E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ לך-לך - תשס"ג
הלכה ומנהג
ביטול השוכר בלב או בדיבור
הת' נחום שפירא
תלמיד בישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בשו"ע אדה"ז סימן תל"ז ס' א' וז"ל: "המשכיר בית לחבירו קודם תחלת ליל י"ד, וקנאו השוכר באחד מהדרכים ששכירות בית נקנה בו, דהיינו בכסף או שטר או בחזקה או בקנין סודר, והמשכיר יצא מן הבית וסגרו, ולא מסר את המפתח ליד השוכר עד לאחר שכבר נכנס ליל י"ד, חייב המשכיר לבדוק את הבית שהשכיר, אע"פ שהוא לא יכנס בו כל ימי הפסח, ואם כן לא יבוא לאכול מחמץ שבתוכו, וגם אינו עובר עליו בבל ימצא, לפי שבודאי נתייאש ממנו והפקירו כשיצא מן הבית ועזב שם חמץ.

"מ"מ כיון שגוף הבית של המשכיר (ואינו קנוי להשוכר אלא לדור בתוכו), וגם החמץ היה שלו, ובתחילת ליל י"ד (שאז הוא עיקר זמן חיוב הבדיקה כמו שנתבאר בסימן תל"א) היה הבית מעוכב אצל המשכיר, שלא היה השוכר יכול ליכנס לתוכו מחמת שהמפתח היה עדיין ביד המשכיר, לפיכך בשעה זו, דהיינו תחילת כניסת הלילה, חל חיוב הבדיקה על המשכיר, ושוב לא נפקע ממנו אף לאחר שנכנס השוכר לתוכו. ולאחר שיגמור המשכיר מלבדוק יבטל כל החמץ שלא מצא בבדיקתו.

"ואע"פ שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית, אעפ"כ חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיו. וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבבית ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח, לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה ג"כ בחמץ שעזב שם המשכיר. שהרי כבר הפקירו המשכיר.

"וכל דבר הפקר בבית המושכר לשוכר, זכה בה השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס. וא"כ מה שהמשכיר מבטל, אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה, שהרי אין החמץ שלו אלא של שוכר, לפיכך חייב השוכר לבטלו".

לסיכום: כשהמשכיר השכיר הבית הוא נתייאש מהחמץ ונעשה הפקר. וכיון שהשוכר קנה הבית, לכן הוא קנה החמץ ע"י הבית, ויעבור על ב"י וב"י. אלא, כיון שבזמן תחלת ליל י"ד, היינו תחלת זמן חיוב בדיקה, חיוב הבדיקה עדיין הי' על המשכיר (מכיון שלא מסר לו המפתחות עדיין), לכן הוא חייב לבדוק, הגם שהוא לא יעבור על ב"י וב"י. וממשיך, שלכן הגם שהמשכיר חייב לבדוק ובמילא גם לבטל כמבואר בהסעיף, עכ"ז מכיון שהשוכר קנה החמץ ע"י הבית, לכן חייב הוא ג"כ לבטל כדי לא לעבור על ב"י וב"י. כי ביטול דמשכיר לאו כלום היא, כי החמץ אינו שלו.

מכ"ז מובן, שהביטול של השוכר צ"ל ביטול אמיתי ככל ביטולים, לא לעבור על ב"י וב"י, כי החמץ שלו הוא. ובמילא בפשטות צריך להוציא בפה, כמ"ש אדה"ז בסי' תל"ד סעי' ז' וז"ל: "ועיקר הביטול הוא בלב . . ומ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו ויאמר כל חמירא...". עכ"ל.

אבל דע, כי המקור לדין זה, המצוין על הגליון, הוא בטור ושו"ע סעיף ב'. וז"ל השו"ע שם: "השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק, אם הוא בעיר שואלו אם בדקו, ואם אינו בעיר חזקתו בדוק ומבטלו בלבו ודיו". עכ"ל. משמע, שאף שהמשכיר בדקו, ובמילא אם בדק בוודאי גם ביטל, עכ"ז אומרים להשוכר לבטל ג"כ. וזה מקורו של אדה"ז שהשוכר צריך לבטל אע"פ שהמשכיר כבר ביטל.

אבל לכאורה בשו"ע כתוב "ומבטלו בלבו ודיו", שלכאו' משמע שבעצם אי"צ ביטול כ"כ, ולכן ביטול בלב מספיק, ואי"צ להוציא בפיו. אבל לפי אדה"ז הביטול שעושה השוכר הוא ביטול כמו כל ביטולים, היינו כדי לא לעבור על ב"י וב"י, וא"כ ביטול בלב בלבד אינו מספיק כמו שאינו מספיק בכל ביטול.

ובפירוש דברי השו"ע עצמו הי' אפ"ל להיפך - שכוונת השו"ע היא שאין השוכר קונה החמץ, ולכן אי"צ ביטול גמור, כי החמץ באמת אינו של השוכר. ומה שצריך עכ"פ ביטול גרוע, ה"ז כפי שכותב הפנ"י (פסחים דף ד, א ד"ה "אבל הכא") (כשמבאר שיטת רש"י), שבאמת כשהמשכיר השכיר את הבית הוא נתייאש מהחמץ, והשוכר צריך רק לגלות דעתו שהוא אינו רוצה לקנותו, ולכן אי"צ לבטלה בדיבור דוקא אלא אפי' מחשבה מועיל.

וממשיך בזה"ל: "ולגבי שוכר גופא סובר הטור (שכתב כמו השו"ע) דבגילוי דעת אפי' במחשבה סגי, שאינו רוצה לקנות, וכדפרישית". הרי שאי"ז ביטול רגיל, כ"א מחשבה למנוע שיקנה מלכתחילה את החמץ. אבל לאדה"ז שכתב שהשוכר קנה החמץ בפועל, ואח"כ צריך לבטל, צריך להבין איך זה מוכרח, בשו"ע הנ"ל.

ולא באתי אלא להעיר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות