E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג הסוכות - תשע"ב
חסידות
אוא"ס מאיר בז"א דרך חלון ובמלכות דרך נקב
הרב משה מרקוביץ
תושב השכונה

בד"ה "ובחמשה עשר יום" (דיום ב' דחה"ס תש"ל- יצא לאור חגה"ס תש"ע, בלתי מוגה), המיוסד בחלקו על ד"ה להבין שורש ענין מקיפים דבינה תר"ל (הנדפס בסוף ספר המאמרים תרכ"ט), סוס"ה:

"ומז"א למלכות אינו מאיר רק דרך נקב, דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות, וכמו שאנו רואים למטה, שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל כו', לא רק כשנתצמצמו המדות ואינם מאירים בתוקף, אז יכול לדבר בכיוון (דיבור מסודר). וזהו שמז"א למלכות אינו מאיר אלא דרך נקב כנ"ל".

וממשיך בסעיף ו: "ויש להוסיף ולבאר מה שמדייק בהמאמר [הכוונה לד"ה הנ"ל תר"ל] ש"מז"א למלכות אינו מאיר רק דרך נקב, דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות". שכוונתו בזה לשלול נתינת מקום לטעות שהאוא"ס עצמו מאיר במלכות דרך נקב, ולכן מדייק שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות, היינו, שהאור דז"א מתצמצם ומאיר במלכות דרך נקב.

וזהו גם מה שמבאר במשל, שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל כו', ולא כפי שמבואר במק"א שבעת התפעלות המדות אינו יכול לדבר כלל, כי כאן לא מדובר אודות התהוות הדיבור עצמו (שנמשך מהנפש ע"י המדות) אלא שלאחרי שכבר ישנו ענין הדיבור ומאירה בו הארת המדות, הנה מצד התגברות המדות לא יכול להיות דיבור מסודר, והיינו, שהאור שבמדות (לא אור הנפש שממנו נמשך הדבור עצמו) צריך להתצמצם כדי שיוכל להיות דיבור מסודר. ודוגמתו בנמשל, שהאור שבז"א (לא האוא"ס כשלעצמו) מתצמצם ומאיר במלכות דרך נקב.

ומזה מובן גם בנוגע להדרגות שלפני זה, היינו, שהאור שבא בז"א ע"י חלון הוא לא האוא"ס עצמו אלא האור דבינה. וכן האור שבא בבינה בריחוק מקום הוא האור דחכמה, וכן האור שמאיר בחכמה בקירוב מקום הוא האור דכתר", עכ"ל.

ומשמע מהמשך הדברים, שמדיוק הלשון במאמר אדמו"ר מהר"ש "שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות", למד רבינו חידוש בכללות פירוש דברי העץ חיים, שאין הכוונה שהאור אין סוף עצמו מאיר בחכמה בקירוב מקום ובבינה בריחוק מקום ובז"א דרך חלון ובמלכות דרך נקב, אלא שהארת הכתר באה מהכתר לחכמה בקירוב מקום, והארת החכמה באה מחכמה לבינה בריחוק מקום, והארת הבינה מבינה לז"א דרך חלון, והארת הז"א מז"א למלכות דרך נקב.

והנה לכאורה יש כאן חידוש גדול בהבנת הדברים, דמשמע שהכוונה בזה היא, שהצמצום מחכמה לבינה הוא גדול יותר מאשר הצמצום מכתר לחכמה, והצמצום מבינה לז"א הוא גדול יותר מהצמצום מחכ' לבינה, והצמצום מז"א למלכות הוא גדול יותר מהצמצום מבינה לז"א.

דלפי פשט הדברים עצמם לפני חידוש זה, לכאורה הכוונה בדברי הע"ח, שהאור אין סוף מאיר יותר קרוב לחכמה, ולבינה רחוק יותר, ולז"א רחוק עוד יותר, ולמלכות רחוק עוד יותר, אבל לפי פירוש הרבי יש כאן משמעות חדשה בדברי הע"ח.

ועוד, שגם במאמר זה עצמו לפני כן בסעיף ג' מבאר משל מזה שהתלבשות השכל במחשבה היא בבחי' קירוב ואילו בדיבור היא בבחי' ריחוק, ומשמע שהמדובר על אותו דבר שמאיר בשני מקומות שונים אלא שבמקום א' הוא בקירוב ובשני הוא בריחוק.

ועדיין הדבר צריך ביאור והסבר, והאם מצינו במ"א שהאין ערוך בין חכמה לבינה הוא גדול יותר (ריחוק מקום) מאשר האין ערוך שבין כתר לחכמה (קירוב מקום). או שהאין ערוך שבין ז"א למלכות (נקב) הוא גדול יותר מהאין ערוך שבין בינה לז"א (חלון).

ולהעיר מהלשון בהמשך תער"ב פרק לז:

וכמו"כ הוא למע' דבבינה מאיר האור בהתרחבות ובז"א רק דרך חלון בבחי' מיעוט האור כו', ובמל' האור דרך נקב לבד, וכמו עד"מ שמגלה את המדות בדבור וכמו כשמדבר דברי אהבה או שהאהבה היא סבת הדיבור דמצד האהבה הוא מדבר עמו, הרי הדיבור מגלה מדת האהבה שהרי השנאה היא היפך הדיבור, וכמו איזה שונא כל שלא דיבר עמו כו', ומ"מ מה שהדיבור מגלה ה"ז רק הארה לבד מהמדה, והראי' שהרי בתוקף התפעלות המדות אינו יכול לדבר רק כשהמדה מתצמצמת יכול לדבר ומאיר בזה רק הארה לבד מהמדה כו', וכמו"כ הוא בבחי' המל' שמאיר האור בצמצום ומיעוט בבחי' נקב לבד כו', וזהו"ע מעלה ומטה שבע"ס דבחי' ריבוי האור הוא בחי' מעלה ומיעוט האור הוא בבחי' מטה כו', וע"כ החכ' היא בבחי' מעלה לגבי הבינה מפני שבחכ' מאיר האור בריבוי יותר כו', וכן המוחין הן בבחי' מעלה לגבי המדות כו'. עכ"ל.

וגם שם משמע מלשון המשל שהמיעוט שבמלכות באופן דנקב הוא ביחס למדות דז"א ולא ביחס לאוא"ס עצמו.

ומצד הבנת הדברים, לכאורה בפשטות הארת האור אין סוף במדריגות התחתונות הוא "דרך" המדרגות העליונות, ולכן לכאורה גם כשמביאים דוגמא מזה שהארת המדות בדיבור היא בצמצום הרי זה משל לא רק על הארת המדות עצמן אלא גם על האור אין סוף שבהם.

כללו של דבר, לכאורה הבנת הדברים דורשת הסבר, וגם הפרטים הנ"ל אודות ריחוק הערך דחכ' ובינה וז"א ומל' צריכים הסבר.

ולא באתי אלא להעיר.

חסידות
הערות על פירוש חסידות מבוארת לתניא
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

בחסידות מבוארת, פי"א הערה 23 (ופי"ב הערה 10), מבאר, שהחילוק בין הרשע וטוב לו השב בתשובה הראוי' כו' להבינוני שעבר עבירה מימיו, הוא, שהבינוני שב בתשובה עמוקה יותר ע"ד ענין התשובה מאהבה שנעקר העון מתחילתו (יומא פו, סע"א).

דבריו אלו אינם מדוייקים. דהנה כותב הרבי בא' מאגרותיו[1]: "במענה למכתבו . . בו שואל במ"ש בס' תניא קדישא פרק י"ב, והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כ"כ ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם וכו', ושואל האם תשובה מאהבה מועילה לענין זה להחשב כאילו לא עבר מעולם.

בגוף שאלתו, מבואר במס' יומא פ"ו סוף ע"א, דתשובה מאהבה עוקר עונו מתחלתו, אבל בהנוגע למ"ש בתניא, יש בזה מקום עיון, שהרי מדגיש שם שלא נקרא עליו שם רשע אפילו רגע אחד כל ימיו, כן מבואר שם פרק א', ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור.

שלכן למרות שדוחק קצת בסגנון, לומד הנני פירוש הנאמר בתניא ריש פרק י"ב, שהכוונה, שמעמד ומצב הבינוני הוא באופן כזה, שאינו שייך לעבירה ולא בעתיד ולא בעבר, ואף שאפשר שבעבר הי' במצב אחר, הרי נשתנה בינתים ע"י עבודתו ופעולותיו וכו'.

ועפי"ז מתורץ ג"כ האמור בתניא ר"פ י"ד: שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. ז.א. אפילו רשע גמור ביכולת כל האמור שהרי אין לך דבר העומד בפני התשובה, ויכול לשוב באופן כזה שלא יהי' שייך לכל הענינים המנוים בפרק י"ב." ע"כ.

הרי שהרבי שולל בפירוש סברת השואל [ומביא ב' הוכחות, א' מזה שבתניא מדגיש שלא נקרא עליו שם רשע אפילו רגע אחד כל ימיו, שמשמע, שמעולם לא היה רשע. והוכחה שני', לצד השני, מזה שמבואר בתניא פרק א' דאם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור, שמשמע, שנהיה צדיק גמור אפילו – שלא ע"י תשובה מאהבה].

ומפרש באו"א, שנשתנה מצבו להיות במדרגת הבינוני – ע"י עבודתו ופעולותיו, דהיינו, ע"י התמדת העבודה והקביעות בנפשו פעל ישועות בנפשו עד שאין בו רושם מהחטאים של העבר, אף אם שב מיראה לבד.

ואעפ"י – שודאי גם עבודתו ופעולותיו של עכשיו שייכות ומשלימות להתשובה שלו [כלשון השיחה הנ"ל "בעת אבער ער האט געפועלט דורך זיין תשובה . ." עיי"ש, ובאג"ק חי"ט הנ"ל "שהרי אין לך דבר העומד בפני התשובה", ובאג"ק ח"י ע' שמט "ומוכרח הוא ממרז"ל שתשובה מועלת על הכל", עיי"ש], הרי בנוגע לפרטי אופני העבודה אין עבודתו ופעולותיו של עכשיו – ענינים עבודת התשובה דוקא, אלא – עבודתו ופעולותיו בעבודת השם בכלל, שע"י התמדת העבודה והקביעות בנפשו בעבודת השם פעל בעצמו שהגיע למצב שלא עבר כו'.

ונקודת הענין הוא – דבספר של בינונים לא נוגע עומק התשובה של האדם, אלא מעמד ומצב נפשו בעבודתו[2]בכלל (לאחר שעשה את התשובה) אם הוא בקביעות בנפשו עד שפעל בנפשו שהגיע למצב שלא עבר כו'[3].

[לאידך, לצד השני, בנוגע לענין שלימות מצות התשובה – לא נוגע כלל שיגיע למעמד ומצב שלא עבר כו', כי מעמד ומצב זה שלא עבר כו' – אינו שייך למהות מצות התשובה, לכן באגה"ת – אינו מזכיר כלל על מדרגה זו (אף שבספר של בינונים כתב בפירוש שהיא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך), כמבואר בשיחה הנ"ל עיי"ש.]

ג. בחסידות מבוארת על מ"ש בתניא פי"ד, ש"גם בשעה שהלב חומד ומתאוה .. יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה .. באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת..", ובהערה 11 מבאר בדיוק הלשון "באמרו ללבו" דכש"שהלב חומד ומתאוה" א"א לעורר הלב ברצון לדבקה בו ית', אלא צריך לפעול על הלב ע"י דבורים קשים, ע"ד המבואר להלן בפרק כט (ע' לז ע"ב) על מארז"ל לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע.

והדברים נעימים מאוד. אך נראה לומר דעיקר הכוונה בדיוק הלשון באמרו ללבו כו' דוקא, היא – כדלהלן:

דהנה בתניא רפי"ח כותב ש"אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' .. אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאוד לשמור ולעשות כל מצות התורה ות"ת כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל", וממשיך לבאר ענינה של האהבה מסותרת עד לספכ"ה.

הרי ענינה של האהבה המסותרת המבואר מרפי"ח עד ספכ"ה היא, לבאר – איך כל אחד יכול לקיים תומ"צ "בלבבו ממש", דהיינו – קיום תומ"צ מתוך דחו"ר דוקא. [היינו דו"ר "המביאה לידי עשיית המצות", כמ"ש בפי"ז. דהנה בפי"ח מבאר ב"תוספת ביאר באר היטב" לתרץ השאלה שבפי"ז "דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו .. שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאות עוה"ז לאהבת ה' באמת", ובפי"ז קאי על התעוררות דו"ר דוקא, ולא על קיום התומ"צ בפועל בסו"מ ועש"ט במחדו"מ כבפי"ד, וכדמוכח גם ממ"ש להלן בפי"ז "כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה", ד"לעבוד ה'" היינו על קיום התומ"צ מתוך דו"ר דוקא, כי ודאי גם מי שאין לו דו"ר יכול לקיים תומ"צ בפועל בסו"מ ועש"ט במחדו"מ כמ"ש בפי"ד.].

וע"ז כותב ברפכ"ה, ש"בכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת". דהיינו, שבכל עת ובכל שעה ביכלתו של האדם לעורר הדו"ר ("המביאה לידי עשיית המצות" כנ"ל פי"ז) ש"מעומקא דלבא באמת לאמיתו" (כמ"ש ברפי"ח).

אך הנה בפי"ד מבאר איך מדת הבינוני היא מדת כל אדם, דהיינו גם אדם כזה – שלא הכין נפשו לזה ולא עורר בלבבו האהבה המסותרת (ע"ד הנ"ל המבואר ברפכ"ה), שלכן אצלו בפועל – ה"לב חומד ומתאוה אצלו"[4](עי' לקו"ב להר"י קארף ז"ל), אעפ"כ גם הוא יכול להתגבר על יצרו – ע"י אמירה ללבו כו', כי אמירה זו אין ענינה התעוררות דו"ר, אלא התגברות כח האהבה המסותרת – כדי להיות סו"מ ועש"ט במחדו"מ בפועל. וזהו דיוק הלשון "באמרו כו"', לא לעורר (דו"ר), אלא להגביר כח (האהבה מסותרת) ע"י אמירה לבד, כדי להיות סו"מ ועש"ט במחוד"מ בפועל.

[והנה גם אדם זה, בשעה שמתגבר על יצרו ע"י כח האהבה מסותרת, הרי הוא בבחינה אחת עם מדרגת הבינוני שבפי"ב, שלכן מדת הבינוני היא מדת כל אדם, כנ"ל].


[1]) חי"ט ע' נג. והענין הוא: כי שם מביא דברי הצ"צ שכותב, שזה שעבדא בהפקירא ניחא לי' היא בחי' הבינוני. שע"ז מקשה הרבי שם, איך אפשר שעבדא שבהפקירא ניחא לי' "שעיקר רצונו ונחת רוח שלו הוא בהפקירא .. ומה שעושה ועובד הוא רק בע"כ מצד אימת הדין שלא יכהו בשבט" – יהיה בבחי' בינוני.

כי זה שמבואר כאן בפי"ד, ש"הבינוני היא מדת כל אדם שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה", הוא רק בשעה ההיא באמרו ללבו כו', אבל האדם עצמו לא נהיה עי"ז במהות בינוני.

לכן ע"ז מבאר בהמאמר, שגם בשעה שעבדא בהפקירא ניחא לי', דהיינו, בשעה שהלב חומד ומתאוה, ואפילו אם לא התגבר על יצרו בפועל – באמרו ללבו כו' (כמ"ש בפי"ד), אעפ"כ, מצד הנשמה הוא נמשך להיות בינוני כו', כמבואר שם

[2]) ורק בשעה שעורך דין וחשבון בעצמו צריך ליזכר על מצב נפשו כלפי מעלה, כנ"ל בהשיחה, מתניא פכ"ט.

[3]) שלכן מצינו דוגמת ענין זה, בהתשובה עצמה, שדרך העבודה הסלולה ע"פ שיטת ספר התניא וספר אגה"ת (כדלהלן), אינו כ"כ העומק של התשובה שעל החטא, אלא מצב העבודה של האדם – שע"י התשובה.

עי' בלקו"ש ביאורים על לקלוי"צ, סי"ד, שמחלק בין תשו"ת לתשו"ע, דבתשו"ת יש בה רושם מהחטא, שלכן צריך שיאמר הבע"ת "אי אפשי", משא"כ בתשו"ע שהוא לאחר שעשה תשו"ת וכבר נקי הוא מהחטא, לכן צריך שיאמר "אפשי".

וע"ז מבאר, שהתשו"ת – היא בתנועה של "אסורה מכאן" כי יש בו רושם מהחטא. משא"כ התשו"ע, אף שהיא "בחילא סגי" (כמ"ש באגה"ת פ"ח) הרי היא ב"חילא סגי" רק לדבקה בו ית', אבל אין אין בה תנועה של "אסורה מכאן", כי אין בו רושם מהחטא.

ובהערה 28 מוסיף, שהתשובה מאהבה רבה (תשו"ע), שצמאה נפשו ביתר עז כו' עד שזדונות נעשו לו כזכויות, המבואר בתניא פ"ז, שהיא ודאי בתנועה של אסורה מכאן (מהחטא) שהרי היא מתוך צמאון "כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", כמ"ש בתניא שם, הרי תשובה זו – היא כענין בחי' "הוראת שעה", שאינה דרך סדר עבודה הקבועה, דסדר הרגיל הוא, שהתשו"ע היא לאחר שעשה כבר תשו"ת, ובמילא, כבר נתכפר לו החטא ואין בו רושם מהחטא. ולכן דוקא בהתשובה זו שמאהבה רבה כו', מכיון שהיא מתוך החטא, הזדונות נעשו לו בה כזכויות. משא"כ בהתשובה שבחילא סגי שבאגה"ת, שאינה מתוך החטא, לא נעשו בה הזדונתו כזכיות.

אעפ"כ, באגה"ת, אינו מביא כלל ענין התשובה שמאהבה רבה מתוך צמאון כו' הנ"ל, אלא רק התשובה שבחילא סגי, כי באגה"ת מבואר ענין התשובה ע"פ עבודה מסודרת, שהתשו"ת קודמת להתשו"ע.

הרי שמצינו גם בענין התשובה עצמה, אף שהתשובה מאהבה רבה עמוקה יותר, אעפ"כ, באגה"ת מבאר מצב האדם בעבודה – שע"י תשובה מסודרת (שהתשו"ת קודמת לפני התשו"ע), ולא פעולתה של התשובה העמוקה יותר שמאהבה רבה הנ"ל על נפש האדם.

[4]) אף שבפכ"ה לא קאי על הבינוני דוקא (כדמשמע מהמשך הפרק שם ומפכ"ד), אלא על כל אחד, שכל אחד יכול לעורר בעצמו דו"ר כדי לעבוד ה' "בלבבך" וגם לנצח היצר עי"ז, אעפ"כ, הרי מעורר בלבבו דו"ר עכ"פ. משא"כ בפי"ד, שמדובר על כל אדם גם בשעה שהלב חומד ומתאוה אצלו שלא עורר בלבבו דו"ר כלל.

חסידות
צמצום דריבוע וצמצום דעיגול
הרב פרץ בראנשטיין
תושב השכונה

בשיחת ש"פ כי תצא ה'תשנ"א(ספרהשיחותתשנ"אע׳ 799)אומרכ"ק אדמו"רשמקומוהאמיתישליהודילארקלמעלהמעולםהאצילותאלאגםמצמצוםהראשוןבגללש״מחשבתןשלישראלקדמהלכלדבר". ובהערה 29 שם, שמקומו של יהודי למעלה מהצמצום שנקרא "רבוע" בלשון הקבלה שלמעלה אפילו מהצמצום הידוע דעיגול הגדול, וז"ל:״ובפרטיותיותר – לא רקהצמצוםשבבחי׳עיגולאלאגםהצמצםשלפניזהשהוארבועולאעיגול (כדאיתאבספריקבלה, ומובאלעתיםנדירותבדרושיחסידות (ראהספרהמאמריםתרנ״טע׳עזבהערהד״הרושם. וש״נ))״.

בהערתהרבי למאמר אדמו"ר הרש"ב המשך תרנ״ט שםמבאר הרבי הענין דמקום פנוי דרבוע שלמעלה ממקום פנוי דעגול ומסמן למאמר ד"ה העושה סוכתו תרע"ד: ״אוליהכוונהלמ״שבשערהיחודר״פט״ושהואיו״דדס״גשבטטה״עכמ״שבספרעמקהמלך .. מוכחדהיינויו״דשלמלויה״יאחרונהדס״ג . . דבמקוםפנוינמצאג״כרשימושלא״סונקראאורקדמוןורשימושלהמלבוששמכניסאותובשםנקודהדהיינויו״ד (ולכןנקראמקוםפנויזהאוירקדמון). אבלמקוםפנויזהאינוהחללומקוםפנוישבומדברבע״חבתחילתו .. כיהואלפניהצמצוםשבבחי׳עגול, מרובעולאעגולוכו׳.ובדברירבותינוע׳עד״זד״ההעושהסוכתורדע״ת״.

וגםבאג״ק (אג׳שס, ח״בע׳שלו. למהר״שרבקין) מזכיר הרבי ענין דב' הצמצומים דרבוע ועגול ומסמן לד"ה העושה סוכתו:״שהצמצוםהראשוןהואבסודרבוע .. במאו״אעאותו׳: כלדברמרובעבנוקבא .. הארץהיאמרובעת .. ובד״ההעושהסוכתורדע״תביאורעניןעיגולאוריבוע״.

יוצאמכלזהשישמדריגהשלפני הצמצוםהנקראתריבועשהיאלמעלהאפילומעיגולהגדול.ושניהמדרגות מבואריםבד״ההעושהסוכתותרד״ע (עייןבהמשךע״בח״אע׳תטז).

אבלכד יעויין שם, הנה מבוארדעיגול היאאות״ס״שאינושייךלגילוי.דהיינו,אורחוזר שלמעלה מדרגת ריבועשהיאאות״ם״שהואשרשהאורישרהשייךלגלוי. עיין שם הביאור באריכות ע"ד ההבדל בין עיגול שאינו שייך לגילוי ורבוע שהוא השייך להתגלות ואיך שיש עגול ורבוע גם לפני הצמצום.

ומבאר שלכן סוכה שתחת האילן פסולה כי המקיף דסוכה שייך לעגול שלמעלה מהמקיף דאילן שנמשך מרבוע השייך לגלוי.

לכאורה,המבוארבד״ההנ״להואההיפך מהמבוארבהערה 29 דשיחת כי תצא הנ"לוגם בהערת הרבי ברנ"ט שהצמצום דרבועלמעלהמהצמצום דעיגול?!

וספר ליהמשפיער׳מ״גשהיהלואותושאלהכשיצאהשיחהלאורבתשנ״בואפילוכתבלרביאודותיו (אבללאקבלתשובה). ותירץהרמ״גבדוחקשכוונתהרבישמדריגתרבועשהוא המקור דאור פנימי שלפניהצמצוםלמעלהמעיגולהגדולשהוא האור המקיף שאחריהצמצום.

והרבלי״גמא״יהסביר לי שכוונתהרבילמרות שנמשך האור דרבוע למטה בפנימיות, באמתמקורהאורפנימי (רבוע) למעלהמהמקורדאורהסובב (עגול) כמבוארבד״הביוםעשתיעשריוםתשל״א (מלוקטג׳ע׳קה) ״דשורשהפנימיהואבפנימיותמקיף״.

ואוליעודישלתרץבדרךאפשרשכוונתהרביע״דהמבוארבד״הויהיוחיישרהתש״ל (מלוקטו׳ע׳ טז-יז),שבאורהסובבהצמצוםרקסילקהאוראבללאעשהבהשנוימשא״כבאורהממלאהצמצוםשינההאורעצמובפנמיות״דפעולתהצמצוםבאורהגבולהיאבהאורעצמו, שע״יהצמצוםבאבמדהוגבוללפיערךהעולמות, ממלאכלעלמין. ופעולתהצמצוםבאורהבל״גהיא (לאבהאורעצמו, אלא) שלאיאירבמקוםהחלל״.שבזה לכאו' ישכחוחדוש בצמצוםדאורהממלאלשנותטבעהאור (ולארקלסלקאותושלאיתגלה),משא״כבצמצוםדאורהסובב.

ואוליזהכוונתהרביבשיחההנ״להערה 29 שהצמצוםדרבועלמעלהמהצמצוםדבח׳עגול.

חסידות
ונפש השנית בישראל
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בתניא פ"ב: "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי, וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח, פי' מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח, כךעד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב בני בכורי ישראל, בנים אתם לה' אלהיכם, פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'".

בפ"א כתב רבנו הזקן: "אךביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה".

וידוע השאלה מדוע ה'חלק אלוה ממעל ממש' היא רק ה'נפשהשנית', והנפש ש'מצד הקליפה וסטרא אחרא' היא ה'נפש אחת' והראשונה? לכאורה היה מתאים יותר להיות להיפך[5].

ובפרט לפי מ"ש רבנו בפכ"ט: שה"נפש הבהמית שבישראל . . כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה. . רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמ"ש בזה"ק".

וי"ל עפ"י מ"ש רבנו בפכ"ט שם: "הס"א שהיא היא האדם עצמו . . ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה . . אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו", עכלה"ק.

בתניא עם חסידות מבוארת כרך א (ע' סד ובהערה 44) כתבו: "נפש אחת [הנכנסת לגוף בראשונה] היא הנפש שמקורה מכוחות הטומאה והרע וכו'. כמבואר בחז"ל שהיצר טוב נכנס לאדם רק בהיותו בן י"ג שנה (ראה קהלת רבה על הפסוק (ד, יג) "טוב ילד מסכן גו'". וכן הוא בזהר ח"א קעט, א), והוא זמן עיקר כניסת הנפש הקדושה באדם, וכלשון רבנו (בשולחנו, או"ח סוס"ד במהדורא תניינא): "ועיקר כניסת הנפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה".

"ולכן קורא לנפש שמצד הקליפה בשם "נפש אחת" ולנשמה הקדושה "ונפש השנית" (לקמן רפ"ב) - אף שהנשמה הקדושה היא עיקר מהותו של אדם מישראל - כי נפש דקליפה נכנסת לגוף בראשונה (עי' ספר המאמרים עת"ר (לאדמו"ר הרש"ב) ע' סג)", עכ"ל[6].

ברם לפי"ז לכאורה הול"ל בתניא "נפש אחת [ו]ראשונה" או "נפש ראשונה" וכיו"ב, משא"כ לפי הנ"ל שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, א"ש מה שכתוב 'אחת' (ולא ראשונה), ורק אח"כ נאמר הנפש האלקית שהיא השנית מחמת שאיננו האדם עצמו.

לפי"ז נראה לבאר גם מה שמדייק בתניא בס' 'הלקח והלבוב' בפ"ב (ע' כה): "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה. הוסיף מלת 'היא', ואצל נפש אחת דקליפה לא אמר 'נפש אחת היא מצד הקליפה וסטרא אחרא'"? [ע"ש מה שתירץ].

ועפ"י הנ"ל י"ל דכיון שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, לכן לא אמר 'היא', משא"כ הנפש האלקית שאיננו האדם עצמו לכן נאמר 'היא' [כאילו הוא גוף אחר, וע"ד "מאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד"] שהרי על נפש האלהית נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים", וא"ש.


[5]) ראה לקוטי ביאורים (להר"י קארף) תחילת פ"ב.

[6]) והוא ע"פ הערות הצ"צ לתניא, הובא בלקוטי ביאורים, שם.

חסידות
מאמרים בתקופה האחרונה
הרב מיכאל א. זליגסון
מגיד שיעור במתיבתא

בתקופה האחרונה של חיי כ"ק אדמו"ר מהר"ש בעלמא דין, (קיץ תרמ"ב, כשלשה חדשים לפני הסתלקותו בי"ג תשרי תרמ"ג), אמר מאמר ד"ה להבין ביאור ענין מארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז וכו' (נדפס לקו"ת – תורת שמואל תרמ"ב ע' שפו). וכעבור חדשיים אמר ד"ה כי תבוא וגו' [ע' תנא ואילך, וכפי שכבר נסמן שמיוסד על מאמר הידוע ד"ה הבאים ישרש יעקב וגו' שבתו"א שמות], שמבאר העילוי המיוחד במעלת העשי' דוקא, וקיום המצוות מעשיות דוקא.

ויש להעיר בכללות שמצינו אצל כ"ק אדה"ז שלפני הסתלקותו עסק בכתיבת אגה"ק סי' כ"ף ["כי"ק אדמו"ר הרב ז"ל בעצמו ולשונו לשון הזהב שכתב באמת שבוע לפני חליו ואיננו כי לקח אותו אלקים" - רשימת הצ"צ] וכן רשימת נפש השפלה [נדפס באג"ק אדה"ז ע' קנא].

וכ"ק אדמו"ר מבאר [לקו"ש חט"ז ע' 41] שהתוכן דשני התורות הם הדגשת המעלה של עשי' [גשמיות]. ומבאר בהמשך השיחה שדוקא בסמיכות לההסתלקות מודגש העילוי המיוחד בעשי' דוקא.

*

בהמשך למאמר ד"ה כי תבוא, יש ד"ה "וביאור הענין" [ע' תס]. וכשמתבוננים בהמאמר רואים שתוכן הענינים זהים למ"ש במאמרו של אדה"ז ד"ה ענין היום לעשותם, בענין ממכ"ע וסוכ"ע ומעלת עשי' המצות בגשמי' דוקא עיי"ש [נדפס בס' "מאמרי אדמו"ר הזקן- הנחות הר"פ" ע' קלה].

והנה בהנוגע למאמר זה של אדה"ז, מסופר בשיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ [סה"ש תש"ד ע' 29]:

בשנת תקע"ב ("חדש שבט תקע"ב, דובראוונע") הי' אדה"ז במקום מסויים ואמר אז מאמר ד"ה היום לעשותם, וכשאדמו"ר האמצעי שמע זה המאמר נפחד מזה . . כעבור לערך שנה נסתלק אדה"ז".

ומסיימים בטוב[7].


[7]) בקשר להו"ל של "לקוטי תורה- תורת שמואל תרמ"ב" יש להוסיף עוד איזו ציונים:

ע' קסד - כי תשא- ראה ד"ה כי תשא תרע"ט. תשי"א.

ע' קצג- ד"ה זכור וגו' - ראה ד"ה זה תרע"ח. תשמ"ג.

ע' רעט- ד"ה כמה מעלות טובות וכו' - ראה ד"ה זה תשי"ח.