E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ויחי - שבת חזק - תשע"א
שונות
היום יום כ"א שבט*
הרב מיכאל אהרן זליגסון
מגיד שיעור במתיבתא

ב"היום יום"- כא שבט:

"חובת נשי ובנות החסידים יחיו לעמוד בשורה ראשונה בכל מפעל של חזוק הדת והיהדות בכלל, ובפרט בענין טהרת המשפחה. ועליהם לארגן חברת בנות החסידים לחזק כל דרכי החסידים בעניני הדרכה וחינוך כמו שהיה בבתי החסידים מאז ומקדם".

והנה יש לדייק בזה:

בשני הענינים "הדת והיהדות". והנה י"ל ש"דת" קאי בנוגע ל"דת יהודית" או "דת משה", שמוסב בעיקר בנוגע להנהגת נשים בישראל ("דת יהודית" היינו מנהגי צניעות - רמב"ם אישות פכ"ד הי"ב; "דת משה" שכולל גם מצות האמורות באשה- ראה כתובות עב א וברש"י ד"ה דאורייתא). ועוד ענינים בתורה.

"והיהדות בכלל"- היינו כל עניני יהדות [בנוסף לעניני התורה ומצוה המרומזים ב"דת יהודית" ו"דת משה", כנ"ל].

"ובפרט טהרת המשפחה". ויש לומר שענין דטהמש"פ הוא ענין הכי עיקרי ע"פ מה שרבינו מבאר בשיחת טו באב תשל"ו ס"ב שהנאמנות בזה נמסרה לנשי ישראל, שבזה תלוי טהרת בני ובנות ישראל עד סוף כל הדורות. והיינו שזהו נוגע לקיום עם ישראל בכל הדורות.

ומסיים "מאז ומקדם". וי"ל ע"פ פנימי' הענינים שבזה מרמז שרש ענין הנשים בספירות:

"אז" ו"קדם" מורה על ענין הכתר, והרי זהו פנימי' ענין המלכות, "דכתר איהו מלכות".

וי"ל שזהו גם הקשר להפתגם דיומיים שלאח"כ- כג שבט: "מלכות מעוררת ז"א, לעת"ל וועט זיין אשת חיל עטרת בעלה".


*) לע"נ אמי מורתי האשה החשובה מרת הינדא רחל בת הרב יצחק מאיר הכהן שו"ב ע"ה, ליום היא"צ העשירי, ג' טבת. תנצב"ה.

שונות
הערה בהקדמת המלקט שבספר התניא*
הרב אליהו אליעזר רייזמן
ל.א. קאליפורניא

א. "ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו וכנודע עונש המר על מונע בר וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה' כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים וכו'" (מתוך "הקדמת המלקט" שבספר התניא).

כוונת הרב בעל התניא במש"כ "וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה'" היא למה דאיתא במס' תמורה דף ט"ז ע"א: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'". ולכאורה יש לתמוה על אריכות הלשון שבדברי חז"ל אלו. מדוע לא נאמר בפשטות יתר שכשהרב מלמד את התלמיד תורה, זוכים הם להארת עיניים מאת ה'? מדוע ואיך הבינו חז"ל שהפסוק מדבר דווקא באופן שהתלמיד הולך ומבקש "למדני תורה"? כמו"כ מהא דחז"ל כינוהו בשם תלמיד, משמע שהינו כבר תלמידו. האם באמת כך הדבר? ומה הדין אם מדובר באיש הנפגש עם הרב בפעם הראשונה, האם לא יזכו לשכר נפלא שכזה? מדוע לא אמרו רז"ל "בשעה שהאדם הולך אצל הרב ואומר לו וכו'"? אתמהה.

ב. הניתן למדוד הצלחתו של רב כלפי תלמידיו? מהי התוצאה הנרצית ומהו מבחן ההצלחה שעל פיו נדע מידת ההצלחה או, חלילה, מידת

הכישלון?

למדנו במס' מכות דף י' "תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" ומבהיר הריטב"א שם בחידושיו "פירוש ואע"פ שיש ישיבה בערי מקלט שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד". עונש הגלות לעיר מקלט נמשך על רבו של הרוצח בשוגג. גם הוא ינוס עמו אל עיר המקלט. בטעם הדבר אמרו חז"ל בגמרא שם "עבוד דתהוי ליה חיותא" ומסביר הרמב"ם בריש פ"ז מהל' רוצח ושמירת הנפש "תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין". על אף עונש הגלות אין "להורגו" - עלינו להחיותו בחיות רוחנית, והיא בצלילה אל תוך ים התלמוד, ולימוד עם . . רבו שלו שחייב מדינא להיות גולה עם תלמידו. ובאמת צריך הדבר ביאור, מדוע נעניש את מי שלא הרג בשוגג בעונש חמור שכזה? מדוע לא נכריח את הרוצח בשגגה להסתגל לישיבה העירונית ולרב המקומי? וכשקבע הריטב"א וראשונים נוספים שרבו חייב לגלות עמו משום שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד (כלשון חז"ל), מהו סוד ההצלחה בלימוד מן הרב? וכפי שכבר תמהנו לעיל, מתי ואיך נדע לאמת, שהאדם מצא את שאהבה נפשו - רב המלמדו ושאליו הוא נקשר?

ג. ונראה לומר שהצלחת הרב אינה נמדדת כלל בחומר הנלמד, הן הכמות והן האיכות. ההצלחה בוודאי שאינה נמדדת ביכולת התלמיד לשמר בזכרונו את כל מה ששמע ולמד מרבו - יכולת זו, שמימית היא. ההצלחה והמטרה הושגו אם וכאשר התלמיד חוזר לבית המדרש ללמוד שוב אצל רבו. החזרה מלמדת שהונח אצל התלמיד היסוד החשוב שנוח לו לחזור וללמוד שוב. הרב הצליח כאשר הזריק אל תוך נשמת התלמיד את הרצון העז לחזור שוב ושוב. הלימוד אינו כמעמסה על לבו ונשמתו, אלא תענוג רוחני שקשה להיפרד ממנו. המטרה הושגה אם וכאשר התשוקה, הכמיהה והצמאון לדלות שוב מבאר התורה הינם חזקים מכל.

על כן מוכרח רבו האישי של הגולה לגלות עמו. אנו מצווים ע"י תורתינו הקדושה "וחי" - "עביד דתהוי לי' חיותא". דורשים מאיתנו לתת לגולה חיים - ואין חיים אלא תורה. אך גם התורה צריכה להיות אצלו למקור של חיות - וחיות זו באה רק מרב שיוצק אל תוך נשמתו פנימה הרצון העז לחזור אל הלימוד פעם נוספת.

בגמ' שבת דף פ"ח: אמרו "היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא". וכבר תמהו רבותינו לפשר הדבר, ובמיוחד למה שאמרו שהתורה יכולה להיות סמא דמותא. היתכן באמת? סמא דמותא? ושמא ע"פ דברינו הנ"ל יובן מאמרם. אם התורה נסמרת מרב לתלמיד באופן שהתלמיד רוצה עוד, לומד עוד, מתחשק עוד ועוד, הרי שיש בכך קיום של "וחי". זהו הרב שחייב "גלות" עם תלמידו - כי הוא הוא המחיה. משא"כ רב שאינו מלמד בזה האופן, הוא מן המשמאילים. או אז, אין כאן חיים כלל אלא סמא דמותא. כזה רב אינו יכול ואינו מורשה לבוא אל עיר המקלט. אשרי מי שזכה לחכם שיובילו בימין חזרה אל בית המדרש - "לב חכם לימינו". ואוי לו לרב ותלמיד שהם מן המשמאילים ואינם ברי-חשק לתורת המחר "ולב כסיל לשמאלו".

ד. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז, ד'). וכבר תמהו הכל שנעים זמירות ישראל לכאורה סותר את עצמו מיניה וביה. מחד, מבקש דוד המלך לשבת בבית ה' כל ימי חייו - משמע ישיבה קבועה. מאידך הוא רוצה לבקר בהיכלו - משמע ישיבה ארעית של ביקורים תכופים - אך ביקורים המה. אלא שרש"י הביא את פירושו של דונש על המילה לבקר "ליראות שם בכל בקר ובקר". היינו ש"לבקר" אינו מורה על ביקור אלא על בוקר. ובכל בוקר ובוקר רוצה דוד להיות בהיכל ה'. ושמא אפשר להעמיס את כל הפירושים בחדא מחתא, ובעזהי"ת. הקיום בפועל של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" הינו אך ורק אם יבקר שוב ושוב, בכל בוקר ובוקר בבית ה'. רק כאשר האדם מתחשק בכל יום מחדש לבקר שוב במקום בו שהה ביום אתמול, סימן הדבר שבעצם אף פעם לא עזב. מה שנוצר הוא המצאות מתמדת בבית ה' - כל רגע ורגע תפוס הוא בשרעפי תורת ה' ובכמיהה לבקר שוב בהיכלו של מלך. אם רוצה האדם להיות בבית ה' כל ימי חייו, מוכרח הוא לבקר בהיכלו בכל בוקר ובוקר באותה מידה של התלהבות דקדושה, כי חזרה זו מדי יום היא היא ההתבטאות של הצלחה רוחנית מזהירה.

ה. ומשום כן דקדקו רבותינו ז"ל בקביעה זו הנפלאה של החכם מכל אדם במשליו "מאיר עיני שניהם ה'". לימוד גרידא בין רב לתלמיד אינו מניב תוצאה מיוחדת שכזו. רק באופן שתלמיד, שכבר למד אצל הרב, חוזר והולך אל הרב וקורא בקול ובגאווה "למדני תורה" והרב אכן מלמדו, או אז זוכים הם להארה מסויימת זו מאת ה'. ההליכה חזרה של התלמיד מבטאת ומצהירה לעולם כולו - אני אוהב את הלימוד; מורי ורבי החדיר בי את הרצון והתשוקה לבוא שוב אליו. רק בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, אזי "מאיר עיני שניהם ה'". זהו הפשט בדברי חז"ל שבמס' תמורה.

ו. ומדוייקים היטב א"כ דברי הרב בעל התניא בהקדמתו. הוא אינו מבקש שהמשפיעים והמלמדים ילמדו את הספר. בקשתו היא שהלומדים יבקשו הכוונה ועזרה בהבנת דברי העצה שבקונטרסים הללו, כי לאחר שיבקשו ויזכו ללמוד מהם, אזי יש כאן את הדו-שיח הנצרך לזכות בהארת ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים". עצם הבקשה, וממילא התשובה של הרב, היא הנרצית והיא הטומנת בחובה את השכר הגדול של "מאיר עיני שניהם ה'".


*) נכתב לזכות האשה החשובה מרים בת שרה ביילא. שתזכה לרפו"ש מן השמים.

שונות
אודות הספר "דעתן עלך" - ע"פ חידושו של רבינו
הת' יחיאל אפרים פישל גלוכובסקי
תות"ל 770

א. לאחרונה הוציא א' מאנ"ש דארה"ק ספר "דעתן עלך" וז"ל - בעמוד השער של ספרו "ספר דעתן עלך והוא ביאור סוגיות במסכת בבא קמא מן התלמוד בלי ביסוד המחלק בין חכמי ארץ ישראל דחכמי טפי בענייני איסור והתיר ובין חכמי בבל דעדיפי בענייני הפקעת ממון, סמכתיו על דברי הגמרא הראשונים והאחרונים, ויסדתיו על ההדרן למסכת בבא קמא שאמר הוד כ"ק אדמו"ר מליוואביטש זיע"א." ומאריך ב"פתח דבר" אודות גדלותו של רבינו בכלל ובלימוד התורה בפרט ועיקר אודות העומק הרב החבוי והגלוי בהדרנים של רבינו.

ומיד בתחילת דבריו מעלה תמיהתו מדוע לא מצינו בתורת רבינו ביאורים במסכתות הנלמדות בישיבות וז"ל "שנים רבות הייתי תמה מדוע הטיל הרבי את רוב כובד משקל למדנותו הבלתי נתפסת בש"ס, אל סיומן של המסכתות דווקא, ומדוע לא גילה באוזנינו גם את ביאורן של הסוגיות שבתוך המסכתות ואת הנושאים המפורסמים הנלמדים בישיבות . . פשיטא שביאורים רבים ונפלאים אמר הרבי גם בש"ס, אך לרוב נאמרו וסודרו אלו בהקשרים אחרים ולא מצינו שיכתוב פירוש שלם למסכת כזו או אחרת, וכאמור, רק בהדרנים ישנו סדר רצוף וקבוע המשייך כל אחד ואחד מהם למסכת המיוחדת לו".

ומתרץ על תמיהתו זו שבכל הדרן של הרבי טמונים יסודות שלאחרי העיון הנכון נמצא שהם מבארים את (כל) רוב ענייני המסכת הצריכים עיון ובנוגע למסכת בב"ק כותב וז"ל "כשעסקתי בלימוד וכתיבת ההדרן שאמר על מסכת בבא קמא ללומדי הדף היומי, השתוממתי לגלות דבר פלא עצום שיש בו משמעות מרחיקת לכת לעולם התורה בכלל, וללומדי תורתו בפרט וזה דברו בהדרן שאמר על מסכת זו, הניח הרבי את המפתח ואת היסוד להבנתה של כל המסכת כולה וביסוד התלמודי שאמר בהדרן ההוא יבואו על פתרונן רוב, ואף כל סוגיות המסכת תוך תירוץ קושיות רבות שהקשו בהם הראשונים והאחרונים . .

הרבי לא גילה אמנם ביאורה של מסכת שלימה מתחילתה ועד סופה, אבל הוא מגלה את היסוד הטמון בסופה שכוחו יפה לכל המסכת כולה. כי כשאמר וחזר ואמר "הכל הולך אחרי החיתום" נתכוון לכך במלוא המשמעות כי הכל כלול ומרומז בחיתומה של מסכת."

ומסכם:

עניינו של ספר זה הוא, שבכל סוגיא וסוגיא נחזור אל ההדרן ההוא ונשאב ממנו את הביאור הנכון ואת הסברה האמיתית המבארת את עומקה של סוגיא עד שנמצא עצמנו אומרים "הדרן עלך" ו"דעתן עלך" בדיבור אחד, על שם שאין הדעת יורדת לעומקה של סוגיא אם לא שלקחנו עמנו את היסוד האמור בהדרן.

ב. והנה במחילת כבוד תורתו ברצוני להעיר:

כל המעיין בשיחה ואפי' בשטחיות הכי גדולה מוצא שאין היסוד (כדלקמן) נמצא כלל בהדרן של רבינו, לא בפנים ולא בההערות ואפי' לא ברמז, וכנראה שמפני טעות בפשט השיחה תלה יסוד זה ברבינו.

[יש להבהיר: יסוד זה שנחלקו בגברא וחפצא יכול להיות נכון אך אין שום קשר בינו ובין השיחה הנ"ל (ואדרבה מהשיחה הנ"ל משמע שמודים זל"ז בעצם הסברא כמ"ש לקמן) הפוך לגמרי ממ"ש בספרו (כנ"ל) "שבשיחה זו מניח הרבי יסוד תלמודי שלפיו יתבארו רוב סוגיות המסכת"[1]].

דהנה בהתחלת ספרו כתב היסוד וז"ל:

היסוד: מסכת בבא קמא כולה עומדת על יסוד אחד הנרמז בהדרן שאמר הרבי על מסכת זו, וזה דבר היסוד: בכל אחד מאבות הנזיקין המדוברים במסכת, ישנו צד גברא וצד חפצא. וכשחייבה תורה את האדם המזיק, בתיקון שני עניינים דיברה. האחד, הוא האיסור כלפי שמיא שעבר להזיק ממון חברו והשני הוא החיוב לתיקון החיסרון שגרם בחפצא של חברו.

תורת ארץ ישראל, הירושלמי, המכילתא, התוספתא והתנאים והאמוראים שנולדו בארץ ישראל או שקנו בה רוב תורתם, הכריעו כל עניין שבמסכת לצד הגברא שבו.

לעומתם, תורת חוצה לארץ היינו הבבלי, הברייתות, ועמם האמוראים בני בבל לדורותיהם או אלו הקונים רוב תלמודם שם הכריעו כל עניין שבמסכת לצד החפצא שבו . .

ומאריך בביסוס היסוד ממס' מראי מקומות ומסיים וז"ל: כאמור נמצא היסוד בהדרן היחידי למס' ב"ק לקו"ש חי"ט פרשת עקב שאמר הרבי על מסכת זו ולהלן תקציר ותמצית ההדרן:

בסיום המסכת הובא הדין: "ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" היינו בכל אופן וללא התני' כל שהיא בדעת בעל הבית.

לאחריו, הובאו עוד מקרים: מפסגי אילנות מפסגי גפנים וכו' שבהם הדין הוא שבזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל ובזמן שאינו מקפיד אין בהם משום גזל.

אבל בתוספתא, כתוב כל הנ"ל בשינוי קטן שדין מסתתי אבנים הובא ביחד עם שאר הדברים שהפקרם תלוי בדעת בעל הבית ובזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל ורק אם אינו מקפיד אין בהם משום גזל.

והסביר שם שההבדל בניהם נעוץ בכל שהברייתא נכתבה שלא בפני רבי ויתכן שאף נכתבה בבבל. והרי בבל היא בקעה שאין בה אבנים ולכן אין הדבר תלוי בדעת בעל הבית כי מאחר שאין אבנים בבבל ואין בהם שימוש, אינם שווים דבר.

אבל התוספתא נכתבה בארץ ישראל ושם האבנים היו חשובות משום שהיו מצויות בשפע ומכיון שהשתמשו בהם לבני' וכו' הי' בהם שווי, על כן כתבה התוספתא שפסולת האבנים אין בה משום גזל רק בזמן שאין בעל הבית מקפיד עלי'.

ועוד הוסיף שם וביאר במילים אחרות, שהתוספתא (תורת ארץ ישראל) אמרה דין בגברא, והברייתא (שנכתבה בבבל) אמרה דין בחפצא. כי לפי התוספתא הפקר האבנים הוא דין בגברא שהוא תלוי בדעת בעל הבית, אבל הברייתא אמרה דין בחפצא כי בבבל האבנים הפקר מצד עצמם כיוון שאין בהם שווי.

תדע, שיסוד זה שתורת ארץ ישראל היינו התוספתא, הירושלמי, התנאים והאמוראים שבארץ ישראל אמרו כולם דין בגברא ואילו בבבלי אמרו דין בחפצא הוא היסוד המלווה אותנו לכל אורך המסכת ובו יתבארו הסוגיות השונות דבר דבור על אופניו . . עכ"ד המחבר

ג. וכעת אציע את דברי הרבי בשיחה (החלק הנוגע לעניננו) בסוף מסכתא ב"ק ישנה ברייתא "מסתתי אבנים, אין בהם משום גזל (בהפירורים שנשארו) מפסגי אילנות . . בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן יש בהם משום גזל" ואילו בתוספתא כתוב שגם מסתתי אבנים הרי"ז תלוי בדעתו של בעה"ב ומבאר כ"ק אדמו"ר שיסוד החילוק (בנוגע לצורך של דעת בעה"ב ב'מסתתי אבנים') הוא שבעצם לא נחלקו, ובהקדים; שבברייתא עצמה צ"ל מהו החילוק בין מסתתי אבנים למפסגי אלינות והביאור שמסתתי אבנים הרי בהפירורים שנשארו אין שום שווי ולכן הרי הם הפקר מצ"ע, ואילו באילנות הרי יש בהם איזה שווי ולכן צריך את דעתו של בעה"ב האם הפקיר או לא. ומוסיף שם הרבי "ובסגנון אחר קצת" שבמסתתי אבנים כיוון (שכנ"ל) אין באבן שום שווי הרי היא מצ"ע הפקר היינו שההפקר הוא בחפצא ולכן אי"צ לדעתו של בעה"ב (וגם אם אומר שאינו מפקיר הרי כיוון שזה הפקר בטלה דעתו) ואילו במפסגי אילנות כיוון ששווה משהו ובמילא תלוי בדעת בעה"ב הרי כל ההפקר הוא מצד הגברא.

ועפ"ז אפשר להסביר שהברייתא והתוספתא לא נחלקו אלא דברו בב' מקרים שונים (ובעצם מודים א' לב') דהברייתא נכתבה בבבל שהיא "בקעה שאין בה אבנים" וכיוון שלא בונים שם עם אבנים אין להם שום שוויות וממילא ההפקר באבנים הוא מצד החפצא, ואילו התוספתא נכתבה בא"י שם יש אבנים וממילא שווים והאפשרות היחידה להפקיר היא ע"י בעה"ב וממילא תלוי בגברא, ע"כ תוכן השיחה.

והנה לפי"ז מובן שאין מחלוקת (!) בין התוספתא והברייתא אלא כ"א דבר במקרה שונה וממילא אין מובנת כלל כוונת המחבר להסביר את כל המחלוקות של מס' ב"ק ע"פ הדרן זה שהרי הברייתא דברה על מקרה במציאות בו ההפקר הוא מצד החפצא, והתוספתא דברה על מקרה במציאות בו ההפקר הוא מצד הגברא ולא שנחלקו בזה שלתוספתא הי' יותר נ"ל "גברא" ולברייתא הי' נראה יותר לומר "חפצא", ואדרבה במקרה והברייתא הי' במקום שיש אבנים הרי פשוט שהייתה מודה שההפקר הוא מצד הגברא. בסגנון אחר: אינו דומה להגדרה הכללית שמצינו בש"ס לגברא וחפצא דפה לא מדובר על סברות של חפצא וגברא שניתן לחקור איזה צד העיקר אלא בגשמיות הפקר האבנים קשור עם החפצא ולא קשור עם הגברא, ואילו באילנות או אבנים בא"י כיוון שבמציאות יש להם שוויות הרי ההפקר שם תלוי במציאות הגברא.

לסיכום: הספר "דעתן עלך" מיוסד על מראי מקומות שונים ואולי אפי' טובים אבל לא נרמז כלל בהדרן של רבינו!


1) עם היות שבמקום א' כותב שיסוד זה "נרמז" ה"ז א) אינו נכון לומר שנרמז שהרי אדרבה כל שיחה זו היא ליישב ולומר שמר א"ח ומר א"ח ולא פליגי, וכיצד ירמ"ז מהנ"ל שיטתם בהמחלוקת, ואדרבה להיסוד שבספרו דרוש לתרץ את השיחה כיצד לא נחלקו [והוא ע"פ מ"ש בפנים דיש לחלק בגדר החפצא והגברא] ב) ע"ד הצחות - הרי"ז בטל ברוב. וד"ל.

שונות
הגאולה השני' של אדה"ז
הרב אהרן אבושויילי
תושב קראון הייטס

בס' תולדות חב"ד בממשלת רוסית הצארית [ע' לזפ מובא בנוגע גאולה השני' של אדמו"ר הזקן שהתקיימה בנר ג' דחנוכה. והגאולה דה' דחנוכה קשורה לחסידים שהיו אז גם במאסר עם אדה"ז בעת ההיא.

ולכאורה צ"ע:

1) מבואר בסה"ש תורת שלום ע' 84 שהי' דו- שיח (שפאר אין ווערטער) בין שני בניו של אדה"ז, בנוגע חגיגת נר חמישי דחנוכה וא' אמר שהי' אז .

וכן מובאים ב' הדעות ברשימת היומן ע' פג: גאולה השני' י"א בנר ג' וי"א בנר ה'.

2) שיחת כ"ק אדמו"ר מוצאי חנוכה תשל"ד ס"ג שכנראה מכריע בביאור ענין המיוחד דנר חמישי דחנוכה שיום זה לא יכול לחול ביום ש"ק לעולם. שבזה הוא היתרון שבגאולת אדה"ז, שפעל יתרון וגאולה ביום זה דוקא.

3) בלקו"ש חכ"ה ע' 399: "ומודגש הקשר ביותר בגאולה ממאסרו השני- שיצא לחירות (בנר שלישי או) בנר חמישי דחנוכה".

ובהערה 44 (שם): "סה"ש תורת שלום ע' 84. וי"ל דבשניהם היו עניני גאולה גם כפשוטם.

ואף שהמסמכים בספר תולדות הנ"ל מוכיחים וכו', אעפ"כ הנה כהוראת הרבי [כשיש סתירות, ובמיוחד כבנדו"ד שהרבי מדגיש איזה פעמים נר ה' דחנוכה] - מהנכון לציין עכ"פ בשוה"ג גם השיטה הב'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות