E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

כ' מרחשון - ש"פ חיי שרה - תשע"א
רמב"ם
בדין עמידה בתפלה
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

הרמב"ם (בהלכות תפילה (ה, ב) כתב, עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד, היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה, היה רוכב על הבהמה אף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

ויש להעיר, למה התחיל במילים שתיכף ומיד כותב שאינם כן. והיינו דכתב, אין מתפלל אלא מעומד, דמשמע דתפלה לא סגי לה בלאו הכי, ומיד כתב ששייך להתפלל מיושב. ואדרבה במקום שכדי שתהא דעתו מיושבת עליו ועדיף לישב, אז לא יעמוד.

והנה בריש פירקין כתב הרמב"ם שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, והקשה הלחם משנה דמשמע דכל הני דלמעלה הוו לעיכובא והשתא בא למנות שמנה דהוו לכתחלה וקשה דהרי גיהוק ופיהוק ועיטוש שהזכיר למעלה לא הוו לעיכובא אלא הרי זה מגונה קאמר וא"כ לא היה לו למנותם למעלה אלא בכלל שמנה אלו. ותירץ, דגיהוק ופיהוק היא חלק מבדיקת הגוף ובדיקת הגוף עיקרו לעיכובא לכך מנה גיהוק ופיהוק גבי הני דשאר בדיקת הגוף אף על גב דאינו לעיכובא.

היוצא מדבריו, דדהחילוק בין פ"ה ופ"ד היא לא רק על מה שמעכבת או לא, כ"א על מה שבגדר עיכובא או לא, וא"כ ענין "מעומד" אינה בגדר עיכובא כלל וא"כ למה השתמש בלשון דמשמע עיכובא, היינו אין מתפלל אלא מעומד.

גם יש להעיר דהרמב"ם הביא בהלכה זו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. ולכאורה מה שייך ענין זו לכאן הי' לו להביאו לעיל בדין כוונה. והרי כאן מדבר אודות ענין עמידה. או הי' לו להביאו לקמן בפרק ו' שמדבר באיסור אכילה קודם התפלה.

המחבר בסימן צד סעיף ט כתב, מי שהוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל, צריך לחזור ולהתפלל מעומד, ואינו צריך להוסיף בה דבר.

ועיין בט"ז ובמ"א שחלקו על זה. ואדמוה"ז כתב על זה, ד"יתפלל מעומד כשיוכל, בתורת נדבה", היינו שאינה חיוב רק נדבה.

והרמב"ם לא הביא מזה מאומה, ומשמע דסובר דאין להתפלל עוד הפעם. ונמצא דבר מעניין דהרמב"ם דהתחיל עם הלשון הכי חזק ד"אין מתפלל אלא מעומד" סובר דכשמתפלל מיושב אינו צריך להשלים, והמחבר דלא כתב לשון כזה, סובר דצריך להשלים.

והנה בגמרא ברכות (ל, א) איתא, השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ומקשה במאי קמיפלגי, ומשני מר סבר תפלה מעומד עדיף; ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף.

המחבר בסימן פט סעיף ח פסק, דיכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה "....ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה".

ומ"מ הרמב"ם לא הכריע בזה ולא כתב אודות שקלא וטריא זו כלום, וצ"ע.

ואולי יש לומר דלקמן בפ"ז הי"ז כתב הרמב"ם, וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד כמו שאמרנו.

והנה זה הפעם הראשונה שהזכיר סמיכת גאולה לתפלה וממילא מובן שהזכירה פה. אבל יש להעיר למה הזכיר כאן הדין של מתפלל מעומד הרי כבר כתבה לעיל בפ"ה, ואין לומר דרק להודיענו שצריך לעמוד שהרי כבר כתב "וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד".

גם יש להעיר למה מראה באצבעו, "כמו שאמרנו", הרי סגי אם הי' כותב רק "ומתפלל מעומד" מה הוסיף בזה שכתב "כמו שאמרנו",

ואולי הדגיש הרמב"ם דין "ומתפלל מעומד כמו שאמרנו" כאן לומר שאף שיש דין של לסמוך גאולה לתפלה מ"מ העיקר היא להתפלל מעומד. וממילא אין לדחות דין מעומד מפני סמיכת גאולה לתפלה, כפסק דין המחבר.

ואולי זהו כוונתו כאן שכתב הלשון, "אין מתפלל אלא מעומד", לומר שזהו ענין עיקרי בתפלה, וממילא דוחה הכל.

ולפי זה אתי שפיר שהוסיף "כמו שאמרנו", להראות על לשונו של "אין מתפלל אלא מעומד", שמזה נלמד שזהו ענין עיקרי בתפלה, כנ"ל.

והנה בטעם שצריכין לעמוד בעת התפלה, כתב הטור (סימן צח,) ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו שהתפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו...ולכך צריך ליזהר שתהה דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות.

וכן כתב המחבר, התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר ...ומעומד, דומיא דעבודה.

והב"ח על הטור כתב, אין דעת רבינו שתקנת חז"ל בתפילה מעומד הוא כדי שתהא דומיא דעבודה דבלאו הכי צריך עמידה כדכתיב באברהם אל המקום אשר עמד שם ומכאן למדנו גם כן קביעות המקום לתפילה אלא דעת רבינו היא שיכוין האדם בתפילתו בכל הלכותיה שיהא דוגמת הקרבן כדי להעלות התפילה למקום שהקרבן עולה.

ומקורו בברכות (ו, ב) "כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו ...ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל".

ואדמוה"ז (סימן פ"ט) כתב, צריך להתפלל מעומד קודם צאתו אף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה וגם עדיין לא הגיע עיקר זמנה שהוא נץ החמה "לפי שתפלה מעומד שקולה כנגד כולם וגדולה מהם", ואח"כ כתב, ועכשיו אין רוב העולם נזהרין בזה לפי שתפלה מעומד אינה גדולה מסמיכת גאולה לתפלה אלא משום שעומד יכול לכוין היטיב ועכשיו אינן מכוונים כל כך בתפלה.

יוצא מכל הנ"ל שיש ג' שיטות בטעם עמידה בתפלה.

א)משום דתפלה היא דומיא דעבודה, ועבודה היא העמידה משום "לעמוד לשרת".

ב) משום דכתיב באברהם "אשר עמד שם" ורין עמידה אלא תפלה.

ג) משום שעומד יכול לכוין היטיב.

ואף שאדמוה"ז הביא גם הטעם של לעמוד לשרת, צ"ל כהב"ח שאין זה הטעם, אלא שיכוין האדם בתפילתו בכל הלכותיה שיהא דוגמת הקרבן כדי להעלות התפילה למקום שהקרבן עולה.

ויש לומר בשיטת הרמב"ם, דכל פרק ה' היא תוצאה ממה שסיים בפרק ד' שכוונת התפילה היא שעומד לפני השכינה, וכל השמונה דברים שכתב כאן מסתעפים מדין זה. ר"ל דכולם הן קיום של עמידה לפני המלך.

והיינו דכל השמונה דברים, עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה, משמעותם היא שבזה מדגיש יותר ויותר עמידתו לפני המלך. וטעם עמידה להרמב"ם היא משום שכן ראוי לפני המלך, וכן נוכח המקדש היא משום שבזה הוא עומד לפני השכינה ששורה במקדש, ותקון הגוף ג"כ "כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד", וכן המלבושים צריכים כ"דרך אנשי המקום... בפני הגדולים", וכן המקום שתהי' "נגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן", וגם "קובע מקום לתפלתו תמיד" ששייך לעמידה כנ"ל, והשויית הקול ג"כ שייך לקטני אמונה שאינה מאמין שעומד לפני השכינה, והכריעה, והשתחויה, פשוטים ואינם צריכין הסברה.

ולפ"ז שיטת הרמב"ם היא שיטה חדשה, שטעם עמידה היא משום דכן צריך להיות לפני המלך.

ואולי יש לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כטעם אדמוה"ז, וסובר דהא דעומדין לפני המלך היא בכדי ש"יכול לכוין היטיב".

ולפ"ז אתי שפיר מה דהביא הרמב"ם דין של הצמא והרעב דאל יתפלל עד שיאכל וישתה. משום שמאחר שיש דין לעמוד בכדי ש"יכול לכוין היטיב", הרי דאחריות התפלה היא בעיקר על כוונת התפלה וא"כ הרעב והצמא לא יוכלו לכוון היטב וממילא יאכלו וישתו ואח"כ יתפללו, רק דאין זכר לזה בדברי הרמב"ם.

ולפ"ז יש לתרץ קושית הלחם משנה למה לא מנה גיהוק ופיהוק ועיטוש כאן מאחר דלא הוו לעיכובא.דכל פרק ה' מדבר אודות עניינים של עומד לפני המלך, וא"כ אינה שייך לפרק זה.

ולפ"ז לא קשה, מה שהקשינו דלפי הלח"מ הנ"ל, פרק ה' אינה מדברת במה שהיא בגדר עיכובא , ואיך השתמש בלשון דמשמע עיכובא, היינו אין מתפלל אלא מעומד, דאין הענין כאן עיכובא או לא, רק דפ"ה מדבר אודות ענין עומד בפני המלך.

ולעצם לשון הרמב"ם "אין מתפלל אלא מעומד", ומיד כתב להיפך, דיכול להתפלל מיושב, יש לומר, דמאחר ששיטת הרמב"ם בעמידה היא מטעם ש"יכול לכוין היטיב", א"כ במקום שעמידה לא תועיל לכוונתו, אז אדרבה אין מעלה בעמידה כלל, וכדאי לישב.

וא"כ אין בעיא בלשון הרמב"ם דהתחיל עם "אין מתפלל אלא מעומד", ומיד כתב שאין צריך לעמוד, והיינו משום דבמקרים אלו אין ענין עמידה. אבל במקרה שיש תועלת לעמוד אז "אין מתפלל אלא מעומד", דכדי ש"יכול לכוין היטיב", צורת תפלתו היא בישיבה.

הבאנו לעיל שהמחבר כתב, מי שהוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל, צריך לחזור ולהתפלל מעומד, והרמב"ם לא הביא מזה מאומה, ומשמע דסובר דאין להתפלל עוד הפעם. וכתבנו שמעניין דהרמב"ם דהתחיל עם הלשון הכי חזק ד"אין מתפלל אלא מעומד" סובר דכשמתפלל מיושב אינו צריך להשלים, והמחבר דלא כתב לשון כזה, סובר דצריך להשלים.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאדרבה "מי שהוכרח להתפלל מיושב" לדעת הרמב"ם צורת תפלתו היא דוקא מיושב שאז "יכול לכוין היטיב", וא"כ אין שין עמידה כלל, ולמה יתפלל עוד הפעם.

ואדרבה המחבר דסובר דדין עמידה היא משום "לעמוד לשרת וכדומה יש לו סברא לומר שיחזור ויתפלל.