בהמשך למש"כ בגליונות הקודמים בביאור יסוד פלוגתתם דרב ושמואל בכ"מ ע"פ מש"כ בלקו"ש חט"ז (עמ' 9 ואילך) דרב נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "בין אדם למקום" ושמואל נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "בין אדם לחבירו". יעויי"ש באורך, הנה יש להעיר ולבאר עפ"ז עוד פלוגתא דתלויה ביסוד הנ"ל וכדלקמן.

במגילה טו, א נחלקו רב ושמואל בפרוש הפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו'" (מג"א ג, א) "מאי אמר" [כשצעק צעקה גדולה ומרה מה הי' אומר בצעקתו - רש"י] רב אמר שגבה לבו של המן מאחשורוש, ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה", ופרש"י דברי שמואל וז"ל: "כנוי הוא להפך בלשון נקי'" ובחדא"ג מהרש"א על אתר הקשה על פרש"י "אבל א"כ הטיח מרדכי דברים כלפי מעלה". ולכן פירש באו"א עיי"ש ואכ"מ.

והנה ע"פ רש"י נמצא אשר רב נוטה לפרש הפסוק בענין שאין בזה דברי קינטור כלפי מעלה, וכמ"ש בעץ יוסף לע"י שם, דלרב הדברי קינטור שצעק מרדכי, היו באזני המלך אחשורוש, במ"ש שגבה לבו של המן מאחשורוש, וכפרש"י שכ"כ גברה עזותו לעשות מה שלא עלה על לב המלך ובזה יתפעל המלך לבטל המכירה, אבל שמואל מפרש הפסוק דדברי הקינטור שצעק היו באזני מלכו של עולם, וכפרש"י הנ"ל, וכפי שהקשה המהרש"א ע"ז, דא"כ הטיח מרדכי דברים כלפי מעלה" (וראה בעץ יוסף שם שכתב לפרש דאי"ז ח"ו הטחת דברים כלפי מעלה, ומרדכי כוון בזה שיתפעל מלכא עילאה ויבטל הגזירה, כ"א לא יבטל יאמרו הבריות גבר מלכא תתאה כו').

ונמצא דלדעת רב יש זהירות יתירה בענינים "בין אדם למקום", ואזיל בזה לשיטתי' כנ"ל.

וע"ד מש"כ בגליון תתצא (עמ' 14) בפלוגתתם דרב ושמואל בחגיגה ה, א בפירוש הפסוק "כי את כל מעשה האלקים יבוא במשפט על כל נעלם וגו'" (קהלת יב, יד) דלרב הפירוש ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה, ולשמואל הפירוש הרק בפני חבירו ונמאס, אשר בדעת שמואל יש בזה זהירות יתירה בענינים ש"בין אדם לחבירו" ["דאם הרק דא"א לו בלא רקיקה כו'" - מהרש"א שם], ואזיל בזה לשיטתי' הנ"ל, הנה עד"ז י"ל בנדו"ד אשר בדרשת רב יש בזה זהירות יתירה בענינים ש"בין אדם למקום" [דצעקת מרדכי היתה כלפי אחשורוש, ולא כלפי מעלה כדעת שמואל].

ואולי יש להעיר עוד מהא דנחלקו רב ושמואל ביומא דף פז, בנוסח הוידוי של יוה"כ, "אמר רב אתה יודע רזי עולם" ושמואל אמר ממעמקי הלב" [ולהעיר מחי' הרש"ש שם - ועצ"ע] - וע"ד מש"כ בגליון שעבר (עמ' 79) בביאור פלוגתתם דרב ושמואל בפסחים דף קד, בנוסח חתימת ברכת הבדלה, לרב מקדש ישראל ולשמואל המבדיל בין קודש לחול, דרב מדגיש יותר ענין המעלה והקודש, "קדושתם של ישראל", ושמואל מדגיש יותר ענין המטה והחול, "הבדלה בין קודש לחול", הנה עד"ז י"ל בנוסח וידוי של יוה"כ.