E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג הסוכות - תשע"ב
לקוטי שיחות
מהותו של חגה"ס ע"פ תורת הרבי
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חכ"ב פ' אמור ב' מבאר בארוכה הנפק"מ בין חגה"פ לחגה"ס, דבחגה"פ הנה יום ט"ו בניסן הוה זמן מיוחד מצ"ע, לא משום שאז ישנה המצוה דאכילת מצה, אלא משום דזהו "יום צאתך מארץ מצרים" ולכן הרי זה חג ויו"ט, ומזה שהוא חג ויו"ט, נובע חיוב המצוות שבו גם המצוה דאכילת מצה, אבל אין המצוות מעצם ימי החג, משא"כ שבעת ימים דחג הסוכות הרי אינם ימים מיוחדים ומובדלים מצ"ע, אלא להיפך, כיון שיש חיוב לישב בסוכה בשבעת ימים אלו, הנה זהו הסיבה שהז' ימים נעשו ימים מיוחדים - ימי החג, והענין דסוכה הוא הוא כל התוכן והמהות של החג, ז.א. דכל גדר קדושת החג הוא מסובב ממצות סוכה עיי"ש בארוכה בביאור הענין והנפק"מ במעשה בפועל.

האם נתקיים במדבר חג הסוכות

ויש להעיר במ"ש בס' אור תורה (פיעטרקוב תרע"א) פ' אמור (כג,לט) עה"פ אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו', דיש להבין מדוע בכל החגים יצוה ה' אשר יעשו בהחג מיד בתחילת הציווי, ובחג הסוכות לא אמר הכתוב כלום מה יעשו בו, כ"א יאמר הכתוב כי ביום הראשון וביום השמיני מקרא קודש ויקריבו קרבנם לשם החג, ואח"כ אמר ה' פרשה מיוחדת: "אך בחמשה עשר וגו' ולקחתם לכם וגו' בסוכות תשבו וגו'", ומדוע לא צוה ה' להם מישיבה בסוכה ומלקיחת ד' מינים מיד?

ומבאר שם משום דבמדבר לא היו צריכים לשבת בסוכה, כיון שהיו כל הזמן בענני הכבוד לא היו צריכים זכר לזה, וכן בד' מינים ג"כ לא היו מחוייבים במדבר כי כתוב שהמצוה של הד' מינים הוא רק בבואם אל הארץ באספכם וגו', וע"כ אמר להם משה רבינו בט"ו לחודש השביעי יעשו במדבר חג הסוכות רק לענין איסור מלאכה והקרבת קרבנות, ואח"כ אמר להם פרשה מיוחדת שבבואם לארץ ישבו בסוכות ויקחו ד' מינים עיי"ש, וכ"כ בס' ברכת מועדיך ע' קמ, ובס' מיכל מים חיים ח"ב פ' אמור שם, וראה שו"ת דברי ישראל ח"א סי' קכ"ב ובכ"מ.

ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' לא הביא ראי' להנ"ל דבמדבר לא נתחייבו במצות ד"מ ממ"ש הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מג) שכותב בטעם ציווי לקיחת ד' מינים "מפני שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר הי' לא מקום זרע ותאנה ורמון ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותנים פרי.. ואלו הד"מ הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא, והי' כל אדם יכול למצאם וכו'", וממ"ש "שהם שמחה בצאתם מן המדבר וכו' אל מקום האילנות" משמע ברור דבמדבר לא נתחייבו בד"מ, וכן הוא במנורת המאור נר ג' כלל ד' ובס צדה לדרך לרבי מנחם זרח ז"ל מאמר ד כלל ו פ"א, וכן באברבנאל בפירושו עה"ת פ' אמור פיסקא המתחלת וידבר ה' וכו' מבואר דבמדבר לא הי' מצות ד' מינים, ובנוגע למצות סוכה מביא מ"ש המבי"ט בבית אלקים (שער היסודות פרק ל"ז) דמסיק דאפשר כי הגם שחג המצות והשבועות נהגו במדבר, חג הסוכות לענין ישיבה בסוכה לא נהגו, שהרי היו מסוככים בענני הכבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה, ולכך אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' כי לא נצטוו במצוה זו מיד כ"א לדורות הבאים אחרי דור המדבר עכתו"ד ציץ אליעזר, ועיי"ש גם בחלק י' סי' י"א, ובכלי חמדה ח"ו בקונטרס המילואים ע 124 שהביא מספר בנין אריאל דגם במדבר היו חייבים בסוכות, אבל כתב ע"ז דצע"ג בזה דלמ"ד סוכות היינו ענני הכבוד א"כ כשהיו ישראל במדבר לא יתכן מצוה זו ואפי' למ"ד סוכות ממש ג"כ צ"ע אי שייך מצוה זו בשעה שישבו כל השנה בסוכות ועיי"ש בחידושים מבן המחבר, וראה בזה עוד בס' 'ימות המשיח בהלכה' ח"א סי' נ"ג, ובס' זרע אברהם (הנדמ"ח סי' ו') ובס' פרדס יוסף החדש פ' בהעלותך ע' שע"ב ועוד.

אמנם לפי המבואר בהשיחה לא מסתבר לומר כן דבמדבר חגגו רק חג הסוכות בנוגע לקרבנות ושביתה ממלאכה, אבל לא נתחייבו עדיין במצות ישיבה בסוכה, כיון דכל ענין החג הוא מסובב מצד החיוב דישיבה בסוכה, ואם לא נתחייבו במצות ישיבה בסוכה לא הי' חג כלל.

ובאמת מצינו בהדיא שהרבי חולק על הנ"ל, והוא ב"משיחות ש"פ תצוה ופורים תשמ"ז" (בענין לחם משנה) סעי' ד' איתא דענינה של מצות סוכה הוא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו'" שהם "ענני הכבוד", ובל"ט שנה שהיו ישראל במדבר בתוך ענני הכבוד לא מסתבר שבמשך זמן מסויים בשנה, מט"ו עד כ"א בתשרי ישבו בסוכות זכר לישיבה בענני הכבוד - בה בשעה שבמשך כל השנה כולה יושבים הם בתוך ענני הכבוד עצמם, כמובן וגם פשוט שאין צורך ב"זכר" כאשר ישנו הדבר עצמו בכל התוקף, ומה גם שע"פ הלכה לא היו יכולים לעשות סוכה בתוך ענני הכבוד משום דהוה סוכה בתוך סוכה, ודוחק הכי גדול לומר שבמשך שבעת ימי הסוכות יצאו מחוץ לענני הכבוד ועשו להם סוכות מפסולת גורן ויקב, עכ"ל, ועיי"ש בהערה 30 וש"נ[1].

וממשיך שם: "ועפ"ז גם אם בהיותם במדבר היו הימים טובים דפסח ושבועות מצד עצם מעלת הזמן אף שלא הי' שייך קיום המצוה דמנחת העומר "ממחרת השבת" ושתי הלחם וביכורים בעצרת, מ"מ בנוגע לסוכות שכל קביעת היו"ט אינה אלא מצד מצות הישיבה בסוכה, יש מקום לומר שמכיון שלא ישבו בסוכות כנ"ל לא הי' אז כל עיקר היו"ט דסוכות" וממשיך שם בענין לחם משנה בסוכות עיי"ש, וראה שם הערה 33 דאף דאיתא במנחות מה,ב, "כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכו'" אין זה שייך לסוכות עיי"ש, הרי מפורש כאן שלא כהנ"ל.

ובאור התורה וכו' כנראה דסב"ל דאדרבה מזה גופא שהתורה לא הזכירה החיוב דישיבה בסוכה מיד כמו לענין מצה, הרי זה משום דהמצוה דישיבה בסוכה הוא דבר נוסף על עצם החג, וכפי שהאריך בזה בקובץ מוריה (גליון קל"ז (שנה כה ו-ח) ע' קי ואילך) עיי"ש ועוד בכ"מ, וסבירא ליה דעצם החג הוא על יציאת מצרים באופן כזה עם ענני הכבוד, או משום דחג הסוכות הוקבע על החזרת ענני הכבוד אחר חטא העגל ואכמ"ל, שלכן שייך לומר שגוף החג נתקיים אז בלי מצות סוכה, אבל הרבי הוכיח להיפך כנ"ל והא שלא כתבה התורה המצוה דישיבה בסוכה מיד הוא דאדרבה כדי שלא נימא שהוא רק תוצאה מהחג, ואדרבה התורה כתבה מיד "חג הסוכות" בלי קיום המצוה, לגלות שזהו כל מהותו של החג, ולכן צ"ל שלא נתקיים אז חג הסוכות כלל.

נשים למה מחוייבות בקדושת חג הסוכות

ולכאורה יל"ע דכיון שנתבאר דכל מהות החג של סוכות היא על שם המצוה דישיבה בסוכה, א"כ נשים דפטורות מישיבה בסוכה דהוה מ"ע שהזמן גרמא (קידושין לד,א) למה חל בהן קדושת החג לאיסור מלאכה וכו' שהרי חסר להם כל מהות וסיבת החג?

ואפ"ל בזה ע"פ מה שהובא בלקו"ש חל"א פ' יתרו א' (ע' 96) מהאריז"ל[2]: ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה. . אבל מל"ת כו'", ומסיים "וז"ס מה שארז"ל אשתו כגופו דמיא", וכדאי' גם בזהר שהאיש והאשה כל אחד לעצמו הוא "פלג גופא", וענין זה הוא לא רק בנשים נשואות אלא גם בבנות ישראל שלא נישאו עדיין, כי כיון שאיש ו­אשה יחד הם נשמה אחת, וכ"א בפ"ע הוא "פלג גופא", הרי גם לפני חיבור שני החצאים יחד, מהני המעשה של האיש ל"חציו השני", להאשה עיי"ש ובההערות, דעפי"ז יש לומר שלכן שייך בהם הלאווין דחג הסוכות כיון ששייכים גם למצות ישיבה בסוכה ע"י עשיית המצוה דפלג השני[3].

אמנם לפי הטעם שכתב האבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) וז"ל: והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (שבת קטז, א), עכ"ל. וכ"כ הכלבו (סי' ע"ג) בשם בעל המלמד עיי"ש, וראה תורת מנחם – התוועדויות חכ"ד [תשי"ט ח"א] עמ' 136 - אכתי יל"ע כנ"ל דלמה מחוייבות בקדושת החג דחג הסוכות?

אכילה בסוכה בזמן התוספות

עוד יל"ע מהא דכתב בשו"ע הל' סוכה סי' תרלט ס"ג ברמ"א: "ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה ויאכל קודם חצות לילה" ועי ט"ז שם ס"ק י"ב ובשו"ע אדה"ז שם סעי כ' דילפינן מחג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות וכו', ובמג"א שם ס"ק יא כתב וז"ל: ולא יאכל וכו' משמע דאינו רשאי לאכול עד שתחשך וכ"כ בהג"מ, ונ"ל דקידוש יכול לעשות מבעוד יום קצת על היין, וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בלילה, דהא אפי' בפסח הוי שרי אי לאו משום ד' כוסות כמ"ש רס"י תעב, ומיהו כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן צ"ל הקידוש גם בלילה עכ"ל.

ולכאורה אינו מובן דכיון דמקדש מבע"י ומוסיף מחול על הקודש, הרי פסקינן דתוס' מן החול על הקודש הוא מדאורייתא, וא"כ כיון שכבר נתקדש בקדושת החג, למה לא יברך לישב בסוכה? בשלמא הא דצריך לאכול פת בלילה מובן כיון דילפינן ממצה, אבל כאן כשמקדש מבע"י וקיבל עליו החג, למה לא יצטרך לברך לישב בסוכה בסוכה?

וכן צ"ב בדעת הרמ"א ואדה"ז דלכאורה למה לא יאכול מקודם ויברך לישב בסוכה לקיים מצות סוכה לפני שתחשך ואח"כ כשיהא ודאי לילה יאכל כזית לצאת חובתו כמו שאפשר לקיים מצוות שבת בזמן התוספת (ראה בשו"ע אדה"ז סרס"ז מ"ג) וראה בס' דברי יחזקאל סי' מ"ה אות ה' שהקשה כן בשם הגר"ח.

ולכאו' מוכח מזה דסב"ל להרמ"א והמג"א וכו' דאף דאפשר להוסיף בקדושת החג מ"מ אי"ז שייך למצות סוכה, דמצות סוכה אינה תלוי' בקדושת החג אלא עם הזמן דליל ט"ו בתשרי ולכן אף אם קיבל עליו קדושת החג מבע"י ליכא שום חיוב לישב בסוכה, וזהו כמו המבואר בהשיחה בהערה 46 לגבי איסור חמץ בחגה"פ וז"ל: וכמודגש בהדין (שו"ע אדה"ז או"ח סי תצ"א סעי' ג' ממג"א וח"י שם) ד"מי שנמשכה סעודתו עד לאחר צאת הכוכבים מותר לאכול חמץ בסעודה", דאכילת חמץ אינו תלוי כלל בקדושת היום עכ"ל, וראה ספר החינוך (מצוה שכה): "מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר [ויקרא כ"ג, מ"ב] בסוכות תשבו שבעת ימים. ויום ראשון הוא יום ט"ו בתשרי" ולא כתב דזהו בחג, דמשמע דזה תלוי בהזמן דיום ט"ו.

ולפי השיחה לכאורה יל"ע דכיון דמבאר דכל ענין החג הוא מסובב מהמצוה דישיבה בסוכה, א"כ איך נימא שיש קדושת החג בלי המצוה דישיבה בסוכה?

מסובב יכול להיות גדול יותר מהסיבה

ונראה לומר בזה עפ"י מ"ש במכתב קודש דפסח שני תש"מ (לקו"ש חי"ז ע' 508) דמצינו גם בדאורייתא דמסובב אפ"ל יותר גדול מהסיבה, וזהו בפסח שני, דאף דהסיבה שלו בא מצד הטענה דלמה נגרע וכו" מ"מ בהמסובב הדין הוא דאפי" גר שנתגייר בין פסח ראשון חייב בפ"ש עיי"ש, ונת' בארוכה בלקו"ש שם פ' תזריע ב' (ע' 135 ואילך) בכמה דוגמאות לזה עי"ש, דלפי"ז אפ"ל כן גם הכא, דאין ה"נ דבמדבר לפני שחל מעיקרא החיוב דמצות ישיבה בסוכה לא הי' מקום לחגה"ס כלל, אבל לאחר שכבר חל החיוב דישיבה בסוכה, נעשה החג מקודש גם מצ"ע בלי קיום המצוה דישיבה בסוכה, ונשים חייבות, ודין ההוספה שייך רק בהקדושה לבד ולא במצות ישיבה בסוכה.

ועי' ערוך לנר ריש סוכה וז"ל: במתניתן סוכה. מה שמקדים דיני סוכה לדיני לולב וד' מינים אף שבפסוק קדם מצות ולקחתם לכם למצות בסוכות תשבו, וגם על פי הכלל איידי דזוטרי מילייהו פסיק ושרי להו דאמרינן ריש שבועות (ג, א) ובשאר דוכתי' (יג, א) הי' לו להקדים דיני ד' מינים דזוטרי מדיני סוכה י"ל דדיני סוכה דפתח בהו הם דיני עשיית סוכה והם בכלל מצות חג הסוכות תעשה דילפינן מיני' לקמן (ט, א) מצות עשיית סוכה ולפי מה דאמרינן לקמן (מו, א) מברכים שהחיינו בשעת עשיי' הרי דהעשיי' היא מצוה לעצמה ודיני עשיית סוכה נוהגין קודם סוכות והם הנשנים בפרק קמא ולכן הקדים אותם למצות ד' מינים שאינם רק לימי החג, ועוד אפי' מצות ישיבת סוכה שנשנה בפ' ב' קדים לד' מינים, שישיבה היא כבר בליל ראשון ונטילת ד' מינים לא חל עד יום ראשון ולכן הקדים התנא סוכה עכ"ל, ועי' גם בפורת יוסף שם בענין זה.

ולפי השיחה נראה לתרץ בפשטות, דבזה שכתבה התורה בתחילת הענין "חג הסוכות שבעת ימים וגו'" הרי גילתה התורה עי"ז שכל מהותו של החג הוא ע"ש ישיבה בסוכה, ולכן פשוט שזה בא בתחילה.

ועי' בהערה 12 שהביא מ"ש בסהמ"צ להרמב"ם (מצות עשה קסח) וז"ל: והמצוה הקס"ח היא שצונו לישב בסוכה שבעת ימים בימי החג כולם והוא אמרו יתעלה (שם) בסוכות תשבו שבעת ימים וכו' עכ"ל, דמשמע מדבריו שזהו חיוב בקדושת החג, ויש להאריך עוד בענין זה בפלוגתת הט"ז והיש"ש (או"ח סי' תרס"ח ד"ה כתב רש"ל בתשובה) בענין תוספות מן החול בשמיני עצרת ועוד, ואין הזמן גרמא.


[1]) ועי' בתורת מנחם תשמ"ו ח"א ע' 294 ששם אמר הרבי שיש מקום לשקו"ט אם חגגו את החג הסוכות במדבר עיי"ש.

[2]) טעהמ"צ פ' בראשית. שער מאמרי רשב"י לתקו"ז תס"ט. וראה אוה"ת בא ע' שמט-­שנ. פינחס ע' א'קצט- ­א'ר.

[3]) ואולי י"ל עד"ז גם לגבי חג השבועות שמהותו של החג מתהווה ע"י ספירת העומר כמבואר בלקו"ש ח"ג פ' אמור בארוכה (לענין העובר קו התאריך) וראה הערה 38 כאן, ומצוות ספיה"ע לא שייך בנשים ומ"מ חייבות בחגה"ש.

[4]) עי' לאאמו"ר נר"ו בהקדמת ספר משכיל לדוד להרמ"ז ז"ל הנד"מ. וע"ע שם (עמ' 13). ושמעתי ממהר"ר שרגא נוברגר נר"ו (ר"מ בישיבת נר ישראל בבאלטימור) שבעיניו ראה את מהרי"י רודרמן ז"ל (מח"ס עבודת לוי ועוד) שבאמצע הלילה קם ממיטתו לחפש ענין כלשהו באיזה ספר, כי לא הפסיק מעיונו אף בשנתו.

לקוטי שיחות
סדר ירידת המן והשליו
הת' ניסן אייזיק ווילמובסקי
תלמיד בישיבה

עה"פ (בשלח טז, ו-ז) "ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו", מפרש רש"י: "כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא".

ובלקו"ש (חט"ז ע' 169 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר את דיוק לשון רש"י, בהתאם לשורש עניין לחם ובשר. ובהמשך דבריו כותב, וזלה"ק: "די חלוקים צווישן מן און שליו: . . אע"פ אז אויך המשכת המן האט זיך אויפגעטאן ביום השבת (דערפאר וואס שבת האט א שייכות צו פנימיות התורה) – איז עס נאר וואס זיין המשכה למעלה איז געווען בשבת, אבער זיין ירידה למטה (אלס "לחם" כנ"ל) איז געווען דווקא בימות החול.

משא"כ שליו, וואס זיין השפעה והמשכה למטה האט אין זיך אנגעהויבן (לדעת רש"י) ביום השבת; און נאכמער – שבת בין הערביים, דער זמן פון רעווא דרעווין, וואס אין שבת גופא, איז דער זמן פון שבת שייך באופן מיוחד צו פנימיות התורה".

ובהע' 53: ולכאו' הוא חידוש גדול. וראה מפרשי רש"י (טז, א) ועוד. וצ"ע וחיפוש . .".

והנה, לכאו' יש להקשות, דמפורש בדברי רש"י להיפך, דכתב רש"י (האזינו לב, מח) "לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו".

וע"פ דברי כ"ק אדמו"ר במ"א (חי"ט ע' 341 הע' 13) וז"ל: "טעם שינוי הסדר שברש"י מבספרי . . כי בספרי מונה על דרך החשיבות, משא"כ ברש"י מונה ע"ד הפשט – ע"פ סדר הזמנים", א"כ יוצא שבדברי רש"י הסדר הוא מדוייק שקודם כל הוריד את המן ורק לאחמ"כ הגיז לנו את השליו!

וא"כ, מוכרחים לפרש בדברי רש"י שירידת המן היתה קודם ירידת השליו, וא"כ בין הערביים דכתיב גבי השליו הוא בין הערביים דיום ראשון. וצ"ע.

ואבקש מהמעיינים לעיין בהנ"ל.

לקוטי שיחות
בענין אי ברכת התורה הויא ברכת הנהנין
הרב משה פרץ
מקסיקו סיטי, מקסיקו

כ"ק אדמו"ר בליקוטי שיחות (חי"ד עמ' 149) הביא דברי הלבוש דברכת התורה הויא ברכת הנהנין, ושם גם הביא דברי הרמב"ן דברכת הנהנין היא רק בדברים הנכנסים לגוף. עש"ב. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' כ).

ובס' נתיבות שמואל (פר' בחוקותי) הביא ממהר"א בורשטין ז"ל (מח"ס נר אהרן)שאמר שהוא מתפלא מאוד מדוע לא מברכין ברכת הנהנין על לימוד התורה, כי פלא גדול הוא אצלו שעל תענוג גדול כזה לא נקבעה ברכת הנהנין. והו"ד בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' צ). ע"ש.

ולכאו' יקשה יותר ממה שאנו מבקשים "והערב נא", דמשמע שבלא סייעתא מיוחדת משמיא לא יערבו לנו דברי התורה. ולהנ"ל מיושב.

ואפשר לומר עוד שברכת התורה נתקנה כל בוקר מכיון שאין הפסק לחיוב לימוד התורה ביום, ורק השינה הוי הפסק, וכמ"ש התוס' (ברכות יא ע"ב ד"ה שכבר). וכל זה לענין המצוה, אותם לענין ההנאה, גדולי החכמים למדו גם בשנתם[4], וא"כ אין הפסק להנאה. ולגבי מצוה חשיב הפסק, כי בשעת השינה פטור ממצות ת"ת (ועי' בשו"ת חזון עובדיה ח"א בהנד"מ עמ' רפג בשם הרב טהרת המים ז"ל מע' הכ' אות לה).

ועוד יש ליישב ע"פ בקובץ אגרות חזו"א (ח"ג סימן קצא) שמפני שהאדם הוא מוגבל, גם את העונג מלימוד התורה העודף על גבוליו לא יכילנו. ע"ש. והועתקו הדברים בקובץ המעין (ניסן תשע"א בראשו), ע"ש.

ולכן אנו מבקשים "והערב נא", שהקב"ה יתן שנרגיש יותר בהנאה זו, ולכן גם אין מברכין ברכת הנהנין שכן אי אפשר להרגיש את ההנאה בשלימותה כמות שהיא אלא רק חלק ממנה.

ועוד יש ליישב לפמ"ש בס' מראש אמנה (ר"פ בחוקותי) בשם מהר"ד מקארלין ז"ל (מח"ס פסקי הלכות) שהיה ממשיל את היסורים של חיבוט הקבר לצער של לימוד סוגיא מסובכת במסכת עירובין בליל שבת ללא אור. דימוי זה הוא נכון למי שעמל ויגע בתורה. לאדם כזה אין צער יותר גדול מאשר חוסר האפשרות להגיע לתכלית האמת בעיונו בדברי תורה. וכמו כן לצד ההפוך, אין לו ללומד תורה תענוג יותר גדול מאשר לימוד התורה. הבנת הסוגיא שהוא לומד לאשורה, הסבר נכון ברמב"ם או תירוץ קושיא גורמת לו סיפוק עילאי שאין כמוהו בנמצא בשאר תענוגות עולם. ע"כ. ולכן לא יברך ברכת הנהנין על לימוד התורה, שמא באותו יום לא יבין הסוגיא לאשורה ונמצא מצטער, ותהיה ברכתו לבטלה.

ועוד אפשר לומר לפמ"ש בס' עולם הישיבה (עמ׳ קפז) בשם בס׳ אורחות יושר (פכ״ט) וס׳ פניני רבינו יחזקאל (ריש [כצ״ל] ח״ב) שכשהאדם מחליט ללמוד תורה, בתחילה הלימוד הוא קשה ומר ורק לאחר מכן יומתק לו.ע"ש. ולכן לא תיקנו ברכת הנהנין בזה כדי לא לתת דבריהם לשיעורין.

ועוד יש ליישב בהקדם מש"כ כ"ק אדמו"ר ברשימותיו (ח"ה עמ' קכו ד"ה הי' לומד) שכ"ק אדמו"ר מהרש"ב אמר שחושן משפט הוא לומד בעונג, ואורח חיים יורה דעה ואבן העזר בדרך קבלת עול. ויש לבאר הענין דאף שאמרו בע"ז (יט, א) אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שבו מתענג [וכמו שביאר כ"ק אדמו"ר בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג עמ' קע)] והיינו גם לענין תוכן הלימוד, וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בח"א שם. וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (גליון קלב עמ' יא). מ"מ יש גם חיוב לדעת כל התורה, וכמ"ש בשו"ע רבינו (הל' תלמוד תורה פ"א ס"ד והלאה). ולכן יש לו ללמוד גם מה שאינו מתענג בו. וי"ל דלכן לא תיקנו ברכת הנהנין על לימוד התורה, שכן יש פעמים שאינו נהנה מלימודו.

ויש להביא מדברי האחרונים שדנו בגדר ברכות התורה, שכן במנחת חינוך (מצוה תל אות א סק"ה ד"ה ומביא) כ' שהן ברכות השבח על נתינת התורה. ובס' דבר אברהם ח"א (סימן טז אות א) ובחידושי רבי שמואל (פסחים עמ' קמז) דנו אי הוו ברכות השבח או ברכות המצוות. ובס' ביכורי ארץ (ברכות ח"א סימן א אות סא) דן אי חשיבי ברכות המצוות או ברכות ההודאה. ובס' קהילות יעקב (ברכות סימן כד ד"ה ועוד, ובהנד"מ הוא בסי' כב) כ' באמת שהברכה הב' היא ברכת הנהנין. וכדברי כ"ק אדמו"ר בל"ש הנ"ל.

גם יש להעיר ממש"כ כ"ק אדמו"ר בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג סוף עמ' קע) בשם האחרונים שתיבת 'אשר' שבאקב"ו של ברכת המצוות היא ההודאה על התענוג שבקיומן. וזה דלא כמו שביאר הרב קהילות יעקב ז"ל שם עפ"ד חז"ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו.


לקוטי שיחות
"למועדים ולרגלים"
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

בהגדה של פסח, בברכת "אשר גאלנו": "כן ה' או"א יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום".

ובלקוטי טעמים ומנהגים לרבינו על אתר: "למועדים – ר"ה ויוהכ"פ – ולרגלים – פסח שבועות וסוכות (שבה"ל. אבודרהם)".

והנה ראשית כל יש להעיר, דלכאורה צע"ק מה שמציין רבינו ל"שבלי הלקט". דהנה, הפירוש שמביא רבינו נמצא ככתבו וכלשונו בדברי האבודרהם, אולם בשבה"ל – אף שגם הוא נקט ש"למועדים" קאי על "ראש השנה ויום הכפורים", הרי לגבי "ולרגלים" נוטה שם לפרש שקאי על סוכות ושמע"צ.

וטעמו, כמו שמפרש שם: לכאורה, אם מדבר על המועדים "הבאים לקראתנו לשלום" – היה לו להקדים "שבועות", שהוא המועד הקרוב ביותר! אלא, שאיירי כאן לפי השיטה ד"בתשרי עתידין להיגאל", ולכן על שבועות אינו יכול לומר שאז נהיה "שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך" (כהמשך הברכה), אלא דוקא על המועדים דתשרי – ולכן נקט המועדים כפי סדרם: מקודם ר"ה ויוהכ"פ, ואח"כ סוכות ושמע"צ.

ועכ"פ צריך לפרש, שמה שמציין רבינו גם לשבה"ל ואינו מסתפק בהציון לאבודרהם, כי פירוש זה ש"למועדים" קאי על "ראש השנה ויום הכפורים" יש בו משום חידוש גדול – שהרי בימים אלו בכלל לא עולים לרגל וכו', וא"כ אין זה לכאורה מענין הברכה כאן – ולכן מייסד חידוש זה גם בדברי השבה"ל, אף שבפירוש "לרגלים" הרי פירוש האבודרהם שונה ממנו.

אך עדיין צ"ע באמת בעצם הענין, דלכאורה לפי' האבודרהם – שכמותו נקט רבינו – מה פשר הסדר כאן? וגם אם נמצא טעם לזה שמדלגים על שבועות (אף שהוא המועד הסמוך ביותר) ומתחילים מר"ה ויוהכ"פ, הרי כאשר באים לפרש את תיבת "ולרגלים" היו צריכים לפרש לפי סדר הרגלים שמיוהכ"פ ואילך, דהיינו "סוכות פסח ושבועות", ולמה דייקו (האבודרהם ורבינו שמעתיקו) בסדר זה של "פסח שבועות וסוכות", שלפ"ז הסדר אינו מדוקדק משום צד?

ואולי יש לומר, שיסוד סדר זה הוא (לא בסדר כפשוטו של המועדים לפי זמני השנה, אלא) בתוכן ענין המועדים ברוחניות וכפי המבואר בדא"ח. דהיינו, שאף שבגשמיות הרי לאחר פסח מגיע שבועות ולאחרי יוהכ"פ מגיע סוכות, הרי כוונתו כאן היא לברך שיתחדש עלינו כל סדר המועדים מיסודו ושרשו הרוחני, ולכן מקדימים את "ראש השנה" שהוא הראש שממנו נמשכים כל אברי הגוף – ויוהכ"פ הוא חלק מר"ה, כידוע – וממנו מסתעפים שאר ה"אברים" שהם מועדי השנה שנמשכים ממנו כאברים הנמשכים מהראש.

ולפי זה מובן גם למה נקט בסדר הרגלים – "פסח שבועות וסוכות", שכן הוא הסדר הרוחני שבו הם נמשכים (מ"ראש השנה ויום הכפורים"): קודם פסח, לאחריו שבועות, ורק לאחריו סוכות.

[ראה – לדוגמא – בדברי המאור עינים בפ' האזינו: "נודע סוד עולם שנה נפש, שכל אחד הוא קומה שלימה, מרמ"ח איברים ושס"ה גידים. כמו שיש בנפש האדם כך יש בעולם, וכן יש בשנה. וראש השנה הוא בחינת ראש מקומת השנה; ופסח וסוכות הן תרין דרועין: פסח הוא דרועא ימינא, וסוכות הוא בחינת דרועא שמאלא, ושבועות הוא בחינת גופא וכו'". – ועד"ז בכ"מ אם כי בשינויים, ואכמ"ל].

ועצ"ע.