E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ וישלח - י"ט כסלו - תשס"ד
גאולה ומשיח
יסוד ההיתר להקב"ה ליטמא למת בתחה"מ
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

הקשה הגאון בעל המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (דרוש כ"ה) על הא דארז"ל בפ"ק דתענית דמפתח של תחה"מ הוא אחד מהג' מפתחות שנמצאים בידו של הקב"ה ולא נמסרו ביד שליח, וכדכתיב ביחזקאל "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". והרי אמרו בגמ' (סנהדרין לט, א) דהקב"ה נקרא כהן ואיך יכול להטמאות למת (שהרי הוא בעצמו מחי' אותם וכנ"ל)?

ומתרץ שם הפר"ד "ואין לנו אלא מה שתירצו התוספות שישראל נקראו בנים למקום וכהן מיטמא לבנו" וכוונתו לדברי התוס' בסנהדרין (שם, ד"ה במאי טביל) שעל השאלה בגמ' שם במה טבל הקב"ה כשקברו למשה רבינו, כתבו התוס' "הא דלא קשיא ליה היאך מטמא, דישראל נקראו בנים למקום", ועד"ז יש לפרש גם בנוגע לכללות הענין דתחה"מ*.

אלא שלכאורה יש להעיר ע"ז דסברא זו דישראל נקראו בנים למקום מועילה רק בשביל להטמאות בקבורתם של ישראל (וכפי שהיה אצל מרע"ה) אבל לאחרי הקבורה אין זה פשוט כלל שמותר לכהן להטמאות לקרוביו.

דהנה עד שנסתם הגולל יש מחלוקת בראשונים אם מותר לכהן ליטמא גם שלא לצורך קבורה או אפי' שלא לצורך כלל דיש סוברים דטומאת קרובים רק דחוי' ולא הותרה (רמב"ם ספ"ב מהל' אבל) ויש אומרים דטומאת קרובים הותרה דהלאו לא נכתב מלכתחילה על הקרובים (רש"י ברכות כ, א) אבל לאחר שנסתם הגולל נפסק שלוקה מיד (אמנם יש דעות – דלא קיי"ל כוותייהו – שאינו לוקה כל אותו היום או לאחר ג' ימים, אבל בכל אופן לא מצינו שמותר לכהן לאחרי משך זמן ליטמא למת), וראה במנ"ח מ' רס"ד בכ"ז בפרטיות.

וכ"ש בנדו"ד שכבר נחסר "משהו" או הרבה יותר מזה אצל רוב מתי ישראל הנה בודאי שאסור לכהן לטמאות א"ע לקרוביו שכבר אינם שלמים וכמבואר בגמ' (נזיר מד, ב) במעשה שמת אביו של רבי יצחק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את וכו' ואמרו לו "לאביו-בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר", וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע, וא"כ הדרא קושית המשנה למלך לדוכתא איך מותר ע"פ דין להקב"ה לטמא עצמו בשביל תחה"מ?

ב.

וראיתי שמביאים תי' אחר על קושיית המל"מ מספר מצח אהרן (להגר"א וואלקין ז"ל בעל המחבר בית אהרן על הש"ס) ע"פ מה שכתבו התוס' בכתובות (יא, א) על הא דאמר רב הונא שמטבילין גר קטן ע"ד בית דין, והקשו התוס' היאך נוכל להטבילו הא אין שליחות לקטן עכו"ם אפי' מדרבנן כיון דלא אתי לכלל שליחות, ותירצו דכיון דבהך זכייה הוי ישראל לכן חשבינן ליה שפיר כישראל מהשתא ואית ליה דין זכייה מדרבנן "ולפי דבריהם דאע"ג דאכתי עכו"ם הוא שאין לו שליחות, מ"מ יכולים בי"ד להיות שלוחין ולהטבילו כיון דבשליחות זה יהיה ישראל חל עליו שם ישראל גם קודם השליחות, וה"נ נהי דכהן אסור ליטמא למת מ"מ הכא בתחה"מ דבהך טומאה יהיה חי משו"ה מקרי חי אפ' עוד קודם שהחייה, ושפיר יוכל הכהן ליטמא להם בכדי להחיותם" ע"כ.

והנה את הספר הנ"ל לא ראיתי בעצמי ואיני יודע מה הביאו בכלל לחפש תירוץ אחר מהמל"מ שדבריו מיוסדים על דברי התוס', אבל לפענ"ד מה שעדיין חסר בתי' המל"מ הוא הנקודה הנ"ל שההיתר ליטמא לקרובים הוא רק כשהם שלמים ולא חסרים, משא"כ לפי תי' הבית אהרן לק"מ, ואפי' לא נוגע כאן השקו"ט האם המתים יעמדו במומן ואח"כ מתרפאין או שיקומו כבר בלי המומים והחסרונות, משום שאם נקבל את דבריו דהיות שע"י מעשה זה יהיה חי משו"ה מקרי חי אפי' עוד קודם" הרי שיש לנו עסק עם אדם חי ולא נוגע כלל אם כשהוא יקום יהיה שלם או חסר ודו"ק.

אמנם האמת היא דיש סתירה ליסודו של הבית אהרן מהספרי זוטא בפרשת חוקת בנוגע לאלו שנטמאו מבן השונמית שלאחר שקם לתחייה הדין הוא שאם "חזרו ונגע בו - טמאוהו הם" , ובלקו"ש חלק ח"י (עמ' 250 הע' 86) מדייק מזה שאין לומר "שכיון שעומד לחיות הו"ל כחי גם בשעת מיתתו וכמ"ש בפי' נרבוני למו"נ שם (הובא באברבנאל שם) ולא הי' טמא מעולם, וכ"כ בדברי שאול יוסף דעת יו"ד (סי' שע"ג, ס"ה), ומוסיף "וגם בבן השונמית אם הי' יודע אדם בבירור שיחי' לא הי' מטמא וז"ב בשמש", דהרי מפורש בספרי זוטא ד"חזרו ונגעו בו טמאוהו הם" ולא אמרינן דאף את"ל שכשנגעו בו במיתתו נחשבו טמאים הרי לאחר שהחי' מוכח דלא נחשב כמת ואיגלאי מילתא למפרע דלא היו טמאים", ולכאורה מפורש כאן להדיא דלא כסברת הבית אהרן.

אך באמת אין זה סתירה כלל, משום דהבית אהרן לא בא לומר שלמפרע כל אלו שנגעו במת שקם לתחי' אינם טמאים אלא רק בנוגע למי שע"י שנטמא לו בזה גופא הקימו לתחי' וכמו אלישע עצמו, משא"כ בהשיחה בא לשלול את הסברא שכיון, שעומד לחיות הו"ל כחי כל משך זמן מיתתו ולא היה טמא מעולם, וזה מוכח מהספ"ז שאין לומר כן על כל אלו שנגעו בו לפני אלישע אבל אלישע עצמו יתכן שבאמת לא נטמא.

ג.

ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' בב"מ (קיד, ב) שהקשו "היאך החיה אליהו בנה של האלמנה כיון שהיה כהן דכתיב ויתמודד על הילד וגו' וי"ל שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש" והקשו האחרונים דאם יש כאן ענין על פקו"נ (דהיינו שגם מי שכבר מת יש בו דין של פקו"נ שדוחה כל האיסורים) למה צריך שיהיה ברור לו שיחייהו הרי גם ספק פקו"נ דוחה כה"ת כולה?

והנצי"ב בהעמק שאלה העלה מדברי התוס' דבאמת כיון שכבר היה מת לא שייך דינא ד"וחי בהם" אלא דעדיין שייך כאן הענין ד"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (וה"ה בנוגע לשאר איסורים) אלא שזה אינו אלא באופן שודאי ישמור עי"ז שבתות הרבה משא"כ היכן ששייך הלימוד של "וחי בהם" הרי"ז אפי' על ספק פקו"נ (עי"ש בשאילתא קס"ז ס"ק י"ז) אמנם בשו"ע אדה"ז סו"ס שו ובקו"א שם (נסמן בלקו"ש חכ"ז עמ' 137 הע' 44) מבואר "דבתר דגלי לן קרא שמחללין שבת מספק גבי פקו"נ, א"כ ה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשיב ג"כ כפקו"נ (ע"ש הנדון), ומבאר דלא כהנצי"ב ולפ"ז עדיין צ"ב למה כתבו התוס' שהיה ברור לו שיחייהו1?

אמנם לפהנ"ל יש ליישב ובהקדים מה שראיתי מביאים מספר יצחק ירנן (מגדולי חכמי הספרדים האחרונים) שהגיה בתוס' שצריך להיות "אי נמי משום פקו"נ" והוא תירוץ אחר אלא שלא נתבאר מהו א"כ תוכן התירוץ הראשון שגם בלי הענין דפקו"נ היה מותר לו, משום שהי' ברור לו שיחייהו, דבפשטות אינו מובן איך משו"ז הותר האיסור להטמאות למת ללא הענין דפקו"נ?

אך לפי סברת הבית אהרן א"ש, די"ל שכוונת התוס' הוא שבזה שבמעשה זה גופא שהוא נטמא לו בזה יחייהו, הרי שיש לו כבר דין של חי גם קודם שמחייהו, וכנל ע"פ סברת התוס' בכתובות לגבי גר קטן, אלא שכמובן שלזה צריך שיהי ברור לו שיחייהו וע"ד התחיית מתים שע"י הקב"ה שכמובן שאינה באה על הספק אלא בוודאות הכי גמורה, ורק אז שייך לומר את סברת הבית אהרן הנ"ל.


*) ראה לקו"ש ח"ז פ' אמור ב' .המערכת.

1) וראיתי באגרות משה יו"ד ח"ב סקע"ד סוף ענף א' שכתב דאין שום חיוב להחיות מתים "דרק לרפא חולים חייבה תורה אף לחלל את השבת ולא להחיות מתים, ומש"כ התוס' בב"מ וכו' צריך לומר דאין כוונתם משום פקו"נ דהמת אלא משום פקו"נ דהאם שהיתה מצטערת מאד על שבשביל מצותה הגדולה והאמונה בהשי"ת ובנביאיו לפרנס את אליהו מת בנה כמפורש בקרא שטענה זה, וגם אולי בשביל פקו"נ של עצמו שבדרך הטבע היה אליהו נחלה מזה שבשבילו מת בן האלמנה אשר מתגורר עמה".

ובפשטות זהו דוחק גדול לפרש כן דברי התוס' והאחרונים ששקו"ט בדברי התוס' ודאי לא הבינו כן אך מלבד זאת הרי לדבריו עוד יקשה טפי מה צריך להדגיש שהיה ברור לו שיחייהו, דאם הנדון הא הפקו"נ של האלמנה או אליהו עצמו ולא של הילד המת למה לא מספיק אפי' ספק שמא יחייהו?! ושמא כוונתו שלא היה כאן ממש ענין של פקו"נ אלא רק חשש שזה יגיע לידי זה, ובחשש כזה צריך דוקא שיהיה ברור לו ולא רק ספק וצ"ע המקור לחילוק זה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות