כתב הרמב"ם הלכות קריאת שמע, פ"ב ה"י, "קורא אדם את שמע בכל לשון שיהי' מבינה, (ברכות יג, א) שנאמר "שמע" בכל לשון שאתה שומע, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק אם קראה בלשון הקדש".

ופי' הכס"מ, שישתמש בביטויים אמיתים ונכונים, שיתאימו לתוכן "קריאת שמע" בלשון הקדש, ולא ישתמש בביטויים שאינם הולמים את המשמעות הנכונה של תוכן "קריאת שמע". ופסקו רוב הפוסקים כהרמב"ם.

והשיג ע"ז הראב"ד "אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו".

ולכאו' דברי הראב"ד טעונין ביאור, וכפי שהקשה במרכבת המשנה (ועוד), והלא אין לדבר אף לפני מלך בשר ודם אלא בצחות הלשון?

ואלמה לדעת הראב"ד לא צריך לדקדק. כשקורא ק"ש בלשון לעז? ומהי כוונת הראב"ד "ומי ידקדק אחר פירושו" - הרי הבקיאים באותו הלשון ידקדקו.

והנה בצפנת פענח על הרמב"ם ביאר המחלוקת, באופן יפה ביותר וז"ל "והנה רבינו והראב"ד ז"ל פליגי אם שאר לשוונת הוי רק גדר ביאור ופירוש או הוא לשון בפני עצמו".

היינו דלהרמב"ם לשון העמים הוי מציאות בפני עצמו, וצריך לדקדק בו כמו שמדקדקין בלשון הקדש.

משא"כ להראב"ד הוי רק גדר ביאור ופירוש של לשון הקדש וא"כ אין בו דינים מיוחדים, של דיוק בהלשון - כי מאי אולמי' מה שבקי זה והחליט שמלה זה היא תרגום הנכון של המילה בלשון הקדש, למה שיהודי פשוט החליט, שזוהי תרגום הנכון להתיבה.

והרי"ז שווה להמחלוקת שלהם, בגדר מציאות דבני נח, דהרמב"ם סב"ל דהוה מציאות, משא"כ להראב"ד, הוה העדר1.

והרי"ז מיוסד על הכלל דלקו"ש חל"ד (נצבים ב'), דלהרמב"ם יש עיקר לברר שכל ומציאות העולם - ולפיכך ב"נ ולשונם הוה מציאות, וצריך לדקדק בלשונם דהוה לשון בפני עצמו.

משא"כ להראב"ד העיקר לקיים מצוות הבורא, וממילא ב"נ לא הוה מציאות תורנית, וכן לשונם לא הוה גדר לשון בפני עצמו2, ואין צריך לדקדק בו.

ב. כתב הרמב"ם הלכות תפילה פי"ג ה"ו "שמונה פסוקים שבסוף התורה, מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אעפ"י שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם, הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן" עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד,"לא שמענו דבר זה מעולם, ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן, והכי איתא בירושלמי במגילה3 ומה שכתב הוא, ענין זרות הוא מאוד והציבור היכן הלכו" עכ"ל.

וצריך ביאור מהי סברת פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי צריך מנין לשמונה פסוקים האחרונים שבתורה4. והנה הצפע"נ על התורה פ' ואתחנן ג, כג. ובפ' האזינו בסופו, (וכן ברשימות חוברת קסב כתב מהגאון מרגצ'וב לכ"ק אדמו"ר הריי"צ), מחדש בגדר שמונה פסוקים אלו דזה למעלה מגדר הטבע לגמרי וקשור עם שער הנו"ן, דהר נבו ר"ת נ' בו ולפיכך לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, ומקשר את זה עם קריעת ים סוף ועם מקום הארון אינו מן המדה, יעו"ש בארוכה.שענין זה הוא כ"כ עמוק ונעלה, ולא נתגלה למשה רק לפני פטירתו ממש.

וממשיך הגאון מרוגצ'וב במכתבו לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות מעשר שני פי"א, דהרמב"ם כותב בנוגע לוידוי מעשר דבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות, והשיג ע"ז הראב"ד וז"ל: "זה שבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית" עכ"ל דלהרמב"ם כיון שהמדובר כאן בנוגע לוידוי מעשר שקשור עם צדקה, שהיא ג"כ למעלה מגדר הטבע, ולפיכך בוידוי מעשר אומר השקיפה, ומבואר בירושלמי דאף דבכל מקום השקיפה לרעה ע"י המעשר והצדקה נהפכו כל הדינין לטובה, - כי היא למעלה מהטבע והסדר הרגיל דהשקיפה לרעה,

ולפיכך סובר הרמב"ם דכיון דזה ענין כ"כ נעלה, ל"צ בית המקדש, וגם בלי המקדש אפשר לפעול כל הענינים. כיון דהמדובר בצדקה ווידוי מעשר,

שוב צ"ב במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אי צריך מקדש להגיד ווידוי מעשרות?

וי"ל בכ"ז עפ"י הכלל הידוע, בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר היא עבודת המטה לברר ולזכך העולם, ובמילא סב"ל להרמב"ם דכיון ששמונה פסוקים אלה הוא ענין כ"כ נעלה, יש בכח היחיד לפעול כל הענינים על ידן גם בלי מנין5. וכן בנוגע לווידוי מעשר נוטה הרמב"ם לפסוק דאפשר לנו לפעול כל הענינים, גם בלי עזר המקדש (היינו המעלה), כיון דזה קשור עם צדקה שהיא למעלה מן הטבע.

אבל הראב"ד סובר דהעיקר הוא מה שעוזרין לו מלמעלה, ולפיכך בשמונה פסוקים צריך מנין, ובווידוי מעשרות צריך מקדש6 לעזור לפעול כל הענינים.

ויש להוסיף בזה דהנה ידוע המחלוקת בנוגע להמנהג לעמוד בשעת קריאת הדברות, ופסק הרמב"ם, בתשובותיו סי' רע"ו, שאסור לעמוד. וז"ל: "כך ראוי לעשות בכל מקום אשר מנהגם לעמוד ראוי למונעם מזה בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה, שיבואו לחשוב בתורה שיש לה יתרון קצתה על קצתה, וזה קשה עד מאוד", עיי"ש בארוכה, ועפי"ז יובן למה בשמונה פסוקים אלו כותב הרמב"ם "אעפ"י שהכל תורה היא, ומשה מפני הגבורה אמרם, הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן".

היינו כיון דנשתנה משאר התורה, אין כאן אותו החשש כמו שיש בנוגע לעמידה בעשרת הדברות, דהרי לפי המבואר, זה שלא צריך מנין בשמונה פסוקים האחרונים, הרי"ז מפני שהיא למעלה מגדר הטבע, וא"כ לא נצטרך למנין בקריאת פרשת קריעת ים סוף, ופרשת ווידוי מעשרות ועוד. וע"ז מתרץ הרמב"ם, כי שינויים אי אפשר לעשות בין חלק א' בתורה לחבירו, "שהכל תורה היא" ורק בשמונה פסוקים אלו אפשר לעשות שינוי זה, כי נכתבו בצורה שונה מכל התורה, ומשמען שהן אחר מיתת משה.

ונסייים בסיום הרגצ'ובי במכתבו רשימות חוברת קסב, וה' יזכנו לביאת המשיח ותרבה החכמה והדעת, ויהי' נבקע הים לגזרים כל חלקי תושבע"פ אשר נגנז בח' פסוקים שבתורה שם חלקת מחוקק ספון.