E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויחי - שבת חזק - תשע"א
גאולה ומשיח
הצומות לעת"ל יהיו למועדים טובים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

האם יתחיל המועד מבערב

ברמב"ם (הל' תעניות פ"ה הי"ט): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר (זכריה ח') כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ובס' 'דרשות החתם סופר' (ח"א פג,א, (בד"ה כתיב) הובא גם בס' 'תורת משה' מהדו"ת סוף פ' ויגש) הביא בשם המדרש על פסוק (הנ"ל) "כה אמר ה' וגו' וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" ודרשו חז"ל "לששון ולשמחה נגד התענית, ולמועדים טובים נגד מלאכת שבת", וכתב בזה דאפשר לומר שיהיו הימים ההמה אסורים בעשיית מלאכה נגד מה שחללו שבת בשעת כשלונה של ירושלים כנאמר בירמי' ובנחמי' וכדאיתא במס' שבת קיט,ב עיי"ש, היינו דר"ל דלעת"ל יהיו ימי התעניות למועדים שאסורות במלאכה, ובס' נחל אשכול (על ספר האשכול ח"ב ע' 18) כתב שיהי' אז חיוב לאכול סעודה כיון שנקרא "מועד" עיי"ש, וכן משמע במגן אברהם (סי' תקנ"ב סקי"א) שביאר טעם שנוהגים להרבות בסעודה בערב ת"ב וז"ל: ול"נ טעם אחר, מפני שבזמן בית שני היה יו"ט ת"ב והיה מרבין בסעודה, אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה עיין בב"י סוף סי' תקנ"ד עכ"ל.

ויש להסתפק בתעניות אלו שצמים רק ביום ולא בלילה כמו עשרה בטבת, האם המועד יתחיל לעת"ל גם מבערב, או שיהי' רק ביום בלבד.

חלות התענית האם הוא חל מבערב או רק ביום כשמתענין

והנה ברש"י שבת כד,א, (בד"ה ערבית) כתב דבערבית ליל כניסת תענית מתפלל מעין המאורע, וז"ל: ואף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום . . ובתשובת הגאונים מצאתי ברייתא, שנו רבותינו: פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל, ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל, הא כיצד - כאן בכניסתה, כאן ביציאתה, כלומר: ערב תענית, אף על פי שעתיד לאכול לאחר תפלה - מתפלל תפלת תענית, וליל מחרתו, אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית - אינו מתפלל תפלת תענית, וסוף דברי הגאונים כתבו: אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית, שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום, ונמצא שקרן בתפלתו עכ"ל.

וכן היא דעת הרמב"ם דבשו"ת הרמב"ם (פאר הדור) סי' ע"ו הקשה השואל על מ"ש שצריך לומר עננו במנחה בערב הצום בהקבלה[1], וקשה איך יאמר ביום צום התענית הזה ולא התענה עדיין? והשיב הרמב"ם וז"ל: אם יאמר עננו בערב הצום ואף כי לא התענה עדיין אין בזה שום דבר, מפני שבערב שהיא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת, ולזה יכול להתפלל ערבית של שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבת בשבת ומבדיל כאשר ביארנו במקומו עכ"ל, ומצד טעם זה מובן דכ"ש שאומר עננו בתפלת ערבית, וכמ"ש בהעמק שאלה (שאילתא סו אות ג'), וכן מפורש בתשובת הרמב"ם (מהדורת בלאו) סי' שי"ג שכתב: "ואמנם עננו לא יאמר אלא מליל התענית"[2].

ועי' בר"ן תענית יג,ב וז"ל: ש"הקבלה שקבל התענית על עצמו מבערב, שיום של תורה לכל דבר מערב עד ערב וכו' אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלין, דהיינו בסוף שעות של יום, מ"מ התענית מתחיל מתחילת הלילה, שהתענית מבערב הוא מתחיל ולפיכך מתפלל ערבית תפלת תענית עכ"ל.

וכ"כ בחי' הריטב"א (שם יג,ב בד"ה כתב) וז"ל: וא"ת כיון דדעתו עוד לאכול ולהשתכר אם ירצה היאך אומר עננו ביום התענית הזה בתפלתו, הא לא קשיא דודאי תענית יום גמור אינו אלא מכ"ד שעות כענין יוה"כ שאמרה תורה מערב עד ערב, אלא שבמקצת תעניות צבור מפני טורח צבור הקילו בענין היום, שלא לאסור אכילה ושתיה כל הכ"ד שעות וכו', אבל מ"מ עיקר התענית כל כ"ד שעות הוא וכו' עכ"ל.

ונראה בכוונתם דחלות יום תענית אינו רק בזה שאסור באכילה ושתיה, אלא שחל על היום דין של יום תענית, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א הי"ד): "כל השרוי בתענית . . הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג וכו' עכ"ל, היינו שחל על עיצומו של היום בכל המעל"ע השם ד"יום תענית" אלא שהקילו בכמה תעניות דאיסור אכילה ושתיה מתחיל רק ביום ולא מהלילה, אבל כיון דגם בערב כבר חל, לכן שפיר סב"ל דמתחיל לומר עננו גם בתפלת ערבית[3].

אבל בבעל המאור (תענית שם) חולק על זה שהוא גריס בהגמ' (שם יא,ב): "יחיד שקיבל עליו תענית, אפילו אכל ושתה כל הלילה - למחר הוא מתפלל תפילת תענית", -ולא כשאר הראשונים הנ"ל דלא גרסי "למחר" וסב"ל דאומר עננו גם במעריב- וכתב שם: "ונראה מכאן שאין עיקר תפלת תענית אלא ביום . . אבל לדידן דקי"ל שאין תענית ציבור בבבל אלא ט' באב בלבד, כל שעה שמותר לו לאכול אין לו להתפלל תפלת תענית לפי' אין לנו תפלת תענית אלא ביום", ודעה זו הובא גם במאירי (שם יב,א): "ויש מי שאומר שאין מתפלל עננו בערבית כלל אלא בתענית צבור שפוסק אכילה מבעוד יום אבל בשאר תעניות שאכל בלילה אינו אומרו אלא בשחרית ובמנחה"[4].

דמשמע מזה דבעל המאור חולק על הנ"ל וסב"ל דחלות דין התענית אינו אלא על ביום בלבד בזמן שהוא צם ולא קודם לכן, ולכן סב"ל דלא שייך לומר "עננו" בתפלת ערבית.

ומובן דשיטת בעל המאור אינו כמ"ש רש"י הנ"ל בשבת שהגאונים כתבו דלפועל אין אומרים עננו בערבית שמא יארע לו אונס וכו', דהרי רש"י שם אינו גורס "למחר" כמ"ש שם, כי סב"ל דמעיקר הדין אומרים עננו גם בערבית, אלא דמצד חלישות הדורות תקנו הגאונים שלא לאומרו עכשיו דילמא לא יוכל להתענות, אמנם גם הגאונים מודים שבזמן הש"ס היו אומרים עננו בתפלת ערבית ושחרית כפי שהוא מעיקרא דדינא, אלא דסב"ל דמצד חלישות הדורות שלא לאומרו דילמא לא יוכל להשלים התענית, וכמ"ש באור זרוע סוף סי' ת"ג, וכ"כ המאירי שם שתקנת האחרונים היא, ועי' גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמב ועוד, ועי' גם מהרש"א שבת כד,א, (בד"ה תעניות) וז"ל: מה שלא היו חוששין בדורות הראשונים לשמא יארע לו אונס חולי כו' כדקתני הכא בברייתא תעניות ערבית ושחרית כו' אומר מעין המאורע לא תקשי ליה לגאונים שחששו לשמא יארע אונס כו' כדאמרי' בעלמא דבדורות אחרונים הוספה חולשה בעולם עכ"ל. אבל בעל המאור הרי גריס בהגמ' "למחר" נמצא דסב"ל שכן הוא מעיקרא דדינא שאין אומרים עננו אלא ביום[5].

ועי' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א (סי' קסח) שהביא ראי' לשיטת בעל המאור שחלות התענית מתחיל ביום דוקא, מהא דאיתא בפסחים ב,ב, דאמר ראב"י לדידי אשכחנא דקא פלגי רבנן בין יממא לליליא גבי תענית צבור עיי"ש, הרי מוכח מזה דהלילה לא נחשב מהתענית כלל, דאם הוא מהתענית, רק שאיסור האכילה מתחיל מהבקר לא הוי זה חילוק בין יממא לליליא, אלא דדיני היום הוא רק להתענות ביום ולא בלילה, והוה זה כהרבה דינים בכל יו"ט שיש שאינם אלא ביום, ומ"מ נחשב גם הלילה בשם היום, וכן י"ל בתענית דאיסור אכילה הוא רק ביום ואין זה נחשב חילוק מהלילה ומשמע כבעה"מ שהלילה לא נחשב כלל מהתענית.

ולפי כל זה נראה לומר בנוגע ללעת"ל דלפי שיטת הראשונים הנ"ל דעצם יום התענית מתחיל מבערב אף שאין מתענין אלא ביום, הנה לע"ל גם בלילה כבר יהי' מועד וכו' , משא"כ לשיטת בעל המאור דחלות התענית הוא רק ביום כאשר מתענין בפועל, גם המועד יותחל ביום.

בהפלוגתא אם עשרה בטבת דוחה שבת

והנה ידועים דברי הב"י (או"ח סי' תקנ) שכתב וז"ל: וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד) שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים[6] ולא ידעתי מנין לו זה עכ"ל.

אבל רש"י חולק ע"ז, דבמגילה ה,א, מנה המשנה הדברים שמאחרין ולא מקדימין ואחד מהם הוא "תשעה באב שחל להיות בשבת" וכתב רש"י שם (בד"ה מאחרין): "והוא הדין לשבעה עשר בתמוז, ולעשרה בטבת וכו'", גם הרמב"ם (שם פ"ה ה"ה) כתב:" אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת", וכבר העיר מזה בלקו"ש חט"ו ע' 420 הערה 78 ובח"כ ע' 354 הערה 29 ועוד [7], ויל"ע בביאור פלוגתתם.

והנה בס' אור שמח (הלכות תעניות פ"ה ה"ו) כתב דלפי מה שכתב המבי"ט בקרית ספר (עי' הל' שבת פכ"ט ובההוספות שם -שנדפסו בסוף הס' שבדפוס ראשון-[8] וז"ל המבי"ט: ונ"ל דאף אם נאמר דאיסור תענית בשבת מן התורה[9] היינו אם התענה לילה ויום, דליכא עינוי מן התורה אלא לילה ויום עכ"ל), דבשבת מעת לעת לילה ויום אסור מן התורה להתענות, אבל ביום בלבד אינו אסור מה"ת, ולכן מותר להתענות תענית חלום בשבת, דנראה דזה טעם שהביא הבית יוסף בשם אבודרהם דאילו חל עשרה בטבת בשבת היו מתענין, משום דכתיב בעצם היום וכו', וזה משום דתענית יום לבד אינו אסור דבר תורה, ולכן היו יכולים להתענות בשבת עכ"ד.

ולכאורה לפי זה יש מקום לבאר פלוגתתם דתלוי בהנ"ל, דרש"י והרמב"ם דסב"ל דחלות יום התענית הוא על כל המעל"ע סב"ל לשיטתייהו דעשרה בטבת אינו דוחה את השבת, כיון דהתענית מפקיע ענין השמחה והעונג בכל מעל"ע של השבת, משא"כ האבודרהם י"ל סב"ל כדעת בעל המאור דהתענית הוא רק על היום, וכיון דאינו מפקיע ענין העונג והשמחה אלא ביום שפיר דוחה את השבת.

אכן באמת אין לומר כן, כי האבודרהם (ע' רנ"ה בד"ה עננו) עצמו הביא דברי רש"י בשם הגאונים שאין רגילים לומר עננו בערבית ושחרית שמא יארע לו אונס ולא יוכל להתענות וכו' עיי"ש ומשמע דסב"ל כדבריו, ומוכח שלא כהנ"ל.

אלא דבכלל יש לתמוה על האור שמח דלפי ביאורו דתענית עשרה בטבת הוא בשבת כיון דאינו אלא ביום, א"כ נימא כן גם בשארי התעניות שאינן אלא ביום דידחה את השבת ומאי שנא עשרה בטבת?

ואולי יש לפרש כוונתו ע"פ מ"ש בקונטרס "חנוכה ומגילה" (להגרח"א טורצ'ין) עמ' לט, בשם הגרי"ז שאמר דכל התעניות לא הוקבעו דוקא על יום מיוחד, אלא רק על חודש הרביעי וחמישי וכו' ומשום זה הרי הם נדחין אם חלים בשבת, אבל בעשרה בטבת דכתיב ביה "בעצם היום הזה" א"כ הרי התענית הוקבע מעיקרא ליום העשירי בטבת דוקא, וזהו הביאור בדברי האבודרהם הנ"ל דבאם היה עשירי בטבת חל בשבת היה דוחה שבת משום דכתיב בעצם היום הזה וכו' עיי"ש, וכן הוא בחידושי הגר"ח על הש"ס סי' מ"ד, וראה גם במנחת חינוך (מצוה שא) שכתב ג"כ דמדברי קבלה ליכא חיוב על יום מסויים בהחודש להתענות בו אלא על על יום אחד בחודש זה, ואתו רבנן אח"כ ותיקנו יום מסויים, ולכן לא כתוב בקרא יום מסויים, אלא צום הרביעי וצום החמישי וגו' עיי"ש.

ולפי"ז י"ל שכן סב"ל גם להאור שמח, דבעשרה בטבת שכתוב בעצם היום הזה ה"ז דוחה גם את השבת, אבל מ"מ הוקשה לו דמ"מ איך אתי דברי קבלה ועקרי מצוה דאורייתא דאכילה בשבת? וע"ז תירץ שאין כאן עקירה כלל מן התורה כיון שהתענית הוא רק על היום ולא על כל המעל"ע ויל"ע.

ועי' לקו"ש חלק כ"ה ע' 447 ואילך שהביא דברי האבודרהם, והקשה ג"כ דאיך יתכן שהתענית דעשרה בטבת ידחה עונג שבת ובפרט ששבת שקולה ככל המצוות שבתורה? ומבאר דכמו ביוהכ"פ שכתוב שם "בעצם היום הזה" הנה נתהפך אצלו התענית לעונג והרי זה רצונו בשלימות, כן הוא בעשרה בטבת שכתוב ג"כ "בעצם היום הזה" דהוה כמו ביוהכ"פ עיי"ש הביאור בארוכה.


[1]) הל' תעניות פ"א ה"י וכגירסת המגיד משנה שם (והקשה גם כהשואל), וכ"כ הטור או"ח סי' תקס"ג. ועי' כס"מ שם.

[2]) וכבר האריך בזה בההערות שם (הערה 9) בהוצאת 'מכון ירושלים' ואכמ"ל, וראה ב"י סי' תקס"ג.

[3]) ראה משנת יעבץ מועדים סי' ע"ו.

[4]) וראה בס' 'בירור הלכה' ח"ה או"ח סי' תקסה שהביא כל השיטות של הראשונים בענין זה ואכמ"ל.

[5]) ואף דרש"י בתענית שם (יא,ב) גריס "למחר" כבעל המאור (וכהובא בר"ן ועוד שם) ולא כדגריס במס' שבת כנ"ל? הנה הגרע"א בגליוני הש"ס בתענית כבר העיר מזה עיי"ש, ואפ"ל: א) כבר ידוע השקו"ט אם רש"י במסכת תענית הוא מרש"י, והרבה אחרונים נקטו שאינו מרש"י עצמו, וראה לקוטי שיחות חי"ח (ע' 257), וחי"ט (ע' 129) וח"כ (ע' 54), וחכ"ד (ע' 47 246 וחל"ה ע' 223 וש"נ. ב) ברש"י יש לתרץ כמ"ש הרא"ש שם (פ"א סי' א') דלעולם סב"ל דאומר גם בלילה והאי דנקט למחר אגב הסיפא עיי"ש, הובא בבית יוסף סי' תקס"ב (ד"ה ומ"ש ואפילו), משא"כ הבעל המאור הרי כתב בהדיא דאינו אומרו אלא בזמן התענית בפועל.

[6]) וראה באליה רבה שם ס"ג שהביא שכן איתא בתשובות הגאונים, וראה גם לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 267, ושם עמ' 447 ועוד בכ"מ.וראה בס' רץ כצבי - חנוכה ופורים - סי' טז בארוכה.

[7]) ראה בזה גם בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג סי' צ"ט, ושו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג ריש סי' קע"ט, ושו"ת התעוררות תשובה ח"ג בחי' על שו"ע סי' תק"נ.

[8]) נדפסו גם בקובץ מוריה שנה ח' גליון ח-ט ע' י"ד עם הערות ומ"מ.

[9]) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרי"ד ועוד, ושו"ת צ"צ או"ח סי' ל"ו.

גאולה ומשיח
"ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב וכו' לתחה"מ"*
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
כולל שע"י בית חב"ד מרכז מנהטן

הרב יהודה ליב אלטיין

א. בס' העיקרים (מאמר ד' פל"א) מביא ראי' לשי' הרמב"ם דעוה"ב הוא עולם הנשמות (ג"ע) ולא עולם התחי', מנוסח התפלה דש"ק: "אין ערוך לך ה"א בעוה"ז, ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב, אפס בלתך גואלנו לימוה"מ, ואין דומה לך מושיענו לתחה"מ." דאי כשי' הרמב"ן דעוה"ב הוא עולם התחי', קשה, למה הזכיר עוה"ב מיד אחר עוה"ז, הלא עוה"ב הוא סוף השכר שבא באחרונה.[10] וע"כ כשי' הרמב"ם דעוה"ב הוא עולם הנשמות הבא לאדם מיד אחר המות.[11]

וע' בס' עבוה"ק (חלק העבודה פמ"א) שהגין בעד הרמב"ן, ומתרץ דבאמת זה שמזכיר עוה"ב מיד אחר עוה"ז אינו כפי הסדר, אבל אעפ"כ מזכירו בסמיכות לעוה"ז מג' טעמים: א) כי עוה"ב הוא תכלית השכר דעבודת האדם בעוה"ז לזה סמך עוה"ב לעוה"ז. ב) לרמז כי כמו שעוה"ז הוא נשמה בגוף כן יהי' עוה"ב, דלא כשי' הרמב"ם. ג) כי תכלית הכוונה מלכתחילה (לולא חטא אה"ר) היתה שהאדם יחי' לעולם, וזה יתקיים בעוה"ב, ולזה סמך עוה"ב לעוה"ז לומר דמה שחסר בזה יושלם בזה.

[לכאו' יש להוסיף עוד קושיא, והוא, דלשי' הרמב"ן עוה"ב ותחה"מ היינו הך, ולמה מחלקם לשנים? וי"ל בב' אופנים א) ע"פ פשוט י"ל דמ"ש כאן "ואין דומה לך מושיענו לתחה"מ" אין הכוונה לעולם התחי' כ"א לעצם הנס דתחית המתים, ומ"ש "ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב" הכוונה לעולם שאחר תחה"מ. ב) עוי"ל עפמ"ש בס' העיקרים שם בשם הרא"ה תלמיד הרמב"ן, דבעולם התחי' גופא יהיו ב' תקופות. תקופה א' שיאכלו וישתו וכל אבר יפעל פעולתו, ואח"כ כשישיג כ"א תכלית שלימותו, יתעלו למדריגת אליהו הנביא ומשה רבינו שלא יצטרכו לאכול כו' כי יזדככו הגופות וע"ז אמרז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כו'.[12] (ועייג"כ בעבוה"ק שם פמ"ג שכתב כן בקיצור, ועייג"כ עד"ז בשו"ת הרדב"ז סי' תתלט בביאור דברי רש"י (סנהדרין צב ע"א ד"ה שעתיד) "עד שישובו ויחיו לע"ל.") ועפ"ז י"ל דזהו מה שמחלק תחה"מ ועוה"ב לשנים, דהכוונה הוא לב' תקופות הנ"ל.]

ולהעיר, דבמאמרי אדמו"ר הרש"ב מבואר באופן אחר מכפי שמבואר בס' עבוה"ק, וז"ל במאמר ד"ה אין ערוך לך (שנדפס בסה"מ תרנ"ב ותרנ"ד) בתחלתו: "י"ל דחשיב סדר ומדריגות בעולמות עוה"ז ועוה"ב והיינו ג"ע וימוהמ"ש ותחה"מ וחשיב פרטי מדריגות בשבח אוא"ס" וכו' (וכ"כ בכ"מ, לדוגמא ראה סה"מ תרנ"ז ע' רנב, המשך תער"ב ח"א ע' תקסה וח"ב ע' תשע"ו, ועוד.)

ואע"פ שחסידות מכריעה כדעת הרמב"ן כידוע (ראה דרמ"צ יד,ב), שלשיטתו עוה"ב הוא תחה"מ ולא ג"ע, צ"ל כמ"ש באג"ק ח"ב ע' צב "ג"ע ועולם התחי' שניהם נקראים בשם עוה"ב, וזה גרם לכמה טעיות." ועפ"ז מתורצות כל השאלות דלעיל ברווח, דארבעה הזמנים הם אכן כפי הסדר, ועוה"ב ותחה"מ הם שני ענינים שונים.[13]

(ולהעיר עוד מפי' האבודרהם ע"ז (בפירושו לסדר שחרית של שבת) "ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב דהיינו לעת"ל, ואמר מלכנו ע"ש והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד שלא יהי' שם אלוקה זולתו", והובא ונתבאר בסה"מ תשי"א ע' רצו וע' 144.)


*לע"נ) התמים היקר יוסף ע"ה ב"ר נחמן דובער שליט"א קריימאן.

[10]) וע"ש דלכאו' שואל עוד שאלה על הרמב"ן דלדידי' נמצא שלא נזכר כלל בתפילה זו השכר דג"ע. אבל בעבוה"ק דלקמן לא ברור אם מתרץ גם שאלה זו, ע"ש. ועצ"ע.

[11]) וע"ש דמשמע דהעיקרים מפרש מ"ש "ואין דומה לך לתחה"מ" דקאי על עולם הנשמות שאחר תחה"מ. וי"ל דהא דמפרש כן (ולא פירש כפשוטו דקאי על תחה"מ עצמו) הוא, דמכיון דנוסח התפילה מסתיים בזה, מסתבר דקאי על התקופה האחרונה שבה יהא תכלית השכר.

ולהעיר דלכאו' יש סתירה בדברי העיקרים, דבתחלה כותב "נראה שארבעה זמנים חלוקים זמ"ז הם לקבול השכר, והם העוה"ז, והעוה"ב אחרי המות אם קודם תחה"מ אם אחר תחה"מ, וימוה"מ, ותחה"מ." וממשיך "ומה שנזכר בתפלת יוצר של שבת ארבעה לשונות מחלפים לקבול השכר, יראה שהם ארבעה מיני שכר על דרך שכתבנו" וממשיך לבאר דתחה"מ קאי על העוה"ב שאחר תחה"מ, שלכאורה אי"ז מתאים לארבעה מיני השכר שכתב תחלה. ואולי זהו הדיוק במ"ש "על דרך שכתבנו", שזהו לא אותו הדבר ממש.

[12]) וי"ל מקור לזה בדברי הרמב"ן בשער הגמול: א) בע' ש"ה (בהוצאת הרב שעוועל) מתרץ הרמב"ן קושיית הרמב"ם דמכיון דעוה"ב אין בו אכו"ש אם יהי' בו גוף נמצא שהוא לבטלה, וז"ל "והנה התשובה לכ"ז, כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחה"מ לצורך השימושים הנזכרים, ואין הקב"ה רוצה בבטולה אחר כן", ולכאו' א"מ דהלא העוה"ב אין בו אכו"ש ומהו הכוונה במ"ש "כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחה"מ לצורך השימושים הנזכרים"? וי"ל הכוונה, דמכיון שבתקופה הראשונה דתחה"מ יהי' בו אכו"ש, לא יתבטל הגוף גם בתקופה השני' שבו לא יהי' אכו"ש. ב) בסוף דבריו (ע' שי"א) וז"ל "דעת הרב רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחי' ומחזיר הכל לעולם הנשמות . . ואנחנו מקיימים אנשי התחי' לעדי עד מימות תחה"מ לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך" משמע דימות תחה"מ ועוה"ב הם ב' זמנים שונים.

אלא דצע"ק דבע' ש"ו כותב הרמב"ן " . . ואחרי כן יבואו ימי המשיח והוא מכלל העוה"ז, ובסופן יהא הדין ותחה"מ שהוא השכר הכולל הגוף והנפש, והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב"ה, והוא העוה"ב שבו ישוב הגוף כמו הנפש", דמשמע דתחה"מ עצמו הוא עוה"ב. וצ"ל דכאן מדבר בכללות, דכללות עולם התחי' הוא העוה"ב, אף דבפרטיות הם ב' זמנים.

[13]) וי"ל דפי' זה א"ש עוד יותר מפי' העיקרים, דלפי' העיקרים נמצא דאינו מסיים בתכלית השכר כ"א בתחה"מ, או שנצטרך לפרש (וכפי שאכן משמע מדבריו כנ"ל הערה 2) דאין הכוונה לתחה"מ עצמו אלא לעולם הנשמות שאחר תחה"מ. משא"כ לפי' כ"ק אדמו"ר הרש"ב דהכל א"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות