי שמשה כתבן בדמע יוגרע טיבן שלא יהא צריך מנין לקרותן, אלמה?

5) והיינו ע"ד מודה אני שלא נזכר בו שם מז' שמות שאינם נמחקין, לא משום שתפילה נמוכה היא ואומרים אותה לפני נטילת ידים, אלא לפי שתפילה גבוהה היא, למעלה מגדר שמות, ענין עצמי, עי' בארוכה קונטרס 'ענינה של תורת החסידות', כמו"כ זה שלא צריך לדעת הרמב"ם מנין בשמונה פסוקים האחרונים שבתורה, אינו מפני שלא חשובה כ"כ, אלא מפני שהיא כ"כ ענין עצמי, למעלה מגדר הטבע לגמרי, ולפיכך אפשר ליחיד לקרוא אותן ולפעול על ידן כל הענינים, גם בלי מנין.

ויש לומר דלפיכך קורין פסוקים אלו בשמחת תורה, שהיא ג"כ למעלה מדרך הטבע וקשורה דווקא עם עצם התורה, דלפיכך רוקדין בתורה דווקא כשהיא כרוכה במפה, וכפי שמוסבר בארוכה במאמרי הרבי לשמחת תורה.

6) כעין זה מצינו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות תלמוד תורה, פ"ז הי"א דהרמב"ם פוסק תלמיד חכם שנידה עצמו . . הרי"ז מיפר לעצמו והשיג ע"ז הראב"ד זה אינו מחוור . . וצריך דווקא אחרים להתיר הנידוי, ואי אפשר להפר לעצמו, ועוד חזון למועד.

רמב"ם
כיבוד אב ואם בין אדם לחבירו [גליון]
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בגליון העבר (ע' 89) העיר הרב ח. רפופורט שליט"א בשיטת הרמב"ם דכיבוד אב ואם הוא מן המצוות שהם בין אדם לחבירו, וכידוע השקו"ט בזה, והביא סמוכין לשיטתו ממש"כ בספרו ספר היד ובשמונה פרקים להרמב"ם.

ויש להעיר דבהשיחה (חלק ל"ו פ' יתרו [שמציין בהערתו]) מבאר דמקור להרמב"ן שכתב שהוא בין אדם למקום הוא משום שהוא כבוד הא-ל שהאב משתתף ביצירה הוא ממרז"ל בקידושין ל' סע"ב ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

משא"כ לדברי החינוך שהוא ענין של הכרת טוב ושלא יהי' כפוי טוב על כל מה שעשה האו"א בשבילו וכן כדברי האב"ע שהם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו כו', הרי זה ענין של בין אדם לחבירו ואין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת הוא שהקב"ה זן את כל העולם כולו מ"מ מכיון שדברים אלו הם דברים שבטבע שכאילו עשה האדם בכח עצמו ולא ניכר בה בגלוי השתתפות הקב"ה, לכן אי"ז נקרא שותפות להקב"ה משא"כ יצירת הוולד הרי זה בגלוי בשותפות וצירוף הקב"ה דנותן בו רוח ונשמה, עכתודה"ק.

אמנם יש להעיר מהמבואר בשיחת פ' וירא תנש"א (התוועדויות ע' 291) שא' הטעמים למצות כיבוד אב ואם ש"השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבוד המקום" כיון ששלשתן שותפין בו, הן בנוגע ליצירתו והן בנוגע לפרנסתו.

דמכיון שסמוך על שולחן אביו ואביו מפרנסו לכן מחוייב הבן לכבד אביו, וזה דלא כהמבואר בהשיחה דפרנסת האב אינו בגדר שותפות.

ואואפ"ל בהשיחה דפ' וירא תנש"א מבאר איך שהוא באמת בפנימיות הענינים כי מבאר שם דכל ענין הפרנסה הוא באמת "אוכלי המן" עיי"ש ולכן גם הפרנסה הוא מצד הקב"ה אמנם אה"נ בגלוי אין לזה שייכות לג' שותפין באדם.

עוד יש להעיר בעיקר דבריו דמביא ראי' לשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש ריש מס' פאה דכיבוד אב ואם הוא מצוה בין אדם לחבירו מהא דכתב בסוף הל' תמורה ובשמונה פרקים דכיבוד אב ואם הוא מהמצות שטעמן גלוי והן מהמצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן.

ולכאורה זה חידוש גדול דמה שייטי' דבין אדם לחבירו למצות שהם בסוג ד"משפטים", והרי מבואר דהגדר דמצות דמשפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל ושאלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כמבואר בכ"מ [ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' נ"ה ובהערה 11 שם] והרי צניעות אינו בסוג דבין אדם לחבירו [כמבואר בשו"ע (אדה"ז) בתחילתו], ועד"ז י"ל בנוגע לעבודה זרה שהוא מצוה שכלית ואינו בין אדם לחבירו.

ונמצא דמש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה "המשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפ"ד וכיבוד או"א" הוא לכאורה פלא גדול למה הוסיף "וטובת עשייתן בעוה"ז ידועה" והרי בחוקים כתב רק "הן המצות שאין טעמן ידוע".

ואולי אין כוונת הרמב"ם להגדיר בזה סוג משפטים דהם בין אדם לחבירו אלא לבאר הא דכתב שטעם שלהם גלוי היינו טעם שיכולים להסביר בשכל שהוא לטובת העולם, וזה שייך אף במצוות של בין אדם למקום כמו צניעות וע"ז, משא"כ חוקים אף שגם בהם יכולים לומר טעם אבל אינו טעם גלוי באופן שיכולים לומר דטובת עשייתן בעוה"ז ידועה, ועיין לקו"ש חל"ב פ' בחוקותי ע' 174 ואילך.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות