E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ לך-לך - תשס"ג
נגלה
תוקף החיוב דזריזין מקדימין למצוות
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

גמ' פסחים ד, א (וביומא כח, ב): "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר וישכם אברהם בבקר". ובגליוני הש"ס (להגר"י ענגל ע"ה) מביא מדברי המאירי (על הסוגיא ביומא שם): "כל היום כשר למילה כו', ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית . . ולאחוז בדרכי האבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבקר". ומעיר ע"ז - הגר"י ענגל - "משמע מדבריו, דזריזין מקדימין איננו חיוב גמור, ועניינו רק מפאת שראוי לאדם לאחוז בדרכי אבות. ואולי טעמו משום דאין למידין מקודם מ"ת וכו'" (ע"כ נוגע לענייננו).

אמנם ראה באנציק' תלמודית (ערך זה), מה שמציין לעוד שיטות דס"ל שכן הוה חיוב גמור (וגם הגר"י ענגל בהמשך דבריו שם מביא מדברי התוס' במגילה, "דכשאין מקיים זריזין מקדימין, נקרא זה ביטול המצוה"). וצ"ב, איך יתרצו שיטות אלה, הא דהוכיח הגר"י ענגל - לדעת המאירי - "דאין למידין מקודם מ"ת"?!

[ולהעיר, דלכאו' יש להביא הוכחה לצד זה - דהוה חיוב גמור - מהא דהמעלה דקדימת הזריזין דוחה למעלות אחרות במצות, כמו לדוגמא המעלה ד'ברוב עם הדרת מלך' (גמ' קדושין לד, ב. וית' לקמן), דבאם הוה רק 'הנהגה טובה' וכיו"ב, אז איך בכחו לדחות מעלות אחרות בעשיית המצוה מן המובחר?! אלא דצ"ע - כנ"ל - איך אפשר ללמוד חיוב גמור מקודם מ"ת?]

ואוי"ל בזה (בנוסף להביאורים שכבר נאמרו בנוגע לכו"כ הלכות שנלמדו מקודם מ"ת, ראה באנציק' הנ"ל ערך 'אין למדין מקודם מ"ת'), דהא דאין למדין מאז, הוא בנוגע לגוף המצוות עצמן (ה'חפצא' של המצוות), היות ואז לא הי' ציווי כהציווי שאחר מ"ת. משא"כ בנוגע לההתייחסות של האדם אל המצות, כן יכולים ללמוד מאז, דהרי מצד האדם - ה'גברא' - הרי האבות קיימו כל התורה כולה גם אז, ומצידם עשו כל אשר ביכולתם בקיום כל המצות, וזהו בדיוק כמו לאחר מ"ת.

ויסוד ודוגמא לסברא זו, יש להביא מדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע (לקו"ש ח"ה ע' 324-329), בקשר לההכנסת אורחים דאאע"ה עם המלאכים; דאע"פ שבאמת לא היו צריכים לאכול, וא"כ נמצא דבאמת א"א לא קיים בזה מצות הכנסת אורחים (ועפ"ז איכא כמה תמיהות - עיי"ש)! - מבאר בהשיחה - דלפני מ"ת הי' נוגע בעיקר פעולת האדם מצידו בעשיית המצוה, ולא הי' נוגע כ"כ החפצא שאיתו נעשתה המצוה, וא"כ, הרי ההכנסת אורחים שלו הי' בשלימות. (עיי"ש בארוכה איך שמבאר הדברים, ובעיקר ע"פ פנימיות הענינים).

ועכ"פ אפ"ל גם בנדו"ד: דהרי הענין דזריזות, אינו מחמת החפצא של המצוה שמתקיימת, אלא אופן בהתייחסות האדם אל המצוה, וזה אכן אפשר ללמוד גם מעבודתם קודם מ"ת, דהא בענין זה, הרי גם עבודתם אז הי' בשלימות, כנ"ל.

מעלת הזריזות במקום מעלות אחרות

ב] ראה בשד"ח (מערכת ז' כלל א-ג), מה ששקו"ט בהא דלפעמים מצינו שהמעלה דזריזות גוברת על מעלות אחרות, ולפעמים גוברות המעלות האחרות; דהנה הזכרנו לעיל, שמדברי הגמ' יוצא שמעלת הזריזות גוברת על הא דברוב עם הדרת מלך, ועד"ז מצינו (בסי' כה בשו"ע) שמי שיש תפילין מזומנים בידו, יניחם אז ואל ימתין עד שישיג טלית, "מפני שאין משהין את המצוה, אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ את המצוה יותר מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה". (ל' אדה"ז בשלחנו שם).

ולאידך מצינו בהל' תפילה (סי' צד ס"ה) שמי שהוא בדרך בזמן תפילה, הרי "כדי לקיים מצוה מן המובחר, נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד . . ואין בזה משום אין מחמיצין את המצות וזריזים מקדימים למצוה, כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר" (ל' אדה"ז שם).

ועד"ז מצינו (סי' תכו ס"ב במחבר וברמ"א) שמאחרין קידוש לבנה עד למוצ"ש "כשהוא מבושם ובגדיו נאים".

ונקודת החילוק והביאור בכ"ז, יש ללמוד ממש"כ החכ"צ (שו"ת סי' קו), דהא דבקידוש לבנה ממתינים, הוא משום "דהתם המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב וכו'".

אשר לפ"ז י"ל, דהא דלא ממתינים עבור 'ברוב עם הדרת מלך', הוא משום דאין זה נק' הידור בהמצוה גופא, ועד"ז קדימת ציצית לתפילין אינה מעלה והידור במצות התפילין, ושלכן בב' מצוות אלו אכן גוברת המעלה דזריזות. (וידוע חידושו של כ"ק אדמו"ר זי"ע (לקו"ש ח"ז עמ' 306-307 ואג"ק ח"ד עמ' קנד-קנה) שבמצות מילה אכן יכולים להמתין עבור 'ברוב עם', משום שבמילה נוגע ה'ברוב עם' ביותר. וע"פ המבואר כאן יש להמתיק הסברא ולומר, שבמילה הרי ה'ברוב עם' נחשב להידור בגוף המצוה, ושלכן כן יכול להיות שגוברת על מעלת הזריזות).

משא"כ להתפלל באופן משובח יותר, ועד"ז לקדש הלבנה באופן משובח יותר, הר"ז הידור בגוף המצוה, ושלכן גוברות על מעלת הזריזות (קיצרתי בכ"ז משום שכבר דשו בה רבים. וראה גם באנציק' תלמודית ע' זריזות הנ"ל, ובהמצויין שם).

ג] אלא דעדיין צלה"ב, מהי הסברא בחילוק זה? דהרי לפועל יש כאן המעלה דזריזות לעומת המעלה דמצוה מן המובחר, וא"כ מהו ההבדל בסברא בין הידור (ומובחר) כזה שהוא בגוף המצוה, להידור כזה שאינו בגוף המצוה?

והביאור בזה יש ללמוד מתוך דברי רבינו בלקו"ש (חי"ט שיחה לפ' נחמו ע' 75-76 והערה 73): שמבאר שם, שלפעמים רואים במצב לא טוב איך שיגיעו על ידו בעתיד למצב טוב, ולפעמים רואים איך שהמצב ה'לא טוב' גופא, הוא חלק וההתחלה להמצב הטוב הבא על ידו. ועל אופן זה - השני - מביא בהערה: "וע"ד שיש להמתין לעשות המצוה באופן יותר משובח דאין בזה משום אין מעבירין - משא"כ במצות שונות - שו"ת חכ"צ סי' קו בסופו. וראה ל' אדה"ז שו"ע סי' צד ס"ה [שכבר העתקנו קודם - המעתיק], והיינו שההמתנה גופא היא חלק מההכשרה וחביבות המצוה וכו'".

ואשר מזה יוצא לנו הסברה בחילוק הנ"ל: דכאשר ההידור הוא בגוף מצוה זו, אז אפ"ל האי סברא - דההמתנה עצמה הוה "חלק מההכשרה וחביבות המצוה", ולכן ליכא בזה חיסרון דזריזות. משא"כ במקרה שאין ההידור בגוף מצוה זו, אז נצטרך לדחות המעלה דזריזות (משום דכבר ליתא לסברא הנ"ל, דהרי מצוה זו אינה 'משתבחת' ע"י המתנה זו), והמעלה דזריזות אינה נדחית עבור המעלה דהידור מצוה סתם (בלי סברא זו).

והעירני ידידי הרב א.ש. מינץ שי' מדברי ה'לבוש' (בסי' תרב סק"ב) בענין קידוש לבנה בעשי"ת, שי"א שיש מעלה לעשותו דוקא קודם יוהכ"פ, "כדי שתבא מצוה זו ותוסיף על זכויותינו ביום הדין וכו'". וכתב ע"ז - הלבוש - "וכדי לקיים המנהג [לקדש במיוהכ"פ] אפ"ל כיון שממתינין לכבודה כדי לקבלה בשמחת הלב, הוי ההמתנה ג"כ מצוה, והיא היא המכרעת".

ונראה דדברי הלבוש האלו מתבארים היטב ע"פ היסוד הנ"ל, שכשההידור הוא בגוף המצוה, ליכא חיסרון בהזריזות, הואיל וההמתנה עצמה היא "חלק מההכשרה וחביבות המצוה", כמשנ"ת.

אין מעבירין עה"מ במקום תדיר

ד] והנה ע"פ היסוד הנ"ל, יש לבאר גם מה דמצינו חילוקים בדין 'אין מעבירין על המצוות' במקום תדיר; דהנה בהל' תפילין (שם) נפסק דאם מישהו פגע בהתפילין (מגולים) קודם הטלית, צריך להניח התפילין מחמת הא דא"מ (אף דמחמת תדיר צריך להקדים הטלית). ולאידך בסי' תרפד כתב הרמ"א דאם טעה והתחיל לקרות בתורה בשל חנוכה, צריך להפסיק לקרות בשל ר"ח - אע"פ דהטעם לקדימת ר"ח לחנוכה הוה מחמת תדיר!

והנה המג"א כתב על דין זה (שם תרפד ס"ק ה'): "אע"ג דאמעה"מ, הכא מעכבות, דדמי להקדים תש"ר לשל יד". והט"ז האריך להשיג על דין זה של הרמ"א, וגם על דברי המג"א, וס"ל שבאמת המניח תש"ר קודם לתש"י, אין צריך להסיר הש"ר בכדי להניח הש"י קודם, ועד"ז כאן אי"צ להפסיק בכדי לקרות בשל ר"ח קודם.

ועל גוף הדמיון דהמ"א צע"ג לכאו': דהרי קדימת תש"י לתש"ר הוא בקרא מפורש, ומה זה שייך לקדימת קריאת ר"ח לשל חנוכה, דהוה מטעמא דתדיר קודם כנ"ל?!

ועיין בלקו"ש (חי"ט פ' ואתחנן-ב עמ' 50) מה שמבאר, שהשאלה באם צריך להסיר התש"ר בכדי להניח תש"י קודם או לא, תלוי' באם החיוב קדימה הוה דין בגוף מצות תפילין או לא; דרק אי הוה דין בגוף מצות תפילין, אז יתחייב להסיר הש"ר בכדי לחזור ולהניחן כסדר. עיי"ש.

ועפ"ז נראה דיתבארו דברי המג"א בטוב טעם: דכמו שהסדר בהנחת תפילין הוה – לשיטתו - סדר בגוף המצוה, ושלכן גם כשהניח התש"ר תחילה, צריך להסירם כנ"ל - עד"ז הוא הסדר בקריאת הפרשיות: דאע"פ דסדר הקריאות הוקבע כך מחמת תדיר קודם, מ"מ אחר שכבר הוקבע לקרותן כך, נעשה הסדר דין בהקריאה עצמה (שכך צריכים לקרות), ושוב גם אם התחיל כבר לקרות בשל חנוכה צריך להפסיק.

והסברא לכ"ז תתבאר היטב ע"פ היסוד שביארנו לעיל בדין זריזין: דהיכא דגוף המצוה משתבח ע"י המתנה, אז ליכא שום חיסרון בההמתנה, דכנ"ל זה גופא הוה חביבות המצוה לעשותה באופן מהודר יותר.

ועד"ז כאן - היות שגוף המצוה 'תובע' להיעשות בסדר זה דוקא, אז ליכא משום העברה על המצוה - דאדרבא, המצוה הזו שמעביר עלי' משתבחת ע"י העברה זו, ונמצא דההעברה עלי' הוה כבודה.

נגלה
הערות במס' פסחים מדברי כ"ק אדמו"ר
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

א. דף ג, א עיקם הכתוב שמונה אותיות וכו', עיין תוס' חכמי אנגליא ומהרש"א שמביא מהחזקוני למה נקט הפסוק המאוחר המספר מה הי' בפועל ולא מהפסוק היותר מוקדם בציווי ה' אל נח. ולפי"ז קצ"ע בלקו"ש חכ"ה ע' 20 הערה 12: "ראה פסחים ג, א . . ולמדו זה מהדיבור אל נח".

ב. דף ד, א תוד"ה "שנאמר": "...והתם מוכח מוישכם אברהם בבוקר דכתיב גבי סדום, דלא הי' מצוה ויחידי הי'". עיין 'ראש יוסף' ומהרש"א דהוקשה להם הלשון "דלא הי' מצוה", ובפרט דהוכיחו לפני זה דלמידין זריזות מהפסוק בעקידה, א"כ מוכח שמהפסוק לגבי סדום למידין דאין יוצאין יחידי בלילה, ובפשטות לומדין דכוונת התוס' היא, שבסדום לא הי' מצוה ולכן לא הי' שם ענין זריזות.

אמנם במהרש"א מבאר הלשון דלא הי' מצוה, אלא שרצה להתפלל על סדום מאליו, לכן באמת הי' רוצה להקדים עוד בלילה, וזה שהשכים רק מבוקר הוא מפני אל יצא אדם יחידי וכו', אמנם בעקידה שהי' מצוה ולא הי' עושה זאת מעצמו, למידין רק בפועל שזריזות היא מהבוקר, עיי"ש. ונמצא דכוונת התוס' היא איפכא, דלא הי' מצוה הכוונה שהי' עושה זאת אפילו קודם.

ויש להעיר מקונטרס מצות בטילות לעת"ל תשנ"ב, שמבאר שלעת"ל לא יהי' ענין הציווי שיעשו זאת ממילא ומאליו, מחמת גילוי ישראל וקוב"ה כולא חד, וזה מקביל כפי המבואר כאן בכוונת התוס' לפי המהרש"א.

ג. דף ל, א, "כי הוו נפקי שבעא יומי דפסחא". ראה בגליוני הש"ס, דלכאורה צ"ל שמונה שהי' בבבל וכתב דלאו דוקא, אמנם מציין שם לשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צא, דס"ל דדוקא הוא שחגגו שמונה ימים, אמנם דרש להם אחרי שעבר ימי דאורייתא, עיי"ש. ועיין בחי' חת"ס על אתר, שג"כ כתב דשבעה דוקא, והגיע כבר שלוחי ניסן, עיי"ש.

ויש להעיר משיחת ש"פ בראשית תשמ"ה, אודות קביעות החדשים ע"פ חשבון וע"פ ראי' בימי הגמ' וכו'.

נגלה
בדיקה וביטול באדם אחד דוקא
הת' שניאור זלמן בערקאוויטש
תלמיד בישיבה

בשו"ע אדה"ז סי' תלז קונטרס אחרון ס"ק ג כתב דסברת התוס' (ד, א בד"ה על) דאותו שמבטל צריך לבדוק - נשארת גם לפי המסקנא, דסברתם קיימת, עיי"ש.

ולכאורה יל"ע, שהרי אח"כ (בתוד"ה אם) כתבו בהדיא שהשוכר אף שלא החזיק עדיין, מ"מ אם המפתחות בידו חייב לבדוק, עיי"ש, ובנדו"ז כיון שלא החזיק, הלא אין החמץ עדיין שלו, שהרי לא קנה עדיין הבית, ואינו יכול לבטל ומ"מ חייב בבדיקה, וא"כ איך אפשר לומר דסברתם קיימת?

גם צריך ביאור במ"ש שם בא"ד: "שאם היתה כוונת התוס' להוכיח דסברא זו ליתא, א"כ משמע דלא ס"ל דהשוכר יכול לבטלו", וצריך ביאור דמהו הראי', דילמא באמת סב"ל דאין השוכר יכול לבטלו כי אין החמץ שלו, וכדסב"ל לכמה מהראשונים (ראה מאירי וחי' ר"ד ומהרש"ל ועוד), וכפי שכתבו התוס' בתחילת דבריהם.

נגלה
כזית תערובת חמץ - בטעם איסור אכילתו
הת' משה גרייזמן
מכון לסמיכה - כפר חב"ד, אה"ק

כתב הר"ש משאנץ בריש חידושיו למס' פסחים, דמהא שמרבינן תערובת חמץ לאיסור מהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו", מזה משמע שאיסור תערובת חמץ הוא רק באכילה ולא בבל יראה ובל ימצא. דכיון שאינו נכלל בדין חמץ גמור שאסור (גם באכילה וגם) בב"י וב"י, ועל מנת לאסור אותו, התורה נצרכה לריבוי מיוחד ד'כל מחמצת לא תאכלו', אם כן אין לך בו אלא חידושו, ואיסור אכילה יש לו, ואיסור ב"י וב"י אין לו.

לאחמ"כ מביא קושית רבו, דלעולם תערובת חמץ נכללת בדין חמץ גמור ואסורה (נוסף על איסור אכילה, גם) בב"י וב"י, והא דנצרכה התורה לרבות איסור אכילה נוסף (כל מחמצת גו'), הרי"ז רק כדי לומר לנו שאפי' אכל כזית אחת, ובכזית זה יש רק חצי חמץ, מ"מ החצי כזית היתר מצטרף לחצי כזית איסור, והרי"ז כאילו אכל כזית שלמה של איסור. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ גמור (והיינו בכדי אכילת פרס, כידוע) אינה צריכה להלימוד דכל מחמצת, ואסורה מדין חמץ גמור, גם (באכילה וגם) בב"י וב"י. אך הר"ש משאנץ גופי' לא מקבל סברה זו ודוחה, דלמקרה של כזית שרק חצי ממנה הוא חמץ, לזה לא צריכינן ריבוי מיוחד, והיינו אוסרים אותו מדין ח"ש שאסור מן התורה. ע"כ מהלך דברי הר"ש משאנץ.

והאמת, שנתקשיתי מאוד בדחייתו זו האחרונה. דהרי רבו דהר"ש משאנץ נתכוון בדבריו, שהלימוד דכל מחמצת גו' יחדש לנו שאם א' אכל כזית של תערובת (שיש בה חצי חמץ וחצי היתר) יקבל מלקות, שהרי עבר על הלאו דכל מחמצת. ובא הר"ש משאנץ לומר לן, שלזה לא צריך לימוד, כי הרי אסור מדין ח"ש. ותמוה, שהרי מי שאכל ח"ש, איסור יש כאן אך מלקות אין כאן, ומה הועיל הר"ש בדבריו. וצ"ע טובא.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות