E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ויקרא - י"א ניסן - תשס"ד
שונות
ביאור פסוק ראשון דפרק ק"ג בתהיליםמלוקט מדברי המפרשים והמדרשים
הרב שמואל הלוי הבר
תושב השכונה

"לדוד"

זה אחד מעשרה מזמורים בתהילים המתחילים לדוד מבלי הוספת תיבת מזמור וכיו"ב, רובם (שבע) בספר ראשון ושנים בספר חמישי. בשבעה מהם יש מפסיק אחר תיבת לדוד.

והטעם נראה בפשטות דכל היכא שהטעם על תיבת לדוד היא מפסיקה כמו פזר (ב"פ) או רביעי (פ"א) אין צורך במפסיק וכאשר (ז"פ) הטעם פשטא (או שנקרא אזלא לגרמיה), צריך מפסיק..

ונראה שזהו כוונת המסורה כאן שכ' ז' בטעם בסיפ' (ומונה כל אלו שטעמם בפשטא) אלא שלא הצלחתי לפענח תיבת בסיפ'.

בתרגום כאן כ' "על יד דוד אתאמר בנבואה". וצ"ע שלא פירש כן בשום מקום מעשרה מקומות האחרים.

עוד יש לעיין, שבכל הכתובים שקדמו לפסוק דידן תרגם "לדוד", ובכל הפסוקים לאחר פסוק דידן מתרגם "על יד דוד", וצ"ע.

"ברכי נפשי"

חמשה ברכי נפשי יש כאן כנגד חמשה עולמות שאדם דר בהם, כמו שאמרו רבותינו במסכת ברכות "דר במעי אמו יונק משדי אמו וכן כולם". רש"י.

והנה מה שאמר "יש כאן" כוונתו יחד עם פרק שלאחריו, וכנראה מזה ששני פרקים אלו קשורים יחד, כדלהלן, ולהעיר שלא נמצא לשון זה "ברכי נפשי" בכל התהילים מלבד בחמשה מקומות אלו.

ודרש רבותינו הוא בברכות (דף י, א). והכי איתא התם:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב: (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים ק"ג) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (שם פסוק כ') ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (שם ב') ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר (רבי) - מסורת הש"ס [רב]- יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (שם) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי-ה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: (שם) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב: (שם כט') תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו'". ע"כ

במדרש ויקרא רבה (פרשה ד) מביא מאמר זה בשם ריב"ל, ואילו ר' יוחנן ס"ל דהוי כנגד חמשה ספרי תורה. אך במדרש תילים איתא זה בשם ר' יוחנן ובשנוים קלים מגמרא דידן עי"ש.

והנה הפני יהושע מבאר גמרא זו ע"פ קבלה, וכדאי להביא דבריו במילואם (אף שהם בארוכה קצת, וכמדומה שזה נדיר למצוא שהפני יהושע יבאר עפ"י קבלה), וז"ל:

"אמר ר"י משום רשב"י מה דכתיב פיה פתחה בחכמה כו' לא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו כו'. אגדה זו אומרת דורשני, דמלבד שאין רמז לדרש זה כלל בפסוק זה דפיה פתחה בחכמה ואף לא בכל אותה פרשה דאיירי באשת חיל ממש והנמשל הוא כנגד התורה, אלא דיותר יש לתמוה דלפי זה שאמרו שלמה כנגד דוד אביו א"כ הו"ל למימר פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו ולמה קאמר הכל בלשון נקבה. ואפשר ליישב כדאשכחן בגמרא כל היכא שמזכיר רוח הקודש מזכיר בלשון נקבה, וכדפרש"י נמי הכא שרתה עליו רוח הקודש. מ"מ זה דוחק גדול כיון שרוח הקודש גופא לא נזכר כלל בזה הפסוק. ובעיקר הדרשה יש לתמוה יותר דענין ה' עולמות הללו מה טיבן דנהי דארבעה מהם שייך שפיר לכנותן בלשון עולמות שכל אחד מהן הוא עולם חדש לפי השתנות כל ימי האדם מיום הווצרו בבטן עד יום המיתה ועד בכלל דהיינו זמן העיבור והלידה והיניקה ויום המיתה מ"מ ודאי מלבד זה יש שינוי זמנים בערך שנות האדם כמו שמנו חכמים במסכת אבות וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא, ומה נשתנו אלו מאלו לקרותן בלשון עולמות מיוחדים. וביותר יש לתמוה מה שאמר ראה במפלתן של רשעים וקרא ג"כ בלשון עולם מיוחד ומה טעם יש בדבר כיון שזה ענין אין לו יחוס כלל בערך שנות האדם כמו באינך.

"והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת לפי מה שמצאנו בספר הזוהר ובספרי המקובלים שחמשה מיני נשמות מצינו באדם והן נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכמו שיסד הקליר במוסף דר"ה, והענין מבואר יותר במקובלים ששלשה מהם שהם נפש רוח נשמה ישנן בכל מיני בני אדם, דהיינו נפש הוא נפש התנועה הנתונה בו משעת העיבור שבאותו זמן מתחיל הולד להתנועע ונפש זו היא מספירת המלכות שבי' ספירות, וחלק נשמת הרוח באה לכל אדם משעת הלידה והיא מספירת התפארת שבי' ספירות, וחלק נשמת הנשמה ממש באה לו משעת היניקה והיא מספירת הבינה הנקראת אמא עלאה והיא אם הבנים כדכתיב כי אם לבינה תקרא על שם שכל השבעה מדות התחתונות יונקות ממדה זו כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ודבר זה מבואר בתכלית בספרי המקובלים כנודע סוף דבר ששלשה חלקי נשמות שהם נפש רוח נשמה הם בהכרח בכל אדם בזמן עיבור ולידה ויניקה, אלא שאם זכה הצדיק זוכה לנשמה יתירה העליונה הנקראת חיה והיא ממדת חכמה, ודבר זה אי אפשר להמצא כי אם כשמגיע האדם לכלל גדלות היינו שהוא בן י"ג שנים ויום אחד שאז נתחייב במצות ונכנס בו היצר טוב ומאז ע"י מעשיו זוכה מעט מעט ע"י התגדלות לנשמת חיה הנזכרת.

"אמנם כן החלק הה' שהיא נשמת יחידה אין שום אדם זוכה בו בחייו אפילו צדיקים גמורים זולת משה רבינו בלבד ולא זולתו אבל הצדיקים גמורים ודאי זוכין לנשמת יחידה לאחר מיתתן ונמצא כל זה הענין בספרי הקבלה ובספר הזוהר.

"נמצינו למידין שאגדה זאת מפורשת היטב כפתור ופרח, שלזה הענין נתכוון רשב"י בעצמו שהוא בעל אגדה זו, דהני החמשה ברכי נפשי שאמר דוד ע"ה הם כנגד חמשה חלקי מיני נשמות הנזכרים, והמה מסודרים לפנינו כסדר נכון, ששלש ראשונות הם בזמן עיבור ולידה ויניקה כמבואר. ובזה יבא ג"כ היטב מה שנזכר באגדה זו שאמר שירה על מה שעשה לה דדים במקום בינה והיינו כמו שזכרנו זאת הנשמה השלישית שנקראת נשמה שבאה בזמן היניקה היא באה ממדת בינה ממש. אמנם לחלק הרביעי שהיא חלק הנשמה הנקראת חיה והיא באה ממדת חכמה וכבר זכרנו שאין זוכה בה אלא אדם צדיק אשר בארץ שזוכה בה ע"י מעשיו הטובים בשעה שנכנס בו היצ"ט, ולפי"ז שפיר קאמר שראה דוד במפלתן של רשעים ומייתי עלה קרא דיתמו חטאים כו', והיינו ממש כמו שזכרנו שענין מפלתן של רשעים היינו ודאי מפלת היצה"ר כמבואר להדיא באגדה הקודמת מי כתיב יתמו חוטאים יתמו חטאים כתיב, ובודאי כשהאדם זוכה לנשמת חיה ע"י מעשיו ומגביר היצר טוב על יצר הרע אין לך מפלה של רשעים גדולה מזו כמ"ש דוד ולבי חלל בקרבי ודרשו רבותינו כנגד יצה"ר, והיינו נמי סיפא דקרא ורשעים עוד אינם. אמנם על חלק נשמת יחידה שכבר זכרנו שהיא באה לאחר מיתה היינו דקאמר כיון שנסתכל ביום המיתה אמר שירה, כן נראה לי". עכ"ל, ודפח"ח.

"וכל קרבי את שם קדשו"

כדאי להביא פירוש האבן עזרא בזה, ובלשונו:

"לדוד ברכי נפשי את ה' - היא הנשמה העליונה וכל קרבי יקרא הגוף שהוא הבשר ומלת ברכי משרתת אחרת, וכן הוא ברכי נפשי את ה' וברכי כל קרבי את שם קדשו. והנה הזכיר שם העצם שהוא הכבוד עם הנפש שהוא הכבוד, כי הנשמה הוא כבוד הגוף כי אין הגוף נחשב למאומה רק בעבור הנשמה על כן הזכיר בגלוי שם העצם עם הנפש והשם עם הגוף כי כן כתוב וכל קרבי שהם מן הגוף את שם קדשו, ולא הזכיר עם הקרבי' שם העצם בגלוי רק בהעלם". ע"כ.

ומתאימים דבריו למבואר במאמרי חסידות עה"פ אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי (קמו, ב) דבחיי קאי על הנשמה, ובעודי (לשון עוד וטפל) קאי על הגוף. ולפי ביאורו יומתק מדוע על הנשמה כ' שם הוי' (שם העצם) ועל הגוף כ' שם אלקים.

"ברכי נפשי"

איתא במסכת סופרים (ריש פרק יט) דבתפילת יום כיפור יש לומר מזמור ברכי נפשי, וכ' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן כה) דהכוונה על מזמור דידן (ולא על מזמור הבא), משום דכתיב בו הסולח לכל עווניכי וכו' עי"ש. ומחדש שם, דנראה ממסכת סופרים דמזמור זה אמרו הלוים בבית המקדש ביום כפור, וצע"ק, דלכאורה אין הכרח לומר כן במסכת סופרים עי"ש.

"ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"

בפירוש רוקח על סדר התפילה בנשמת כל חי כ': "בדוד אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. פירוש ברכי נפשי את ה' לפי שיצאה נפשי ממנו אברכנו. את ה', לרבות כינוייו ולרבות שכינתו י-ה. וכל קרבי את שם קדשו, זהו כשהאדם אומר בקול רם בחוזק כל קרביו מתנפחין בקולו ונפתחין, זהו כל קרבי. וכל שירותיו של הקב"ה תיקנו בבקר קודם אכילה כדי שישיר בטהרה כשקרביו ריקנין, לכך אמרו חכמים יפנה ואחר כך יתפלל. ואין מוסרין שם הקדוש כי אם בתענית לעת ערב, והכהן הגדול מזכיר השם ביום הכפורים ככתבו ביום צום.

את שם, לרבות מרכבה וסודות עליונים ותחתונים. ברכי נפשי תשע תיבות, וכן בקדוש קדוש קדוש תשע תיבות, וכן בימלוך, נגד הקב"ה על תשע רקיעים, כי שבע רקיעים הם, ודמות על ראשי החיות רקיע ח', וערפל תחת רגליו ט', כמניין גאה". ע"כ.

והנה הא דחידש דיש לומר בקול משום וכל קרבי וכו', נראה דמקורו מרבו רבי יהודה חסיד בספרו 'ספר חסידים' סימן תתכ, ושם איתא: "כתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו כשיברך להקב"ה צריך לברכו בקול רם כי בקול רם כל הקרבים מתנועעים ונמשכים אחר הקול".

וכן הא דחידש דיפנה קודם התפילה משום וכל קרבי וגו', הנה הא דיש לפנות קודם בתפילה הוא מאמר ר' יוחנן בברכות (יד סע"ב) "כל הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא קרי"ש ויתפלל", והובא בשו"ע סימן ב'. ונראה דחידושו של הרוקח הוא בטעם הדבר, שאין זה קבלת מלכות שמים שלימה משום שצריך לקבל מלכות שמים בכל אבריו וקרביו, ואם לא נפנה הרי הוא מלא צואה ואין זה קבלת מלכות שמים ראויה.

ונראה דגם חידוש זה לקח מרבו שם סימן תתכא, עי"ש.

ויותר מפורש נמצא זה בסימן נז, וז"ל: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אפילו קרביים של בני אדם ובני מעיים צריכין לברך את ה' לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשהוא בא להתפלל ואין נאה להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה לברכו, וצריך לנענע כל גופו בשעת תפילה דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". ע"כ.

וכמו כן ממש נמצא בריש 'ספר היראה' לרבנו יונה, וז"ל: "ויבדוק עצמו יפה יפה, כי אחרי אשר קרביו ובני מעיו צריכין לברך את הבורא תמיד שנאמר: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", אין נאה להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה רבונו של עולם לברכו (וכן הובא בקיצור שלחן ערוך סימן ב). וכנראה העתיק רבנו יונה דברי רבנו יהודה חסיד.

אך בפירוש עין יעקב שם כ' הטעם דר' יוחנן, משום דאם לא נפנה אפשר שיצטרך לעשות הפסק באמצע קרי"ש ואין זה מלכות שמים שלימה, וכן כ' אדה"ז בשו"ע מהדורא בתרא סימן ב, ולכאורה הנפ"מ תהי' אם ברור לו שלא יצטרך ליפנות בשעת התפילה וכיו"ב.

ונראה לי דהמהדירים שו"ע אדה"ז שגו בזה שציינו לרבנו ירוחם, כי כנ"ל אין שיטת אדה"ז כרבנו ירוחם. וגם היה להם לציין ל'ספר חסידים' שקדום בזמן. ואכמ"ל בזה.

ועיין תורה אור סוף דרוש ד"ה ויהי בשלח בביאור מאמר ר' יוחנן עפ"י חסידות, וז"ל: "פירוש שמתחילה יפנה ויסיר הצואה מקרבו שהוא בחינת הרע שבקרבו ואח"כ יקבל עליו עול מלכות שמים".

ובספר 'פתח עינים' להגאון החיד"א מביא הפירוש עפ"י דרש, עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (דף לט, א) "אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז, א"ל אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה" (מים סרוחים . . שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים. רש"י). ונמצא שעל ידי שנפנה לפני התפילה מוכיח בזה מלכות שמים.

ובחיד"א שם מסיים: "אמנם רבנו האר"י זצ"ל גילה סודו תורת אמת היתה בפיהו כמ"ש בשער הכוונות". ולא זכיתי עדיין לדעת הסוד.

עוד כ' בספר חסידים (סימן תתיט) ללמוד מפסוק דידן דלא יהרהר בשעת קרי"ש, וז"ל: "כתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכי קרבים מברכים אלא כשהוא מברך לא יהרהר בדבר אחר וכ"ש בדבר עבירה לא יהרהר". ע"כ.

בזהר (ויקהל דף קצט, ב) מפרש הכתוב, דיש לאדם לברך להקב"ה כל זמן שחי וקרביו בקרבו. והכי איתא התם:

"וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש אקדים ואמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מן עלמא בעוד דאנת אשתכחת עם גופא, וכל קרבי את שם קדשו אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא, השתא דתשתכחון עמה אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא ועל דא אמר ברכי נפשי את ה' הללוי-ה, אתו אינון חברייא ונשקו רישיה". ע"כ.

(ב) "ברכי נפשי את ה'"

הזכיר הראשון שהיא חייבת לברכו בעבור כבודו והשני בעבור שהטיב לו כאשר הזכיר אל תשכחי כל גמוליו שגמלך או הזכיר פעמיים זמן אחר זמן ורגע אחר רגע – אבן עזרא, וכ"כ הרד"ק (כפירוש ראשון).

והעיקרים (מאמר שני פרק כ"ג) האריך בזה וכדאי להביא דבריו וז"ל:

"ואל ב' מיני השבח הללו רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה' (תהלים ק"ג א'), כי אמר ב' פעמים ברכי נפשי את ה' כנגד שני מיני השבח שאמרנו, כנגד השבח אשר מצד עצמו אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, רוצה לומר ברכי נפשי את ה' בקצור השבח הראוי לו כפי מעלת טבעו ובבחינת שם קדשו, שזהו בבחינת עצמו שאין רשאי לאדם להאריך בו, ואף לבטא בשפתיו לא יוכל אם לא יובנו התארים ההם שוללים, ולזה לא האריך בו ולא פירש בו דבר אבל אמר וכל קרבי את שם קדשו, כלומר השבח הראוי לו כפי מעלת שם קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר.

"וכנגד השבח הב' אשר בבחינת פעולותיו והטוב המקובל ממנו והדרכים שהוא מנהיג בהם בריותיו, אמר פעם שנית ברכי נפשי את ה', ובאר שזה השבח הוא מצד פעולותיו, ולזה סיים ואל תשכחי כל גמוליו, והאריך בזה לספר הטובות המקובלות ממנו ואמר הסולח לכל עונכי וגו' הגואל וגו', ויתר הטובות שספר במזמור ההוא, ובכללם זכר יודיע דרכיו למשה, לרמוז אל המדות שהוא מנהיג בהם הבריות, שהי"ג מדות שנאמרו למשה הם תארים מצד הפעולות הנמשכות מהשם להנהיג בהן בריותיו, כמו שנזכר בפרק שלפני זה, והם מדות רחמים.

"וכן נמצא משה רבנו עליו השלום יתאר ה' בשני מיני התארים הללו שאמרנו וישבחהו בהן על הדרך שכתבנו, ועל התארים אשר מצד עצמו אמר שהוא ירא מלהללו בהם, אבל בתארים אשר מצד פעולותיו הרחיב הדבור בהן והאריך לדבר בצד ההוא. ובעבור זה אמר שני פעמים מי כמוך באלים כנגד ב' מיני השבח הללו, ועל הראשון אמר נורא תהלות, ועל השני אמר עושה פלא. והאריך במין השני ואמר נטית ימינך וגו', נהלת בעזך וגו'.

"וכדי שלא יובן שאותן התארים שהאדם מותר לדבר בהם ולהללו מצד פעולותיו הם נאמרים עליו על הדרך שיאמרו על האדם, אמר בתחלת דבריו אשירה לה', כלומר כל השבחים שאזכיר הם על צד הדבור השיריי שכלו דמיונים בלתי אמתיים ועל זה הצד הוא שאתאר את השם בתארים כדי לשכך את האוזן, על כן אמר ה' איש מלחמה, וברוב גאונך, וברוח אפיך, תשלח חרונך, ימינך ה' תרעץ אויב" ע"כ.

שונות
שמחה גם בת"ב
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

באגרת כ"ק אדמו"ר מיום י"ז שבט תשט"ז ('אגרות קודש' כרך יב ע' רצז, מובא כאן בתרגום חופשי): "ידועה האמירה החסידית עבדו את ה' בשמחה, אפילו תשעה באב - יהפך במהרה לששון ולשמחה - על התענית ואמירת הקינות להיות מתוך רגש של שמחה, שכן ישנו אושר גדול ואפשרות לקיים את ציוויו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובהתאם להנפסק ע"י הרמב"ם סוף הל' לולב המשתמט מן השמחה, ראוי להפרע ממנו וכו' והעושה כן עבודה גדולה היא כו' עיין שם".

המקור ל'אמרה חסידית ידועה' זו אין אנו יודעים, אך מ"מ מצינו זכר לדבר, בשו"ת דברי ישראל (וועלץ) או"ח סימן קנה שדן אודות מנהג זריקת הקוצים ("בערלעך") שהיה נהוג בכמה ק"ק (וציין לכמה ספרי שו"ת ועוד ספרים שהתרעמו על כך) והאריך בזה, ובין הדברים כתב:

"כל מנהגי ישראל תורה היא ואפילו מנהג גרוע נובע ממקור טהור. . ויש לומר עפמ"ש ב'ייטב פנים' (והובא בס' 'שיח השדה' פ' דברים אות קצה) כי כל המצות צריכים לעשות בשמחה, ואפי' לקונן על גלות השכינה צריך להיות בשמחה על שזוכה להרגיש צער השכינה כביכול . . באמת צריך להיות בשמחה אפילו בשעה שמקונן על שזוכה להרגיש צער השכינה כביכול כנ"ל, לכך הנהיגו לזרוק קוצים וכיו"ב שעי"ז יהי' מתעוררים קצת שלא לבא לידי עצבות בעת אמירת הקינות, ולפיכך אין לבטל זריקת הקוצים שנהגו התינוקות כי לא לחנם נהגו כן בשנים קדמוניות". ע"כ.

שונות
חדש ניסן: יהודה - יהודי ומסירות נפש
הרב צבי רייזמן
מח"ס 'רץ כצבי' - ל.א. קילופרניה

בספר בני יששכר (מאמרי חדש ניסן מאמר א' אות ד') מובא, שחודש ניסן מיוחס לשבט יהודה, וכלשונו: "והנה בראשית אומר לך להיות החודש הזה הוא מלך לחדשים, החדש הזה לכם ראש חדשים, על כן הוא ראש השנה למלכים, ועל פי סדר הרגלים החדש הזה מישך שייך ליהודה, ממנו הוא חוטר המלכות. ובפשטות משמעות הדברים היא, שחודש ניסן מכוון כנגד שבט יהודה בגלל היותו ראשון לחודשי השנה וכביכול "מלך" עליהם, ולכן הוא מכוון כנגד שבט יהודה שממנו חוטר המלכות, וגם במילת "לכם" - אותיות "מלך" - נרמז עניינו של החודש המתאים ליהודה שהוא מלך. אך לא מסתבר שענין ההשוואה בין חודש ניסן לשבט יהודה יסודו בהשוואה בין חודש שהוא "מלך" לחודשים ושבט שהוא מלך על השבטים, ובהשוואה של שני מילים מורכבות מאותם האותיות בחילופי אותיות".

ויש להבין מהו עומק הדברים הטמון ביסוד היות חודש ניסן מכוון כנגד שבט יהודה.

ביאור הדברים טמון בהתבוננות במשמעות השם "יהודה"; שהרי שמו של עם ישראל - העם היהודי, נקבע על שמו של יהודה, כדברי תרגום אונקלוס עה"פ "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח) - "יהודה את אודיתא ולא בהיתתא בך ידון אחיך". כלומר דבזכות שהודה ולא בוש במעשה תמר זכה לברכה "אתה יודוך אחיך". ובמה בא לידי ביטוי שהאחים יודו ליהודה - הנה מפורש בתרגום יונתן: "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כך לך יהודון אחד ויתקרון יהודאין על שמך". והיינו שכלל ישראל נקרא על שמו "יהודים".

וכן מובא במדרש (ב"ר צח, יא), שבשעה שהחל יעקב אבינו לברך את בניו, הוכיח את שלושת בניו הגדולים, ראובן שמעון ולוי: "כיון שראו אותו שהוא מקנטרן, התחילו מסתלקין לזויות, כיון שראה שהן מסתלקין לזויות התחיל קורא לכל אחד ואחד, יהודה אתה יודוך אחיך - אמר רשב"י יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא שמעוני אנא, אלא יהודי אנא. א"ר יהודה בר סימון, משל לאדם שהיו לו י"ב בנים, והיה שם אחד, והיה חביב עליו יותר מכולם, ונתן לו חלק בפני עצמו וחלק עם אחיו".

ויש לבאר מהי באמת הזכות המיוחדת של יהודה מכל שאר השבטים, שבגינה זכה שכל עם ישראל נקרא על שמו.

ב

גם במגילת אסתר (ב, ה) מצינו שמרדכי נקרא "יהודי", כלשון הכתוב: "איש יהודי היה בשושן הבירה", ומפרש רש"י: "על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגויים, ואפילו משבט אחר הם". ובמבט ראשון מבואר בדבריו, שהשם "יהודי" נקבע על המציאות שצאצאיו של שבט יהודה גלו באחרונה, ומהם מורכב עם ישראל. אך נראה כי עומק נוסף טמון בדבריו, כדלהלן.

חז"ל דרשו על פסק זה במסכת מגילה (יג, א) - "אמר רבי יוחנן לעולם [מרדכי] מבנימין קאתי, ואמרי קרי ליה יהודי על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודת כוכבים נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין". ובמדרש רבה דרשו: "לפי שיחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, לפיכך נקרא יהודי לומר יחידי". ומבואר שחז"ל הסמיכו את השם "יהודי" לאדם המאמין בהשי"ת במסירות נפש מוחלטת ומוכן לעמוד יחידי מול כל הדעות הכוזבות ולכפור לגמרי בעבודת כוכבים, גם כאשר כפירה זו עלולה לעלות לו בנפשו, וכפי שהיה עם חנניא מישאל ועזריה בספר דניאל (פרק ג'), שעל שמם קרה להם הנביא "איתי גוברין יהודאין".

במסכת ברכות (כ, א) הוסיפו חז"ל בגודל ענין חשיבות מסירות נפש, ומביאה הגמרא שרב פפא שאל את אביי מדוע לראשונים היו מתרחשים נסים, ואילו לנו לא. והוסיף רב פפא ואמר לאביי, שאם נאמר שהסיבה היא בגלל שהראשונים למדו יותר תורה, הרי אדרבה, בדורו של רב יהודה למדו רק סדר נזיקין, ואילו אנו לומדים כל ששה סדרי משנה, וכשהיה רב יהודה עוסק בלימוד במסכת עוקצין אמר "הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא", כלומר שהיה מתקשה בלימודו, ואילו בדורנו מפרשים את מסכת עוקצין בי"ג פנים - אך לעומת זאת, כאשר היתה עצירת גשמים הרי מיד כשהיה רב יהודה שולף את נעלו כדי להתפלל היה יורד גשם, ואילו אנחנו "קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמגשח בן" [אנו מצערים עצמנו, צועקים וצווחים בתפלה, אולם איננו נענים]. והשיב לו אביי: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". כלומר, הסיבה לכך שלראשונים היו מתרחשים נסים היא מכיון שהם מוסרים את נפשם על קידוש ה'.

ומביאה הגמ' דוגמא עד לאיזו דרגא הגיעה מסירות נפשם של הראשונים: "כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא [במהרש"א מביא לפרש בשם הערוך, שהוא בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא, שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה] סברא דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה. אקלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבעה מאה זוזי [כלומר, לאחר שנתגלה היא כותית קנסו אותו לשלם ד' מאות זוז]. אמר לה מה שמך, אמרה לי מתון, אמר לה מתון מתון ארבעה מאה זוזי שויא"].

ולמדים אנו מכך, שכדי לזכות לנס נדרשת מסירות נפש, מסירות כנה ואמיתית. ולכן הראשונים שהיו מוסרים נפשם על כבוד שמים הנה מהשמים היו משיבים להם באותו מטבע והיו עושים להם נסים. וכפי שגם מצינו אצל חנניה מישאל ועזריה. יתר על כן, הנס אינו בא בהכרה בעת שהאדם מוסר את נפשו, אלא שאצל אדם המוכן למסור נפשו לקיום מצות הבורא, אדם שמוכן לקדש את שמו של הקב"ה בכל זמן ועידן, ראוי הוא שייעשה לו נס, גם בהזדמנויות אחרות.

ג

את חשיבות ענין מסירות הנפש מזכירים אנו בכל יום בתפילת שחרית: "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם". ומפירות הזכות הזו של מסירות נפשו של אברהם לעקוד את יצחק בנו, ומסירות נפשו של יצחק להשחט על גבי המזבח לקיום ציוויו של הקב"ה - נהנה עם ישראל במשך כל הדורות.

והיה מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק לפי זה, מדוע לא נשארה כל קדושה בהר סיני, ואילו בהר המוריה נשארה הקדושה מאז מעשה העקידה עד היום, ושם גם נבנה בית המקדש, וכי לא היה מתאים שבית המקדש יבנה בהר סיני, המקום שבו ניתנה התורה. וביאר הגרי"ד, שההבדל היסודי בין שני המקומות הוא, שבהר סיני הקב"ה נתן את התורה, אך עם ישראל לא מסר נפשו לכך ולא עשה מצד עצמו פעולה. האתערותא היתה מלעילא אך ללא אתערותא דלתתא. מה שאין כן בהר המוריה, שם היתה מסירות נפש עצומה מצדם של אברהם אבינו ויצחק אבינו - במקום שכזה נשארת הקדושה קבועה ועומדת. כאשר המהלך הוא של איתערותא דלתתא, והאדם הוא המוכן למסירות נפש - הקב"ה מצדו משפיע שפע נסים וברכה.

ולפי זה מוטעם ומבואר מדוע בית המקדש היה גם בחלקו של יהודה שכאמור קידש את שמו של הקב"ה בפרהסיא, משום שכאשר אדם עושה מצד עצמו פעולות למען שמו ית' ולכבודו מתוך מסירות נפש - זה מטבע שבעבורו זוכים להשראת השכינה והקדושה.

ומעתה נוכל להוסיף ביאור מדוע עם ישראל נקראים "יהודים" על שמו של יהודה. וזאת משום שהודאתו של יהודה במעשה תמר, שכמו שהבאנו בתחילת המאמר שבזכות ההודאה נקראים ה"יהודים" על שמו של יהודה - היתה במסירות נפש שאין דומה לה, שהודה במעשהו ולא בוש, בתעצומות נפש כבירים. וענין זה הוא מהות העם היהודי - מסירות נפש על קדושת שמו יתברך.

נמצא שבדברי רש"י "איש יהודי היה בשושן הבירה" - "על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים, ואפילו משבט אחר הם", טמון עומק נפלא.

ואין זה רק שהשם "יהודי" נקבע על המציאות שצאצאיו של שבט יהודה גלו באחרונה, ומהם מורכב עם ישראל - אלא כל מהותו של עם ישראל קבועה בשם "יהודי", המורה על תכונת מסירות הנפש על קידוש השם, תכונה שמלווה את עם ישראל והיא סוד קיומו לאורך כל שנות הגלות המרה.

ד

מבואר בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת ויחי סוף רמז קנט) - "אמר יעקב, יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב"ה שאתה הצלת את יוסף מן המיתה, שאילולא אתה הרגוהו שמעון ולוי, ועכשיו תזכה שיודו לך אחיך שהצלת את יוסף מן המיתה ולא נטרדו אחיך לגיהנום, אף בעולם הבא תזכה שיקראו כולם על שמך יהודים".

ויש להבין, מדוע הברכה והתמורה שנתן יעקב אבינו ליהודה בעד הצלת יוסף ממיתה - שלכאורה היה זה מעשה גשמי - היתה בשכר רוחני, "אף בעולם הבא תזכה שיקראו על שמך יהודים". מה פשר הדבר.

ונראה הביאור, דהנה על הפסוק "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (בראשית לז, כו) כתב בעל הטורים: "ב' במסורת, דין, ואידך, מה בצע בדמי (תהלים ל, י)". עכ"ל. ומובא בשם תלמידי החוזה מלובלין לפרש, שיהודה באמרו "מה בצע" התכוין לרמוז לפסוק בתהלים - מה בצע בדמי ברדתי אל שחת "היודך עפר היגיד אמיתך", כלומר, מה נרויח בכך שנהרוג את יוסף מבלי שיתקן את חטאו וישוב בתשובה, וכי אז יוכל לעשות תשובה, הרי כבר אז לא יהיה חי ולכן לא כדאי להמיתו. שהרי כל עוד נמצא האדם בחיים בעולם הזה, יכול הוא לפעול ולתקן, להתפלל ולהודות להקב"ה, ומה תכלית איפוא בהריגתו.

נמצא שהצלתו של יוסף על ידי יהודה, לא היתה הצלה גשמית גרידא. ויתכן שלשם כך, לא היה יהודה מוסר את נפשו להגן עליו ולהצילו. אלא הצלתו היתה הצלה רוחנית, כדי שיוסף יוכל לתקן את חטאו, ויוכל להמשיך לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, כפי שאכן היה, וכדברי חז"ל: "יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה - עדות ביהוסף שמו" (סוטה לו, ב). ומבואר בזה, שיוסף קיבל שכר על מסירות הנפש שלו שקידש את שם שמים בסתר - שהוסיפו לו אות ה', אות משמו של הקב"ה, ונקרא "יהוסף".

ומעתה הדברים עולם בקנה אחד עם המבואר לעיל שהשם "יהודה" מהותו תכונת מסירות הנפש של יהודה, ומוטעם מדוע הברכה והתמורה שנתן יעקב אבינו ליהודה בעד הצלת הצלת יוסף ממיתה, היתה בשכר רוחני, "אף בעולם הבא תזכה שיקראו על שמך יהודים". שכן כל מהות הצלת יוסף היתה מסירות נפש להצלתו הרוחנית, וביותר, גם מהותו של יוסף היא מסירות הנפש שלו שקידש את שם שמים בסתר. לפיכך מובן שהשכר המתאים על מסירות הנפש של יהודה הוא שכר רוחני.

ועל כך אכן התברך בברכה - "גור אריה יהודה", וחז"ל (ב"ר צח, יב) דרשו: "מלמד שנתן לו גבורתו ארי וחוצפה של גוריו, מטרף בני עלית - מטרפו של יוסף עלית ונתעלית". ולכאורה הדברים סותרים מיניה וביה, מחד גיסא "אריה" שפירושו כח חזק ותקיף, ומאידך "גור" שמשמעותו גור קטן ושקט. וביאור הענין, שביהודה היו משולבות שתי התכונות הללו: מחד, על מנת להציל את אחיו היה מוכן יהודה להלחם בשיא כוחו כאריה בגבורתו, כתכונה הטבועה בו - עזות יהודית של מסירות נפש, ומאידך, מלחמתו עם אחיו היתה כגורים הנלחמים זה בזה, בהשקט ובנחת, ולפיכך התברך בברכה הכפולה, "גור אריה".

ה

ואכן בחינת מסירות הנפש טבועה היתה במיוחד בזרעו של יהודה לאורך כל הדורות, מאז ולעולם.

מבואר בסוגיית הגמ' (סוטה לו, ב) - "יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה". ומפרטת הגמרא את קידוש השם שמים של יהודה: "יהודה מאי היא, דתניא היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר "שם בנימין צעיר רודם", אל תיקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר "שרי יהודה רגמתם", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין [שכן] לגבורה, שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן [כלומר, זכה בנימין ובית המקדש היה בחלקו]. אמר לו רבי יהודה, לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחלה כו', לפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל".

הנה כל נס קריעת ים סוף, אירע איפוא, רק בשל מסירות נפשו של נחשון בן עמינדב. משום שכדי שעם ישראל יזכה לנס זה, נדרשה מסירות נפש, שאותה הוכיח נחשון בן עמינדב בקפיצתו לים. וכמו שנתבאר, שכדי לזכות לנס נדרשת מסירות נפש, כדרשת חז"ל על הפסוק בתהלים (ס, ו) "נתת ליראיך נס להתנוסס - נסיון אחר נסיון, נסיון בעולם הזה בשביל לגדלם בעולם הבא" (בר"ר נה, א, ילקו"ש תהלים שם).

ובזה מופלא ומבואר שייכות חודש ניסן לשבט יהודה - שהרי חודש ניסן הוא כידוע חודש המסוגל לנסים והוא קרוי בלשון נס, וכפי שכתב בספר "בני יששכר" (מאמרי חודש ניסן, מאמר א' אות ז), וז"ל: "נקרא ניסן, חודש של נסים נגלים מוגבהים למעלה מן הטבע והשכל, חודש אשר הוא מוכן לנסים מששת ימי בראשית, ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לגאלנו בגאולה העתידה במהרה בימינו - שפיר נקרא ניסן על שם נס".

והנס המרכזי בעת יציאת עם ישראל ממצרים שהיה כאמור בחודש ניסן, התאפשר רק הודות למסירות נפשו של שבט יהודה. ומעתה ברור מאוד שחודש ניסן מכוון כנגד שבטו של יהודה, שבזכות מסירות נפשו זכו בני ישראל לנס.

ו

ונראה להוסיף בהטעמת הדברים, שכל יסודו של חג הפסח - מתחילת גאולת מצרים ועד לסופה - הוא ענין מסירות הנפש: תחלת הגאולה היתה על ידי מסירות נפש עצומה של בני ישראל, שלמרות היותם עבדים משועבדים למצרים, לא הססו למסור נפשם לקיים מצות הבורא "ויקחו להם איש שה לבית אבות", כדבריו של משה רבינו להקב"ה - "רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", אמר לו הקב"ה, חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהי העכו"ם כלום" (שמו"ר טז, ג). והיינו, שעל אף שבדרך הטבע, בוודאי היו המצרים הורגים אותם על מעשה זה המסמל את הריגת אלוהי המצרים - עבודה זרה, בכל זאת היו בני ישראל מוכנים למסירות נפש זו.

וכמו שמביא הטור (או"ח סי' תל) בטעם שבת הגדול "לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שעשירי בחודש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה להם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

וכשם שמסירות נפש זו היתה הניצן הראשון לגאולת עם ישראל, לכן גם השלב האחרון של גאולת בני ישראל ממצרים מצוין במסירות נפש, כאשר כבר הגיעו לים סוף והחלו לראות את מצרים רודפים אחריהם, שוב היתה זו מסירות הנפש מצד נחשון בן עמינדב שקפץ אל תוך הים, ובכך התאפשר השלב האחרון של גאולת בני ישראל ממצרים - קריעת ים סוף. והשילוב הנפלא של מסירות הנפש בתחלת הגאולה עם מסירות הנפש בשלב האחרון של הגאולה מראה שכל מהות חג הפסח הוא ענין זה של מסירות נפש.

והדברים משלימים את המבואר לעיל, שענין מסירות הנפש טבוע בתכונת כל איש יהודי, ועצמות השם "יהודי" רומז על תכונת מסירות הנפש וקידוש ה' המושרשים ביהודים. לפי שעם ישראל, ראשיתו ואחריתו הכל מסובב במסירות נפש למען קדושת שמו יתברך, בזה ייחודו, וזה ייחוסו.

ז

להשלמת היריעה רק נוסיף, שענין מסירות הנפש - מלבד זאת שהוא תוכן המועדים שהם זכר ליציאת מצרים - היינו גם תוכן ימי הפורים והחנוכה, שהם מועדים מתקנת חכמים.

ומה יפו בענין זה דברי השפת אמת (פורים תרס"ג) שדייק וביאר את ההדגשה שנקראו עם ישראל במגילת אסתר - בשם "יהודים": "כי זה השם לעולם בישראל, אפילו בדורות השפלים, שכופרים בע"ז ומודים אל האמת, וזה בחינת יהודה שנקראו בני ישראל על שמו, כדאיתא במדרש ויחי, וזה שכתוב (צפניה ג, יב) והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וזהו שם יהודה, הד' רומז על דלות ושפלות, וחל עליו כל השם על ידי שחסה בשם ה', וזה הרבותא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון" שדרשו על התורה והמילה ותפילין (מגילה טז. ב), שהגם שהיו במדינה הפחותה, זכו להרגיש אותן האורות של התורה והמילה והתפילין והמועדות, ששורש שלהם לישראל בכח האבות, ושם יהודים למטה משמות יעקב וישראל, ואעפ"כ זכו לאותן האורות".

הרי לנו בדברי השפת אמת את יסוד הדברים שהתבארו: השם "יהודים" מורה על תכונות מסירות הנפש וקידוש שם שמים המלוות את עם ישראל לאורך כל הדורות. והודות לכך, יכולים היהודים, גם במדרגה נמוכה של "דלות ושפלות" להחזיק מעמד בכל מצב שהוא, ולהתאזר בגבורה ובעוז לשמור על גחלת היהדות, ועל ידי כך מתאפשר נס הקיום של עם ישראל לאורך כל המשך הדורות גם בשנות הגלות האפלות.

ובזה נועצים אנו את סוף הדברים בתחילתם, במה שהבאנו בראשית המאמר את דברי רש"י עה"פ "איש יהודי היה בשושן הבירה – על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגוים, ואפילו משבט אחר הם". ונתבאר שכוונתו למהותו של עם ישראל שנקבעה בשם "יהודי", המורה על תכונת מסירות הנפש על קידוש השם, תכונה שמלווה את עם ישראל והיא סוד קיומו לאורך כל שנות הגלות המרה.

ואכן נס פורים התחיל בשל מסירות נפשו וקידוש ה' של מרדכי שסרב בכל תוקף להשתחוות להמן, וכפי שמדוייק שנקרא שמו של מרדכי "היהודי" כדברי חז"ל: "ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודת כוכבים נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין" (מגילה יג, א). ועל ידי כך נפתח פתח זכות והצלה על עם ישראל שנענשו על שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה שם), והפרידו בכך את הייחודיות של עם ישראל המובדל משאר אומות העולם באכילתו ושתייתו. ומרדכי הצדיק, בזכות מסירות נפשו על יהדותו, פתח את הפתח לנס פורים.

ואף את תוכנם של ימי החנוכה מפרש בדרך זו בספר שם משמואל (מקץ תרע"ג, ד"ה ונראה) - שהיוונים טמאו את השמנים שבהיכל, לפי שהשמן רומז למוח החכמה, והואיל ועם ישראל בבית שני פגם אז בברית (שנשאו נשים נכריות), ע"כ היתה להם שליטה בנמשל לחכמה, ויכלו לטמאות את השמנים שבהיכל. מאידך, בזכות מסירות הנפש של בני החשמונאים, זכו לנס, וכפי שכותב שם: "ונראה דבמסירות הנפש על התורה ועל המצוה שהיתה להם אז, כמבואר ביוסיפון, תיקנו פגם המוח, כי מסירות הנפש היא עוד למעלה מהמוח, וע"כ בא להם הנס בשמן שהוא חכמה להראות להם שנרצו מעשיהם ותיקנו פגם זה". הנה כי כן, מסירות הנפש של החשמונאים גרמה לתיקון כל הפגמים - ובעד כך זכו שנעשו להם נסים.

הרי כל הדברים שנתבארו עולם בקנה אחד: מסירות נפש וקידוש ה', ודברים אלו הם זכות הקיום של עם ישראל בכל מרוצת הדורות, וכל הנסים שהיו לעם ישראל סובבים סביב ענין זה, למן הגאולה הראשונה - גאולת מצרים, ועד לנס חנוכה ופורים. והכל מתוקף מהות ה"יהודים" הקרויים על שמו של יהודה, שטבע את מטבע מסירות הנפש למען שמו של הקב"ה, ככל האמור לעיל.

שונות
סיבוב השמש סביב כדור הארץ
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בגליון האחרון של ה'כפר חב"ד' נדפס תרגום ממכתב כ"ק אדמו"ר מל"ד בעומר ה'תשכ"ד (לעיתון ג'ואיש פרעס), אשר בו דן בסוגיית סיבוב השמש סביב כדור הארץ, וההתאמה בין שיטת התורה לשיטת המדע בזה. ובין הדברים כותב (לענין הקפת כדור הארץ ע"י האוסטרונאוטים): "אין לכך שום נגיעה לשאלה האם השמש נעה סביב הארץ או להיפך, אלא לעובדה שאף אחד אינו מערער עליה, והיא שהארץ נעה על צירה, וזה מה שיוצר יום ולילה".

ולפענ"ד צ"ע אם תרגום זה נכון הוא, כי לומר שסיבוב הארץ על צירה הוא שיוצר יום ולילה, הרי זה בסתירה מוחלטת לדברי הרמב"ם שכל היקום כולו (הגלגל היומי) הוא שמסתובב סביב הארץ ויוצר יום ולילה.

ועוד זאת, הרי אחת ההוכחות לזה שע"פ תורה בהכרח לומר שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, היא מהכתוב "שמש בגבעון דום", דקאי על הסיבוב היומי (ולא על הסיבוב השנתי ממערב למזרח היוצר את התקופות). [ושמעתי שפעם הציעו כמה מדענים פשרה לרבינו זי"ע (כמו מה שמשמע בתרגום מכתב זה) לומר שהסיבוב היומי הוא סיבוב הארץ על צירה, והסיבוב השנתי הוא סיבוב השמש סביב הארץ, ודחה זאת].

שונות
מאמר נעשה אדם - תרס"ג
הת' שמואל רייטמאן
תלמיד בישיבה

לאחרונה יצא לאור ספר המאמרים תורת שמואל - תר"ם, ועל המאמר ד"ה נעשה אדם - ו' אדר תר"ם מציין המהדיר שמאמר נעשה אדם - תרס"ג, מיוסד על מאמר זה. ובשולי הגליון מציין שעל הנחה אחת כתוב: "מאמר ששמעתי על בר מצוה של ב"ד".

וברצוני להאיר מיהו הכותב תיבות אלו ("מאמר ששמעתי על בר מצוה של ב"ד" [לפני זמן לא רב פרסמו את המאמר הנ"ל, הנחות כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, ושם כתוב "בר מצוה של שמואל ב"ר אשר"]), ואיך הגיע הנחה זה לדפוס. וכפי ששמעתי מסבי הרה"ח ר' ב"צ בנימין אלטהויז שיחי', דבשנת תשכ"ג קיבל 'ביכל' דא"ח מהסבא שלו החסיד הידוע ר' בנימין ע"ה אלטהויז מעיר ניקולייב, וב'ביכל' ישנם שני מאמרים - הנחות מאמרי כ"ק אדמו"ר נ"ע בקופיר כתב יד ר"ש (דער שרייבער) - א. נעשה אדם תרס"ג. ב. קדש ישראל תרס"ג. ושניהם לא היו ברשימות המאמרים של הרבי זי"ע. הוא כתב מכתב אל כ"ק אדמו"ר וכ"ק ענה "כמדומני שנמצא ב'ביכל' קאזרנאווסקי". וכשיצא לאור ספר המאמרים תרס"ג והמאמרים הנ"ל לא הופיעו בו, שלח את המאמרים לכ"ק אדמו"ר, וכ"ק אדמו"ר ציווה להדפיסם תיכף ומיד.

על ראש המאמר נעשה אדם כתב החסיד ר' בנימין שהמאמר נאמר על הב"מ של ב"ד - שמואל ב"ר אשר שו"ב גראסמאן מניקלייב. ר' אשר נסע אל הרבי נ"ע שהיה אז בסברינקה, והרבי נ"ע אמר את המאמר לכבוד הבר מצוה.

דבר נוסף שנכתב בראש המאמר ע"י ר' בנימין, ולא בא לדפוס, הוא שחתנו של ר' אשר - איסר ינאוסקי - אחיו של ר' מאיר שלמה ע"ה - סבו של כ"ק אדמו"ר, היה ג"כ בב"מ. עד כאן דברים בשם אמרם.

שונות
הורים מעולם האמת לנישואי צאצאיהם [גליון]
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

באחד הגליונות דשנת תשס"א כתבתי בענין השתתפות קרובים מעולם האמת בשמחת צאצאיהם.

ויש להוסיף: דהנה בענין ברכת "שהכל ברא לכבודו" פירש רש"י (כתובות ח, ב) שזהו לכבוד אסיפת העם בחתונה. וכתב בשו"ת חלקת יעקב סימן פג - ע"ד הדרוש - כי הברכה היא לכבוד קרוביהם של החתן והכלה שבעולם האמת - "שבשעה שחתן וכלה עומדים תחת החופה, ניתן רשות להוריהם שהם בעלמא דקשוט לקחת חלק בהשמחה של בניהם, וזה כוונת רש"י לאסיפת העם "הנאספים", רצ"ל [=רצונו לומר] שנאספין בעולם ולוקחין חבל בהשמחה".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח