E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ לך-לך - תשס"ג
חסידות
דרוש "מים רבים" בתו"א פ' נח
הרב אלי' מטוסוב
חבר מערכת 'אוצר החסידים'

בתו"א בתחילת פ' נח, נדפס ד"ה "מים רבים". במאמר זה מבאר באריכות אודות "מים רבים" ועד"ז מי המבול שנק' מי נח, שהם טרדות המחשבות בעניני עוה"ז בעסק הפרנסה ושעבוד מלכיות, שלא יוכלו לכבות את אהבה המסותרת שבכ"א מישראל, ואדרבא דוקא ע"י העסק בעניני עוה"ז מתעלים לדרגא נעלית יותר (מי נח, נייחא דרוחא), ע"ד תשובה בחילא יתיר. ובהמשך מבאר בקשר לזה ענין תפילת בעלי עסק, שהיא נעלית יותר מתפילת יושבי אוהל, ובענין מצות מעשיות שהם נעלים באי"ע מעסק בחכמת התורה בלבד.

נקודות אלו שנת' במאמר זה, הם מהעיקרים והיסודות שעליהם נתייסדה תורת החסידות, כמ"ש באורך במכ' כ"ק אדה"ז אודות מאסרו, וכותב שם לשלול דעת המנגדים שרצו להגביה ענין העסק בחכמת התורה מבלי תפילה כו' (המכ' נדפס ב"כרם חב"ד" ח"ד, ואחרי זה בס' 'אגרות קודש' אדה"ז ח"ב. ולאחרונה גם בקובץ מיוחד שי"ל ע"י "היכל מנחם").

המקומות שבהם נאמרו דרושי הדא"ח

מאמר זה "מים רבים", נאמר ע"י כ"ק אדה"ז בפ' נח שנת תקס"ח, בעיר שקלאב (כאשר מצויין במ"מ בסו"ס התו"א).

כי ידוע אשר מקום משכנו של כ"ק אדה"ז הי' בעיר ליאדי ושם הי' אומר את רוב הדרושים. אך גם בעת נסיעותיו לעיירות אחרות הי' דורש מאמרי דא"ח, והמניחים רושמי דברו (וכן החסידים שהעתיקו את המאמרים) היו רושמים פעמים רבות בכותרת המאמר (שורה הראשונה), את התאריך והמקום (דהיינו שם העיר) שבו נאמר המאמר.

דברים אלו, דהיינו המקומות ותאריכים של הדרושים, היו בגדר סתום ונעלם במשך שנים רבות. כי בספרים הנדפסים (כגון תו"א, לקו"ת, סידור עם דא"ח ועוד) נדפסו שם הדרושים על סדר הפסוקים ועל סדר התפילה וזוהר, אך לא נרשמו בהם המקומות ותאריכים של אמירת הדרוש. ורק בספרי וכתבי אדמו"ר הצ"צ הוא מביא דרושים רבים על שם התאריך והעיר בה נאמרו (כגון: דרוש מים רבים דפ' נח שקלאב. וכיו"ב), אך גם לשונות אלו של הצ"צ היו בבחינת דברים הסתומים (כי לא היו ידועים המקומות ותאריכים של הדרושים).

וזכה דורנו זה שבו פתח רבינו מעיינות אוצרות הגנוזים, והורה להדפיס כל הדרושים החדשים שהיו נסתרים ונעלמים בכתבים (וגם נוסחאות שונות של הדרושים שתוכנם כבר הי' בדפוס). ועל ידי סידור ובירור אלפי הכתבים שהיו מפוזרים ממניחים ומעתיקים רבים, והדפסתם באופן מסודר בסדרת ספרי "מאמרי אדמו"ר הזקן" ועוד, נתבררו ונתלבנו גם התאריכים ומקומות אמירתם של רוב הדרושים. (דבר זה החל בעצם בהערות וציונים של כ"ק רבינו על ספרי דא"ח, שהי' מוסיף ומעתיק מתוך כתבי-יד את תאריכי ומקומות אמירת הדרושים).

בידיעת התאריכים ומקומות של הדרושים, יש לפעמים תועלת עצומה להבנת עניני המאמר. וכידוע בסה"ש תורת שלום אודות החילוק בין המאמרים שמתקופת ליאזני להמאמרים שמתקופת ליאדי. ועד"ז עוד. וגם באוה"ת כתוב על איזה דרושים שאף שהם ד"ה נפרדים, אך מכיון שאמרם אדה"ז בשבת אחת, הרי הם קשורים זל"ז. ראה אוה"ת שלח ע' תקפד ועוד.

דרושים בעיר שקלאב

בדרושי אדה"ז, מלבד אלו שנאמרו במקום מושבו בעיר ליאדי, מוצאים אנו דרושים שנאמרו בעיירות כגון: שקלאב, דובראוונע, וויטבסק, זלאבין, ליעפלי, מינסק, פאלאצק (וגם בעיריית ליובאוויטש, וזה הי' לפני התיישבות רבותינו שם. ויש גם דרושים שאמר אדה"ז בעיר ליאזני בעת ביקורו שם אחרי תקופת התיישבותו בעיר ליאדי. רבים מהמקומות שבהם נאמרו הדרושים, צויינו במראי מקומות בסוף הספרים תו"א ולקו"ת ובהמ"מ שבספרי מאמרי אדה"ז ועוד).

אך כמדומה שחלק נכבד (ואפשר רוב) של הדרושים שאמר רבינו הזקן בעת נסיעותיו, הם מעיר שקלאב.

ואפשר שזה קשור עם היות שקלאב עיר גדולה באותו מחוז, מאוכלסת באלפי תושבים מבנ"י ועשרות בתכנ"ס ובתי מדרשות (וכידוע כ"ז בשיחות אדמו"ר מוהריי"צ ועוד). ומשאר כל עיירות הגדולות שקלאב היתה הסמוכה ביותר לעיר ליאדי [כמדומה מרחק של פחות מן 100 ק"מ]. וע"כ טבעי הדבר ששם היו נסיעות יותר, ושם נאמרו יותר דרושים מבשאר עיירות.

דרושים על פסוקי "שיר השירים"

אולם מצאנו פרט מעניין, כי הרבה הדרושים שנאמרו בעיר שקלאב (ואפשר רובם), התחלתם היא בפסוק מן שה"ש.

ולדוגמא נציין כי הנה בתו"א יש 5 מאמרים שנאמרו בעיר שקלאב, והם: מים רבים (פ' נח). יפה שעה (פ' חיי"ש). קול דודי (פ' שמות). לסוסתי ברכבי פרעה (פ' בשלח). מי יתנך כאח לי (פ' תרומה). הלא 4 מתוך מאמרים אלו התחלתם בפסוק משה"ש. (בכל דרושי התו"א שהם יותר מן מאה דרושים, רק 8 דרושים שהתחלתם היא על פסוק מן שה"ש. וארבעה מתוך אלו הם מדרושי שקלאב).

ואולי גם זה יש לקשר עם היות שקלאב עיר מרכזית בסמיכות לליאדי, ועל כן שם התקיימו רוב החתונות של משפ' בית הרב וכיו"ב, ודרושי חתונה מתחילים פעמים רבות בפסוק מן שה"ש אשר כולו מיוסד על חו"כ, הקב"ה וכנס"י. אך דבר זה דורש בירור יסודי יותר, אם אכן כך הם הדברים, שדרושים אלו נאמרו על חתונות. [וצריך לבדוק כגון במאמרים הנ"ל בתו"א: קול דודי במאמרי תקנ"ז (בסו"ס מאמרי אדה"ז הקצרים), לסוסתי בסה"מ תקס"ז, מי יתנך בסה"מ תקע"א - אם כל אלה נאמרו באירועי חתונה. ולא בדקתי כעת בספרים אלו].

במה שרשמנו לעיל אשר בתו"א יש 5 מאמרים שרשום שנאמרו בשקלאב, זהו בהשקפה שטחית. ואפשר יבוא אחד מן החברים ויוסיף או יגרע, ועד"ז בשאר דברינו, ואכן זהו עיקר מטרתינו בכתיבה בקובץ כאן, ללבן ולהעמיד הדברים על דיוקם.

סגנון מיוחד בהדרושים

יש לעיין, אם גם בהתוכן יש למצוא סגנון מיוחד במאמרים שנאמרו בעיר שקלאב (ושאר הנסיעות) ביחס למאמרים שבעיר ליאדי. אך לזה דרוש בירור יסודי ומעמיק בתוך הדרושים.

[לעיל רשמנו 5 מאמרים מתו"א שנאמרו בשקלאב. ובכדי להקל על המעיינים נציין עוד איזה דרושים: סה"מ תקס"ד: ד"ה ענה דודי, ד"ה גן נעול, ד"ה באתי לגני. סה"מ תקס"ה ד"ה מי יתנך (לא הנדפס בתו"א). סה"מ תקס"ו ד"ה יונתי. סה"מ תקס"ז ד"ה שימני כחותם. כל מאמרים אלו רשום עליהם שנאמרו בעיר שקלאב].

בכלל י"ל, אשר פעמים רבות שמביא הצ"צ במאמריו את דרושי אדה"ז בציון המקום שבו נאמרו, אינו רק לסימנא בעלמא לציין לאיזה דרוש כוונתו, אלא גם כוונתו לרמוז על תוכן מסויים של הדרוש שנאמר במקום פלוני וכיו"ב. אך גם ע"ז צ"ע ובירור מיוחד.

אודות עיר "שקלאב"

יש לעיין אודות העיר שקלאב בספר הזכרונות, ובספרי התולדות של דברי ימי ישראל ברוסי' הלבנה. אך כמדומה שמובא אשר בתחילה היתה העיר אחת ממקומות מעוזם של המתנגדים, ובימי נשיאותו של אדה"ז נהפכו אנשי העיר ליותר ויותר חסידים, עד שמחצית העיר בערך נעשו לחסידים.

מקום מיוחד לעיר זו בדברי ימי חב"ד, כי שם נדפס בפעם הראשונה הסידור נוסח אדה"ז (כמו שכ' אודות זה בס' שער הכולל ובכ"מ). זה הי' בשנת תקס"ג (לפני מאתיים שנה). מסידור זה דפוס הראשון, לא נשאר שום עותק בעולם, וכמדומה יש באגרות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שבזמנו כבר חיפש מאד לראות סידור זה ולא הי' בנמצא.

ובשנת תקס"ו נדפס שם ספר התניא. זה לא הי' דפוס הראשון, כי התניא כבר נדפס לפני זה בעיר סלאוויטא ובזאלקווי, אך בדפוס זה של שקלאב נדפס בפעם הראשונה חלק "אגה"ת" שבתניא. ועוד ספרי רבותינו נדפסו שם.

w

הוספה על לשון התו"א

בסוף ד"ה מים רבים בתו"א שם (ט, ג), כאשר מבאר במעלת מצות מעשיות שעל ידם דוקא מגיעים לעצומ"ה, מבאר ג"כ את פסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", שדוקא ע"י מצוך מצות מעשיות מגיעים לבחי' אנכי מי שאנכי כו', וממשיך: "וזהו ודברת בם שהוא מצות הדבור של התורה וכמ"ש והגית בו כו' ועקימת שפתיו הוי מעשה". (והיינו שגם "ודברת בם" קאי על חלק המעשה שבתורה). ואחרי זה מסיים בהמאמר המשך הכתוב של מים רבים גו':

"וזהו אחות לנו קטנה שנעשה בחי' אחות והוא לשון אחת [מל' חיבור ואיחוי] שמתאחדת בתכלית עם מהותו ועצמותו ית' כביכול ממש ע"י קיום מצות מעשיות כנ"ל, וכמ"ש וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו, וזהו מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה וד"ל". ע"כ סיום המאמר.

והנה נוסח נוסף של מאמר זה ד"ה מים רבים, נמצא בסה"מ הנחות הר"פ ז"ל ע' סט [בכותרת: פ' נח, שקלאב], ושם מסיים בעוד כמה תיבות: "וזהו מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה בחי' דיבור כי עקימת שפתיו הוי מעשה וכו' כנ"ל וד"ל".

ותיבות אלו שבהנחות הר"פ, מוסיפים הבנה על לשון התו"א, כי בתו"א סתומים הדברים "וזהו מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה וד"ל" (שאין מובן כ"כ הקשר, רק על תיבת "אחותינו" שהוא לשון חיבור), ובהנחות הר"פ מבואר קשר הדברים, שהחיבור עם עצומ"ה הוא ע"י מעשה הדיבור "שידובר בה".

סיבת ההשמטה בתו"א

והנה כידוע כ"ק אדמו"ר הצ"צ הוא שתיקן והגיה דרושי התו"א לדפוס. ויש לעיין בטעם שלא נמצאים תיבות אלו בסיום המאמר בתו"א, אם מפני שהצ"צ סבר שתיבות אלו אינם מדברי אדה"ז ואי"ז המכוון וכיו"ב, או מפני שלא הי' אז לפני הצ"צ כתב ונוסח זה שבו יש תיבות אלו.

[ובמ"א כותב כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעצמו (בנוגע לדרוש אחר, ד"ה וארא דלאזני, נדפס בס' מאמרי אדה"ז עה"ת): "עד כאן מצאתי", אף שבתקופה אחרת הי' לפני קדשו מאמר וארא זה בשלימותו].

חסידות
אפריון נמטייה לרבי שמעון
הרב שמואל הלוי הבר
תושב השכונה

הנה ידועה ומפורסמת מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם עיקר ותכלית השכר דלעתיד לבוא יהיה נשמה בלא גוף - כדעת הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק) היינו שלאחר תחית המתים יהיה שוב פירוד הנפש מן הגוף ויהיה השכר לנשמה בלבד, או דעיקר השכר ותכליתו יהיה דווקא נשמה בגוף - כדעת הרמב"ן (בתורת האדם שלו שער הגמול בסופו עי"ש בארוכה).

והנה כ' אדמו"ר זי"ע בכ"מ (עיין לקוטי שיחות חי"א עמ' 328 ובספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' קעז בהערה מס' 7 ובכ"מ) דחסידות הכריעה כדעת הרמב"ן, וס"ל שעיקר ותכלית השכר יהיה נשמה בגוף דווקא. עד שאומרים שהגוף יהיה עיקר והנשמה תהא ניזונת מן הגוף.

ובהערה שם מציין ללקוטי תורה בכ"מ ולדרך מצותיך מצות ציצית, דשם כ' על דברי הרמב"ן "וכן הוא האמת עפ"י הקבלה", ומבאר שם בארוכה במעלת ושרש הגוף דווקא דהוא גבוה יותר משרש הנשמה, דסוף מעשה (דווקא) במחשבה תחילה, וכן המצוות מעשיות בשרשם גבוהים יותר כי הם רצון הבורא והתורה היא רק חכמתו ית', עי"ש.

ועיין בארוכה בספר המאמרים וככה תרל"ז מאדמו"ר מהר"ש פפ"ח ואילך, וספר המאמרים תרע"ח מכ"ק אדמו"ר הרנ"ע ע' תיז. במעלת הגוף והגשם לעתיד לבוא.

אגב - מאמרים הנ"ל הם המקור לביטוי שנמצא הרבה בספרי אדמו"ר זי"ע שלעתיד לבוא הנשמה תהא ניזונית מן הגוף - עיין ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' שכא בהערה, וכן בלקוטי שיחות חט"ו עמ' 384 בהערה 18 עי"ש. וח"כ עמ' 44 וחכ"א עמ' 88 ובכו"כ מקומות.

אך כמדמה שלשון הבטוי עצמו "הנשמה תהא נזונית מן הגוף", הוא לשון כ"ק אדמו"ר ולא נמצא בספרים הנ"ל, וגם לא מצאתי לעת עתה בספרים אחרים.

ונראה מדברי אדמו"ר, דמה שכ' בדרך מצותיך "וכן הוא האמת עפ"י קבלה", אין הכוונה שכך פסקו ספרי המקובלים, אלא שכך פוסק הצ"צ עצמו מיוסד כנראה על דברי אדמוהז"ק בלקוטי תורה המצויין בהערה שם, ולכן כותב אדמו"ר שם "וכן הוא ההכרעה בתורת החסידות". (ומעניין לדעת אם יש גם ספרי קבלה שמדברים ופוסקים בזה)

וכמדמה שזה חידוש גדול, כי בדרך כלל לא נמצא בחסידות כל כך שיפסקו הלכה בין שני גדולי ישראל בענינים יסודיים כאלו.

והנה אף שאנו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואם חסידות פסקה כדעת הרמב"ן הרי כן הענין וכן יהיה, אך בכל זאת מותר לנו לעיין ולמצוא סמוכין לדבריהם גם מחלק הנגלה תורה שבעל פה, ונראה לומר - לפחות עפ"י דרוש - שנמצא בענין זה בתורה שבעל פה, והוא,

בסיום מסכתא בבא מציעא, דשם איתא במשנה:

"שתי גנות זו על גב זו והירק בינתיים, ר"מ אומר של עליון, ר' יהודה אומר של תחתון. אמר ר"מ אם ירצה העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק, אמר ר' יהודה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר אין כאן ירק. אמר ר"מ מאחר ששניהם יכולים למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי.

"אמר ר"ש כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון". עכ"ל המשנה.

ובסיום הגמרא איתא: "אמר אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש הלכה כר"ש, אמרוה קמיה דשבור מלכא אמר להו: אפריון נמטייה לרבי שמעון".

ופירש רש"י: דשבור מלכא הוא מלך פרס שהיה בקי בדינים (ודוחה דעת האומרים דהכוונה על שמואל שנקרא כן עי"ש). ואפריון מלשון חן היינו חן שלנו לרבי שמעון. וכ"כ תוס' ב"ב ח ע"א ד"ה איפרא הורמיז.

וכ"כ רש"י עה"ת בפירוש הפסוק "בן פורת יוסף" (בראשית מט, כב), דפורת מלשון חן כאפריון נמטייה לרבי שמעון.

והרמב"ן שם עה"פ מקשה על דבריו, דאם כן מה לנו"ן כאן ואדרבה עם נו"ן הוי מלשון ברכה (ולא חן) כדאמרינן (כתובות נד ע"א) "פורנא ליתמי".

וכבר תירץ הרא"ם שם, דלפירוש רש"י בגמרא דמפרש "חן שלנו", הרי הנו"ן אינה בשרש התיבה "אבל הוא כנוי למדברים בעדם".

ונראה כוונתו לומר ד"אפריא" הוי לשון חן כנ"ל, והוספת "ון" היינו כאומר "שלנו", והוא כדאיתא כמ"פ בתלמוד "אבון" דפירושו אב שלנו (ראה ברכות יח ע"ב; פסחים לא ע"א; כתובות צב ע"א), ולפי זה צריך לומר דהניקוד הוא בשורוק ולא בחולם.

והערוך גרס "אפריא" בלא נו"ן, וגירסתו "הבו ליה אפריא לריש לקיש", ומפרש דהוא בלשון פרסי מלשון חוזק כמו יישר כח או מלשון ברכה מלשון בן פורת, כלומר יפרו וירבו חכמים ונבונים בישראל כמותו.

והנה סוגיה זו מובן שקשה מאד ללמוד הדברים כפשוטם בלבד, כי מה נוגע לנו בכלל מדברי שבור מלכא מלך פרס, וגם יש להבין מה התפעל כל כך שבור מלכא מדברי רבי שמעון כאן, עד שאמר בטוי כזה שלא נמצא כמותו בכל הש"ס. וגם במשנה עצמה צריך בירור מה שרש מחלקותם.

ועיין בספר תולדות יעקב יוסף עה"ת פרשת נח מפרש עפ"י דרוש דעליון ותחתון קאי על יצ"ט ויצה"ר, ובאור התורה לאדמו"ר הצ"צ כרך מאמרי חז"ל על משנה זו מוסיף ומפרש דהכוונה לג"ע התחתון וג"ע העליון ויצ"ט ויצה"ר וכו' עי"ש בארוכה.

פירוש חדש במשנה

שתי גנות - גוף ונפש

ונראה לומר פירוש חדש - עפ"י דרוש - דשתי גנות זו למעלה מזו הם גוף ונפש, והירק בינתיים היינו המצוות שהם עושים שנחשב כירק ופרי כדאמרינן (סוטה מו ע"א) מאי פירות? . . מצוות! והויכוח ביניהם למי מגיע עיקר השכר לעתיד לבוא, הנפש טוענת שאם היא לא היתה אין לגוף מציאות כלל, ולכן מגיע לה השכר, ואילו הגוף טוען שהנשמה לבד לא יכולה לקיים שום מצוה.

ומתאים לשון ר"מ "אם ירצה העליון ליקח" וגו', היינו אם הנשמה תילקח מן הגוף לא יהא ירק כלל, ובר' יהודה הלשון "אם ירצה התחתון למלאות", היינו אם הגוף נפרד הרי מכסים אותו וממלאים עפר.

וטענת ר"מ "מאחר ששניהן כו' רואין מהיכן ירק זה חי", היינו שסוף סוף עיקר חיות האדם שבכחו עושה מצוות הרי הם מהנשמה, והגוף אינו אלא הכלי שעל ידו נעשית המצוה ואינו יכול להיחשב יותר ממסייע בלבד, ועל כן הנשמה היא זו שצריכה לקבל עיקר השכר לעתיד לבוא. ודעת ר' יהודה נראה דלפחות מגיע לה מחצה שוה בשוה.

והוא ע"ד שמצינו טענת אנטונינוס לרבי: "גוף ונשמה יכולין לפטור עצמם מן הדין" כדאיתא בארוכה בסנהדרין דף צא ע"א עי"ש. אלא דשם מיירי על העונש לעת"ל עבור עבירות שעשה האדם בעולם הזה, ואילו כאן מיירי על שכר דלעתיד לבוא עבור המצוות שקיימו בעולם הזה, למי מגיע השכר.

שיטת רבי שמעון

ובדעת ר"ש "כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון", נראה כוונתו לחידוש גדול, לחלק בין מצות תלמוד תורה לבין שאר מצוות מעשיות, כי לימוד התורה זה מה שיכול העליון לפשוט את ידו, כי גם הנשמה כאשר היא בלי הגוף הרי כל ענינה לימוד התורה.

משא"כ שאר מצוות בכלל ומצוות מעשיות בפרט, מיועדים הם עבור הגוף בעיקר. ולכן "השאר של תחתון" (עיין ספר התניא פל"ה ופל"ז ובכ"מ).

ונראה דלדעת ר"ש יש לומר שזה החילוק בין שכר גן עדן שלאחר הסתלקות הנשמה מן הגוף ובין שכר לעתיד לבוא, דשכר גן עדן מיועד לנשמה בלבד, אך שכר דלעתיד לבוא דהוא עיקר השכר, יקבל הגוף בעיקר.

ומתאים זה עם המבואר בספרי דא"ח בארוכה ששכר ג"ע הוא בעיקר עבור התורה, ושכר לעתיד לבוא הוא בעיקר עבור מצוות מעשיות, ולכן ס"ל לר"ש דשכר דלעתיד לבוא מגיע בעיקר לגוף.

עיין בארוכה במאמר אדמו"ר ד"ה כל ישראל יש להם חלק - תשל"ג, (נדפס ספר המאמרים מלוקט ח"ד ע' קעז) מבאר דלכן בשכר דלעתיד לבוא דווקא אמרינן כל ישראל יש להם חלק משום דבענין המצוות הרי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, משא"כ ג"ע לא כולם זוכים, כי שם בעיקר השכר עבור התורה עי"ש.

ונראה דדעת ר"ש יתירה מדעת ר"י האומר של תחתון, כי בכוונת ר"י כתבנו לעיל לומר שמגיע גם לגוף שכר וחלק שוה לנשמה, ואילו דעת ר"ש המחלק בין מה שיכול העליון לפשוט ידו לבין השאר, נראה בכוונתו כשם שהעליון מקבל שכרו עבור התורה, הרי בזה העיקר הוא הנשמה בלא גוף בגן עדן העליון, (ואם יש ענין שכר לגוף בקבר הרי זה טפל בלבד), הנה כמו כן מה שאומר "השאר של תחתון" כוונתו שעיקר השכר על המצוות המעשיות הם של התחתון דווקא, והעליון טפל בלבד אליו, והיינו שלעת"ל יתגלה גודל מעלת שרש הגוף, והנשמה תהיה טפלה אליו, כנ"ל עד שהנשמה תהיה ניזונת מן הגוף.

הלכה כרבי שמעון

והנה ריש לקיש פסק כדעת רבי שמעון, ועפ"י ביאור הנ"ל בדבריו, הרי שלעתיד לבוא יהיה השכר לגוף דווקא, וזה הרי מתאים לדעת הרמב"ן וכפסק תורת החסידות.

שבור מלכא - מלכו של עולם

ונראה להוסיף ולומר לפירוש זה, דה"שבור מלכא" היינו מלכו של עולם (שהוא המשביר לכל העולם) שאמר "אפריון נמטייה לר"ש", כי זה תכלית כוונת הבריאה להיות לו להקב"ה יתברך דירה בתחתונים דווקא כידוע ומבואר בארוכה בספרי חסידות (עיין ספר התניא פל"ז ובכ"מ), וע"י מעשינו ועבודתנו משך זמן הגלות במצוות מעשיות בגשמיות העולם, מבררים ומכינים את העולם להיות כלי לעתיד לבוא בו יהיה גלוי עצמותו ומהותו יתברך בעולם הגשמי נשמות בגופים דווקא.

אפריון

ונראה לומר לפי ביאור הנ"ל פירוש חדש בלשון אפריון דאינו לשון פרסי, כנ"ל מהערוך, אלא לשון הקודש והוא מלשון הכתוב (שה"ש ג, ט) אפריון עשה לו המלך שלמה, שנראה פירושו ממדרשים ומהערוך דענינו כסא כבוד עם חופה ממעל המושיבים בה כלה, וכן מוליכים בה אנשים חשובים. (האבן עזרא עה"פ כ' דהוא בנין כבוד).

ובמדרשים (עה"פ) מפרש אפריון זה בית המקדש, אפריון זה ארון אפריון זה העולם וכיו"ב, שעשה לו המלך שלמה היינו הקב"ה שהשלום שלו.

ונראה דהכוונה לדירת הקב"ה דירת כבוד שעשה לעצמו, והיינו הא דהבאנו לעיל מספרי חסידות מיוסד על המדרש דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דווקא, וזהו אפריון שלו, ובזמן בית המקדש עיקר השראת השכינה היתה בבית המקדש והארון, ולעת"ל יהיה העולם כלו הגשמי דירתו של הקב"ה שבה תשרה השכינה בגלוי.

ועיין זהר ריש פרשת תרומה מבאר בארוכה במעלת האפריון של הקב"ה דהיא ספירת המלכות, שהיא השכינה, ואיתא שם (דף קכח ע"א) "אמר רבי שמעון מאן דזכי בההוא אפריון זכי בכולא, זכי למיתב בנייחא בצלא דקודשא בריך הוא".

אפריון נמטייה לרבי שמעון

ואפשר דזה כוונת השבור מלכא (מלכו של עולם) "אפריון נמטייה לר"ש", היינו שזיכה הקב"ה את ר"ש באפריון זה. כי ר"ש הוא זה שגילה סוד העולם, הוא זה שגילה גודל ערך האפריון של הקב"ה שנתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ושלכן תכלית השכר דלעתיד לבוא יהיה "של התחתון" דווקא נשמה בגוף כנ"ל, ולכן ראוי הוא לאפריון זה.

ור' שמעון אכן זכה להיות מרכבה לשכינה, כידוע בזהר ובמדרשים מגודל מעלתו, עד שאמרו עליו תלמידיו "מאן פני האדון ה' דא רבי שמעו בר יוחאי" (זהר פרשת בא דף לח ע"א).

וזה מתאים לביאורנו במקום אחר בארוכה בשיטת ר"ש בכמה וכמה מקומות בש"ס, דמסתכל על כל דבר לא רק איך שנראה בחצוניותו אלא לעמקו ושרשו, ובגוף עצמו מסתכל על הצורה שלו היינו שרשו ומקורו ולא על החומר בלבד, ולכן אף שהעולם והגשם נראה עתה כטפל לרוחניות ולנשמה, אך ר"ש גילה דבשרשם הדבר להיפך, ולכן לעתיד לבוא כשיתגלה שרש הגוף יהיה הגוף עיקר עד שהנשמה תהא ניזונת מן הגוף כנ"ל.

סיום המסכתא וראשיתה

עפ"י דרך הנ"ל יש לקשר משנה זו לתחילת המסכתא - כידוע שנעוץ סופן בתחלתן - שנים אוחזין בטלית . . זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, שפירושה ע"ד החסידות ידוע שהכוונה לשני אנשים שהחזירו אדם בתשובה, וכל אחד אומר שהוא היה העיקר בהחזרת האדם בתשובה ומגיע לו השכר וכו'. עיין אור התורה לאדמו"ר הצ"צ מארז"ל ריש ב"מ על משנה זו.

ועפ"י דרכנו לעיל, נפרש גם כאן הכוונה כמו כן לגוף והנפש אשריש ביניהם ויכוח על השכר בקיום המצוות, למי הוא שייך, דכל אחד אומר אני מצאתיה, היינו שאני הוא שהוצאתי הניצוץ על ידי מעשה המצוה ובמילא כולה שלי כנ"ל, ומתאים זה לענין הטלית כמבואר בביאורי הצ"צ שם דטלית ענינו אור מקיף, והוא אור הניצוץ הנמצא בדבר גשמי שמתברר על ידי עשיית מצוה בדבר הגשמי, עי"ש.

ועל זה פסקה המשנה יחלוקו, כנ"ל בשיטת ר"ש שמחלק ביניהם בין התורה לבין מצוות מעשיות.

ובזה יומתק דגם במשנה דידן בסיום המסכתא איתא בירושלמי בשם ריש לקיש דהדין יחלוקו, וכדי למעט במחלוקת בין בבלי וירושלמי נראה דכוונתו ב"יחלוקו" כשיטת ר"ש דמחלק בין מה שהעליון יכול לפשוט ידו, דבזה עיקר השכר של העליון היא הנשמה, לבין השאר דבזה עיקר השכר לגוף דווקא, כנ"ל.

חסידות
המשכת אור חיות ושפע, ע"י קיום תומ"צ לעולמות
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

א. בליקוטי אמרים מופיע בד"כ הלשון "המשכת אור" ע"י קיום המצוות. או הל' חיות לעולמות.

לדוגמא: בפרק כג: "ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות". פרק לז: "כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז". פרק ל"ח: "ע"י קיום התורה והמצות שהן המשכת והארת אור א"ס ב"ה על נפשו". פרק מא: "ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו ית' עליו".

וכן באגה"ק י': "דהיינו המשכת בחי' אלוקותו ית' והארה מאור א"ס ב"ה אל העולמות עליונים ותחתונים ע"י האדם הממשיך האור על עצמו בקיום רמ"ח מ"ע".

ב. והנה באגה"ת פ"א בתחילתו מביא הל' אור ושפע: "היינו משום שע"י קיום מ"ע ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור א"ס ב"ה . . וגם על נפשו האלוקית".

וצ"ל מדוע שינה כאן מלשון הרגיל. וידוע גודל ההפרש בין אור ושפע. כמובא בריבוי מקומות בדא"ח. ובאריכות גדולה בהמשך תער"ב מאמר שופטים ושוטרים והלאה.

וכן גם כאן באה"ת בהמשך אומר "מ"מ האור נעדר", ואינו מזכיר השפע?

חסידות
נשמות הצדיקים
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בתניא פרק י"ד מביא שמדת הבינוני היא מידת כל אדם, משא"כ צדיק זהו "עולמך תראה בחייך ואין כל אדם זוכה לזה", ודומה לכהונה וכו', "ולכן אמר איוב בראת צדיקים". היינו שלכתחילה יש כאילו שיש להם נשמה גבוהה שיכולה להגיע לדרג' צדיקים, ומביא הוכחה מתיקונים "שיש בנשמות ישראל (היינו הנשמה כפי שהיא נשמה גם לפני התלבשותה בגוף ופעולת האדם) כמה מיני מדריגות חסידים גבורים מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו'".

ולכאורה מדוע לא מביא הוכחה מחז"ל שהזכיר בפ"א: "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", ומובן ופשוט שמדובר לא כפי שהן כבר בפועל צדיקים, אלא בנשמה, ואז הקב"ה פיזר את ירידת הנשמות האלו בכל דור, הרי שמצד הנשמה יש כבר חלוקה של צדיק.

חסידות
"לגרמייהו עבדין" [גליון]
הרב שלום דובער חזן
ברוקלין, נ.י.

בגליון האחרון - תתמה (עמ' 25), העיר הר"א לשס על דבריי שכתבתי על מש"כ אדה"ז בלקו"א ספ"א, שאו"ה לגרמייהו עבדין. כתבתי שישנם המתקשים בהבנת (והסברת) הדברים משום שנראים בעיניהם כמפחיתים את ערכם וכו' של אומות העולם.

והערתי, שכדברים האלה ממש אמר כ"ק אדה"ז גם על בנ"י - במקרים מסויימים - בסימן י"א דאגה"ק הידוע ומפורסם על שם התחלתו, "להשכילך בינה". במילא, לטעמם, הרי אדה"ז גם מפחית את ערכם של בנ"י...

וביארתי (אף שאינו ביאור משלי ח"ו. עיין בס' "ביאורי הרנ"ג" על אתר. וראה גם "פניני התניא" שם), שהדאגה לטובת עצמו/ה הוא אחד מהטבעיים שהטביע הקב"ה בבריאה. דומני שדבר זה הוא ברור ופשוט ואינו צריך לפנים.

במילא, היוצא מזה הוא, שדברי אדה"ז אינם "טובים" ואינם "רעים": הם פשוט מדברים על ענין מסויים כמו שהוא! והוא: בריאה רגילה ונורמלית דואגת לעצמה, ולא לטובתם של אחרים (אין זה אומר שדואגים לרעתם של אחרים...). ובזה ישנם ריבוי עצום של דרגות כמובן ופשוט.

אך הנדרש והנתבע מיהודי הוא, שייצא מהגבלות הבריאה - כולל מהגבלה זו. וגם דברים אלו ברורים ופשוטים הם ואינם צריכים לפנים כלל וכלל. עד כאן תוכן דבריי, שהינם בגדר של הערה בעלמא וקצת ביאור בלא חידוש כלל.

ותפס הכותב בגל' הנ"ל משפט מתוך דבריי אשר לא הבינו על בוריו, ואיני בא לטעון שכוונתי הייתה מובנת ופשוטה, ורק להסבירה ולבארה בלשון פשוט דלא משתמע לתרי אפי.

כתבתי: "הרי אף גוי נורמלי לא ייעלב אם יאמרו לו שכל שור או חמור, נמצא בדרגא ש"לגרמייהו עבדין". למה? כי זהו מצבו וזהו עניינו, ואין בזה שום דבר רע או שלילי".

וכתב הנ"ל: "ואני לא הבנתי דבריו כלל, דבוודאי כל גוי ייעלב אם יאמרו לו שהוא כמו שור או חמור, דלגרמייהו עבדין, ואין לו היכולת לשאוף שיצא מהגבלותיו, ורק איש ישראל הוא למעלה משור או חמור. וסו"ס לא הועיל כלום בהסברתו." ע"כ דבריו.

והנה ברור, שכוונתי בכתבי הייתה שהאדם (יהודי או, להבדיל, גוי) לא ייעלב עבור השור או החמור באם נאמר לו שהם עבדין לגרמייהו. למה לא ייעלב? כי מה עניין "עובדה" אודות השור או החמור לעלבון?! עובדה זאת עובדה!

ודבריי אלה היו משל להסביר, שבאותו אופן, שאר הבריאה שברא הקב"ה בעולמו - כולל הגויים - יש להם טבע זה, ואין בזה שום דבר שלילי. ורק שמהיהודי טובעים דבר בלתי רגיל, וכמו שכתבתי שם בסוף דבריי, שהגוי הוא "נורמלי", מצד גדרי הבריאה, ואיש הישראלי הוא "לא נורמלי", מצד אותם גדרים.

והכל יבוא על מקומו בשלום.

ומש"כ שלפי דבריי "אין לו [להאינו-יהודי] היכולת לשאוף שיצא מהגבלותיו", הנה מובן ופשוט שלא שייך שנברא ייצא מההגבלות של נברא. (האם גם זה ל"עלבון" ייקרא? לא ולא!) ולאידך פשוט, שבן-אדם יכול לעלות מדרגא לדרגא וגבוה מעל גבוה כו', גם מבלי לצאת מההגדרות של הבריאה...

[ואודות היציאה מההגבלות הנדרשת מאיש הישראלי, עיין ב"להשכילך בינה" - "אף שאינו יכול"... וראה שם שינויי הנוסחאות בזה. ואכ"מ.]

ומש"כ הכותב אודות חסידי אומות העולם וכו', אינו ענין לכאן. שהרי, אפי' אם נאמר שמדינה זו הינה מלאה ב"חסידי אומות העולם", עדיין לא הסברנו את דבריו הק' של כ"ק אדה"ז אודות הגויים שאינם בגדר זה, ומקור נפשותיהם בג' קליפות הטמאות. ולית מאן דפליג שישנם כאלה...

במלים אחרות: עובדת היותנו במדינה של חסד וכו', שאפשר שיש בה רוב של חסידי או"ה שנפשותיהם מקלי' נוגה - אף שאיני יודע איך "רואים בעליל שהרבה עכו"ם הדרים במדינתנו נלקחים מנוגה" - מ"מ, איך הגענו מעובדה או ידיעה זו לביאור על דברי כ"ק אדה"ז. אף שכתב הנ"ל שזהו "ביאור הפשוט ביותר".

לאידך, המשיך הנ"ל ש"ישנם הרבה דברים הקשים להעמיס בפני מי שאינו שומר תומ"צ או [להבדיל. הוספת המעתיק] אינו יהודי . . וכן הוא בעניננו" [הדגשת המעתיק].

וכאן הבן שואל: מוסכם שישנם דברים כאלה, או אפי' הרבה דברים כאלה. אבל דבר שאינו נכנס לגדר זה, כפי שהוא בעניננו כמוכח מכל הנ"ל, איננו חייבים לענות ולומר "אזוי אזוי איז דער עניין"1. . ואם תמצי לומר: אסור לנו לומר כך...

והסיפור שהביא עם הרשנ"ז יפה ע"ה, הרי זה לא מעלה ולא מוריד, כנ"ל. ואם תמצי לומר: הר"ז מאשר יותר את "ביאורי" (שאי"ז באמת הביאור שלי) מאשר את ביאור הכותב הנ"ל.


1) אפיזודה מעניינת: פעם ישבו ר' שמואל דער שניידער ור' איטשע חורגין ב-770 ב"זאל הקטן" במעלי שבתא ולמדו לקוטי תורה (או תורה אור). בהגיעם לדברי כ"ק אדה"ז שהעולם הינו שני שלישים מים ושליש אדמה, נענה ר' שמואל ואמר "הייתי בליענינגראד, הייתי במאסקווא (ומנה כו"כ מקומות) וראיתי הרבה יותר אדמה מאשר מים!" והסכים עימו ריעו . . והפטירו "נו! אז דער אלטער רבי זאגט..." צריך לקבל את זה בקבלת עול... שמעתי מאבי שי'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות