E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ב' אייר - ש"פ אמור - תשע"א
רמב"ם
צורת הנפש
הרב אברהם אלאשוילי
מעורכי המדוה"ח של שוע"ר

בהל' יסודי התורה פ"ד ה"ח כותב הרמב"ם: "הדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו..הדעה היא ..ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח". ובה"ט ממשיך וכותב: "אין הזאת מחוברת מן היסודות..אלא מאת ה' מן השמים היא".

והנה בספר יד המלך על הרמב"ם (לבנו של הנודע ביהודה) כותב על כך: "הא דכתב רבינו על כי מאת ה' מן השמים היא, כוונתו הוא, דיש לצורת נפש האדם יתר שאת בבריאה מן כל שאר הנבראים, דהגם דכל הבריאה כולה הכל במאמרו עשה וברוח פיו כל צבאם, יפה כחה של הזאת שהוא חלק אלהי ממעל". כלומר מה שכתב הרמב"ם "מאת ה' מן השמים", כוונתו לומר שהצורה הזאת שהיא הדעה היא כביכול חלק מהבורא שהכניס הקב"ה באדם.

אבל לכאורה דוחק גדול לפרש כן ברמב"ם, שהרי כל הביטוי של "חלק אלוה ממעל" על נפש האדם, זהו דבר שנתחדש מאוחר יותר (ראה המקורות לזה בתניא רפ"ב עם פירוש חסידות מבוארת, וש"נ, ויש להוסיף על הנסמן שם את האלשיך הק'). ובודאי שלא ניתן להעמיס פירוש כזה ברמב"ם. וגם לפי זה עדיין קשה מהו שהוסיף "מן השמים", אמנם זהו ביטוי ע"פ לשון הפסוק (בראשית יט, כד), אך אין דרכו של הרמב"ם להשתמש במליצות לשם מליצות בלבד בהלכותיו.

ולכן נראה לפרש להיפך: כוונת הרמב"ם בביטוי "מאת ה' מן השמים היא", ש שהיא דעת האדם, אמנם ניתנה "מאת ה'", אבל אינה חלק ממנו, אלא "מן השמים היא", כלומר היא אותה צורה כמו צורת הברואים שבשמים (ובשמים גופא המלאכים שהם צורה בלא גולם, שהרי גם היא צורה בלא גולם, שהרי אינה צריכה לגוף). וכוונתו לבאר בזה ההבדל שבין גוף האדם[1] שהוא מחומר ד' יסודות (ארמ"ע), שמקורם מחומר הארץ, ולכן גוף האדם מתכלה, משא"כ שמקורה "מן השמים" אינה מתכלה, אלא היא קיימת לעולם, וכפי שמביא הרמב"ם שם מהפסוק (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[2].

והדבר מבואר גם בלשון הרמב"ם שם בהלכה ח: "ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן".

ויש להעיר שלפי הרמב"ם מעלת צורה זו קיימת אצל כל מין האדם, ואין בענין זה הבדל בין ישראל לעמים, כי לדעתו ההבדל ביניהם אינו מתבטא בסוג אלא בבחירת עם ישראל ע"י הקב"ה ובמתן תורה להם.

אלא שגם לדעת הרמב"ם יש לומר, שבמעמד הר סיני אחרי שבני ישראל חוו את ההתגלות האלקית, ושמעו את עשרת הדברות (מפי הקב"ה ומשה) וקבלו את התורה, הרי שעל ידי כל זה התעלה אצלם צורת הנפש, שהרי השיגו בדעתם ובצורת נפשם השגות שהאומות לא השיגו ולא ישיגו לעולם, והתעלות זו של צורת נפשם הורישו לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, ולכן יש בכח צורת הנפש של היהודי לדעת ולהשיג השגות שהגוי אינו יכול להשיג מצד עצמו, כי לא עמדו אבותיו במעמד הר סיני[3]. ונראה שזהו גם מה שמסיים הרמב"ם בסוף הל' מלכים, שגם כש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", "יהיו ישראל חכמים גדולים וכו'", כי מעלה זו תהיה אצלם מצד התורה, ובפרט שאז "יהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה". ויש להאריך בכל זה עוד ובפרטים המסתעפים ממנו, ואכ"מ.


[1]) כולל חיותו הנקרא בלשון הרמב"ם "נשמה", כיון שהיא צריכה לגוף.

[2]) ואין להקשות ממה שכתוב "אל האלקים", שמשמע שהיא חלק ממנו כביכול, שכן הרמב"ם יבאר שההדגשה היא על "נתנה", שרק הנתינה היא ממנו, ולא שהנשמה היא חלק ממנו.

[3]) ולהעיר גם מדברי הרמב"ם באגרת תימן בשם חז"ל: "כל המסתפק בנבואה - לא עמדו אבותיו על הר סיני".

רמב"ם
שיטת הרמב"ם באכילת מצהעשירה בליל יום טוב השני
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

א. בטור או"ח סי' תס"ב מביא מחלוקת ראשונים אם מותר ללוש מצה עשירה בלילה הראשון, והבית יוסף שם כותב דמה שכתב הטור לחלק בין ליל ראשון לשאר לילות וימים, "מקורו הוא פשטות סוגית הגמ' בפסחים (לו.) דאמר רבי יהושע בן לוי לבניה, יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא, ואיכא דאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. וכתב הרא"ש בפרק קמא דכתובות (סי' יג) דיומא קמא היינו סעודה קמייתא, וגם בסוף מועד קטן (פ"ג סי' פט) כתב דהאי יום טוב הראשון היינו סעודה הראשונה של לילי פסחים, וכאן ( פסחים סי' יג) כתב יום ראשון כלומר לילה הראשון, ומשמע דאפילו בסעודת לילה הראשון לא אימעיט אלא שלא לצאת בהם ידי חובה משום דבעינן לחם עוני, אבל שלא בתורת מצה דמצוה אפילו בסעודת לילה הראשון ממלא כריסו ממנה ואינו נמנע, וכן משמע מדברי רש"י שכתב יום ראשון, לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני, והכי משמע מלשון רבינו [הטור] וכן כתב הרב המגיד בפרק ה' (ה"כ), ולאפוקי מאותם שנוהגים שלא לאכול מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים, ואף על פי שכתב הכל בו (סי' מח י ע"ג) נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה עכ"ל, אין טעם במנהג ההוא לאסור ולגזור גזירה בדבר שלא חששו לו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים". וכן פסק להלכה (שו"ע סי' תסב ס"א) "..ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות ..אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני".

וגבי ליל יו"ט שני של גליות כותב הב"י "אף על פי שבגמרא לא אמרו דאימעיט מצה עשירה אלא ביומא קמא, וגם הרי"ף (י.) והרא"ש (סי' יג) כתבו דמתניתא דשריא מצה עשירה אוקימנא ביום שני אבל ביום ראשון אפילו לרבי עקיבא לא, בגמרא איירי בארץ ישראל דלא עבדי אלא יומא טבא חד, אבל בחוץ לארץ דעבדי תרי יומי טבי, כי היכי דלא נפיק ידי חובתיה במצה עשירה בלילא קמייתא הכי נמי לא נפיק בלילא תנינא, דכל המצות הנוהגות בלילה הראשון נוהגות בלילה השני, אי נמי כיון דעיקר מצוה אינה אלא ללילה הראשון לבד ומה שאנו מצריכים לאכול מצה בשני הלילות אינו אלא מפני שאנו מסופקים איזה הוא לילה הראשון נמצא ששני הלילות בכלל יומא קמא נינהו, והרי"ף והרא"ש נמשכו אחרי לשון הגמרא, וזהו שכתב רבינו אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם ידי חובת מצה וכן כתב גם כן רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג מא).

ב. והנה לשון הרמב"ם הוא (הל' חמץ ומצה פ"ה ה"כ) "מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני עכ"ל. ועיין רמב"ם (פ"ו ה"ה) שמתיר אם לשה בימי פירות "אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שביארנו".

וביארו מפרשים (עיין בחידושי הגרי"ז כתבי התלמידים, וראה משנת יעבץ סימן טז בארוכה) דדעת הרמב"ם דהא דבעינן לחם עוני במצה, הוא לא תנאי בשם מצה, דלא נחשבת מצה אם אינה לחם עוני, אלא דשתי מצות הם, מצות מצה ומצות לחם עוני, ומי שיש לו רק מצה עשירה יאכלנה בליל פסח, דאע"פ שלא מקיים מצות לחם עוני, מ"מ הוא מקיים מצות אכילת מצה של "ובערב תאכלו מצות", אבל לכתחילה בענין מצת לחם עוני דווקא ולכן אסור ללוש אלא במים לבד.

והיא דעת המהר"ל בספר גבורות השם (פרק מח) "היכא שאין לו רק מצה עשירה ולא יכול לקיים מצות לחם עוני, למה לא יקיים מצות מצה לכל הפחות". (הובא בלקו"ש חט"ז עמ' 122 הערה 5, ועיי"ש עוד מפרשים דס"ל כן אבל המג"א לא ס"ל כן וראה שם ובשוה"ג דעת שוע"ר להלכה).

ג. ועל זה שהרמב"ם כתב "וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני" כתב המגיד משנה "ופרש"י ז"ל יום ראשון לילה הראשון, וכן נראה מדברי רבינו לפי מה שכתב פ"ו ה"ה, וכן הוא בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) אמר ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין".

וצ"ב בדעת הרמב"ם שכתב "וביום הראשון" היינו לילה הראשון צריך להיות זכרון לחם עוני, הלא לכאורה הוא דין רק בכזית הראשון כמפורש בירושלמי הנ"ל.

ומשמע מדברי הרמב"ם שביום הראשון צריך להיות זכרון לחם עוני היינו כל הלילה הראשון, גם אחרי שיצא ידי חובת אכילת כזית מצה, הרי בהמשך המצה שאוכל באותו הלילה אסור שיהיה מצה עשירה, דכל מצה של היום הראשון צריך להיות נילוש רק במים "זכרון לחם עוני", רק בדיעבד כשאין לו מצת לחם עוני יאכל מצה עשירה ויקיים עכ"פ מצות אכילת מצה אף שעובר על הדין שצ"ל לחם עוני דווקא וכנ"ל.

דידועים דברי המהר"ל (גבורות ה' פרק מח ד"ה שמש הובא בב"ח סי' תע"ב) שסובר דבלילה הראשון של פסח אע"ג דיוצא בכזית מצה, מ"מ אם אוכל יותר מצה הכל נחשב אכילת מצה של מצוה, ודייק כן המהר"ל גם בדעת הרמב"ם עיי"ש, וכן דייקו בספרים מעוד לשונות הרמב"ם שנראה סובר דבליל פסח יש מצוה להרבות באכילת מצה אף יותר מכזית. (ראה המקורות המצוינים בספר הסדר הערוך פרק עו ס"ג, וברכת מועדיך סימן כב, ועוד). ולפי המבואר לעיל יוצא דהיות שיש באכילת המצה של הלילה הראשון קיום מצוה של אכילת מצה (נוסף להכזית) הרי גם אותה המצה צריכה להיות דוקא לחם עוני ולא מצה עשירה, כי צריך להיות זכרון לחם עוני בשעת קיום מצות אכילת מצה, משא"כ בשאר ימי הפסח אף אם נקטינן (כדעת המפרשים) דכשאוכל מצה הוא מקיים בזה מצוה הרי לא בענין שיהיה זכרון לחם עוני ויוצא ידי מצותו גם במצה עשירה כנ"ל.

ד. והנה גבי ליל יו"ט השני, אף שדעת הבית יוסף (הנ"ל) בדעת הרי"ף והרא"ש שאותו חיוב של לחם עוני הוא בלילה השני כמו בלילה הראשון, הרי בדעת הרמב"ם מצינו שהסתפק רבינו מנוח (פ"ו הל' חמץ ומצה שם) וז"ל: "וי"ל דהאי יום ראשון דקאמר ר"מ כדאמרינן בגמ' (פסחים לו ע"א) יומא קמא לא תלושו לי, לאו דוקא אלא בלילה הראשון קא בעי למימר, ואפשר לומר ג"כ דדוקא קאמרינן, והטעם משום דבזמן הזה בעינן לחם עוני בליל שני כראשון, ומשו"ה אסור במצה עשירה עד שיעבור ליל שניה, וכן עיקר".

ואכן צ"ע למה לא כתב הרמב"ם שדין זה נוהג גם ביו"ט שני של גלויות, והרי כך דרכו במקומות שכותב דיני היו"ט, לדוגמא בהל' יום טוב (פ"א הכ"ב) "יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני". בנוסח ההגדה (סוף הל חמץ ומצה) "כסדר שמברכין וקוראים ההגדה בליל יום טוב ראשון של פסח, כך מברכים וקוראים בליל השני של גליות". בהל' שופר (פ"ב ה"י) "בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות, כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני". הל' סוכה (פ"ו הי"ג) "בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים יושבין בסוכה שמונה ימים". ואילו כאן גבי מצה עשירה אינו מזכיר שכן הוא ביום טוב שני, ומלשונו שכתב "וביום הראשון בלבד" נראה שאכן בדין זה, יו"ט שני דינו כשאר ימי החג, וצ"ב מאי שנא משאר דיני היו"ט ראשון?

ה. ונראה לבאר בהקדים דעת הרמב"ם בגדרו של יו"ט שני של גליות, שכתב (בהל' קידוש החודש פ"ה ה"ה) "בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם". והיינו דאין דין יו"ט שני מחמת ספק, להמשיך ולחשוש בספיקא דיומא, כי יודעים אנו בקביעא דירחא, אלא ענינו הוא רק להמשיך במנהג שנהגו אבותינו.

וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ו הי"ד-ט"ו) "כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד.

ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יום טוב בלבד". הרי דינו של יו"ט שני להרמב"ם הוא לא מחמת ספק אלא תקנת חז"ל להמשיך ההנהגה כפי שהיתה מנהג אבותינו.

ובזה מתבאר דעת הרמב"ם בהל' לולב (פ"ח ה"ט, לפירוש המגיד משנה) דפסולי הלולב הכשרים מיום שני ואילך הוא לא רק בארץ ישראל שיום שני הוא חול המועד, אלא גם בחוץ לארץ שהוא יום טוב שני של גלויות, וכפי שמבואר בלשונו הזהב של אדמוה"ז בדעת הרמב"ם (שוע"ר סי' תרמט סכ"א) "ויש אומרים כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראיה, שאז לא היה הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים, ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון, אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב אלא מחמת שהוא יום הראשון שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון".

והיינו דמצות לולב אינה שייכת לקדושת היום של סוכות אלא הם מצות בפני עצמם הנוהגים בזמן של החג, לאידך תקנת יו"ט שני מחמת ספיקא דיומא הוא רק על קדושת היום והמצות התלויים בו, ולכן לולב שאינו חיוב הנובע מקדושת החג, אינו בכלל התקנה דיו"ט שני ואין בו הפסולים הפוסלים ביום הראשון של חג.

ו. ואולי יש לומר בהמשך לזה, דגם במצות החג גופא יש לחלק בין חלק המצוה שחיובו מחמת עצמו היינו חובת המצוה, ובין חלק המצוה שחיובו הוא לזכרון דבר נוסף והיינו צורת המצוה, ולדוגמא בענינינו יש בו ב' ענינים, א) עצם מצות אכילת מצה, הוא חיוב מחמת עצמו, בלשון הרמב"ם (שם, פ"ו ה"א) "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות", ולקיום חיובו יוצאים אף במצה עשירה. ב) צורת המצוה, שהמצה תיעשה רק ע"י קמח ומים כדי שיהיה לחם עוני, והוא כדי שיהיה "זכרון לחם עוני".

והנה לקיים מצוה שהוא המשך מנהג שנהגו בו אבותינו, הוא לכאורה דווקא על דברים שחיובם מחמת עצמם, שענינם הוא המעשה בפועל, והיינו המצות החיוביות או השליליות שנהגו בהם, אבל אותם הדברים שבמצוה, שענינם הוא לבטא הזכרון שנפעל ע"י צורת עשיית המצוה, בזה לא שייך כל כך המושג של "מנהג", דכיון שהוא לא דבר שהוא מצוה ומעשה, הרי אין דין מנהג אבותינו נוהג בו.

ולפי"ז יש לבאר מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב "לחם עוני" ביו"ט שני, דהרי הא דבעינן לאכול לחם עוני דווקא ביום הראשון, אינו מחמת איסור אכילת מצה עשירה, אלא כדברי הרמב"ם "שצריך להיות זכרון לחם עוני", היינו דעיקר ענינו הוא דנוסף על מצות המצה עצמה יש עוד מצוה בצורת המצוה, והוא לאכול סוג מצה שיהיה לנו זכרון ללחם עוני, וכיון דלא הוה חלק המעשה של המצוה אלא חלק הצורה והזכרון שנפעל עי"ז, אי אפשר שיחול עליו "מנהג אבותינו בידינו", ולא שיין בזה "מנהג", שינהגו בו ביו"ט שני, וכנ"ל יסוד חיוב יו"ט שני -להרמב"ם- הוא רק להמשיך במנהג שנהגו, ולכן כתב דין "לחם עוני" רק ביום הראשון לבד.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח