E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויקרא - י"א ניסן - תשס"ד
רמב"ם
לאו שאין בו מעשה וספק ספיקא גבי ע"ז
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ה הי"א: "לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית וכיוצא בזה . . ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה".

והשיג ע"ז הראב"ד: "זה לא אמרו בגמ' אלא אליבא דר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולית הלכתא כוותי'...".

היינו, דלהרמב"ם לוקה ע"ז שנדר ונשבע בשם עבודה זרה, ולהראב"ד אין לוקין ע"ז, דהוי לי' לאו שאין בו מעשה1.

והנה הכס"מ תירץ בזה, דאעפ"י דבכללות ס"ל להרמב"ם לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מ"מ משום חומר עבודה זרה לוקין בו אלאו שאין בו מעשה.

ובאמת כן מפורש בחינוך מצוה פו, וז"ל: "ואף על פי שאין בזה מעשה מרוב חומר עבודה זרה היא".

וצריך להבין במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד; דלמה להרמב"ם משום חומר ע"ז לוקין אלאו שאין בו מעשה, ולהראב"ד אין לוקין?

וי"ל בזה ע"פ מה שביארנו כבר בעבר בהלכות עבודה זרה פ"ג ה"ו - ועל יסוד המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' - דלהרמב"ם עיקר הלאו דעבודה זרה הוא ענין השכלי שבזה - היינו קבלת אלקות שנעשית ע"י האמירה אלי אתה2 - וממילא מובן דבעבודה זרה לא אומרין הכלל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (והנודר והנשבע בשם ע"ז הרי"ז כעין קבלת אלקות). אבל להראב"ד הלאו דעבודה זרה הוא כשאר עבירות, והעיקר בזה היא הפעולה נגד רצון ה' והרי היא כשאר העבירות ובלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ז ה"י: "ספק עבודה זרה אסור וספק ספיקה מותר. כיצד כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שע"ז וכל משמשיה אוסרין בכל שהן. פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שניים הרי אלו מותרין".

והשיג ע"ז הראב"ד3: "לפי הסוגיא השנוי' בזבחים (עד, א) בעינן שיתערב עוד מאותן שלישיים לשניים אחרים, ואותן האחרונין מותרין שהן נקראין ספק ספיקא". עכ"ל.

היינו דהרמב"ם פוסק דב' תערובות מהני בע"ז, והו"ל ספק ספיקא, משא"כ להראב"ד צריכין ג' תערובות.

ונלאו כל מפרשי הרמב"ם להסביר שיטתו; דהרי הוא בעצמו פסק בהלכות מאכלות אסורות פט"ז ה"י דצריך שלשה תערובות, ואיך תהי' עבודה זרה קלה יותר מרמוני בדן דאינן בטלין מחמת חשיבותן וצריכים ג' תערובות?

ועו"ק, דמלשון הגמ' בזבחים "פרש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים" משמע ברור כדברי הראב"ד שרק תערובת השלישית מותרת4?

וקשין דברי הרמב"ם טובא. והכסף משנה והרדב"ז ס"ל דחזר הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ממה שפסק בהל' עבודה זרה, ולפיכך פסק הכסף משנה בשו"ע שלו יורה דעה סי' קמ דבעבודה זרה צריך ג' תערובות.

ויש ג' מהלכים ליישב דברי הרמב"ם:

א. ה'מגדל עוז' [מיוסד על דברי התוס' בזבחים עד, א, ד"ה פירש] דבתערובות ב' אסור לאכלן כולן בבת אחת (דכשאוכלים כולם בבת אחת ליכא ספק ספיקא), אבל בתערובות הג' מותר לאוכלן בבת אחת.

ב. והש"ך ביורה דעה סי' קי ס"ק נב תירץ, דברמוני בדן (בהלכות מאכלות אסורות) בעינן ג' תערובות להתירן באכילה, אולם בעבודה זרה צריך רק ב' תערובות כיון דזהו רק בשביל להתירן בהנאה.

ג. ה'מרכבת המשנה' ועוד [מיוסדין על דברי התוס' זבחים עג, ב, ד"ה ונכבשינהו,] דבהל' עבודה זרה כתב הרמב"ם "פירש כוס אחד מן התערובות ונפל" היינו שלא נולד הספק במקום הקביעות כי פירש ואח"כ נפל.

אולם בהלכות מאכלות אסורות כתב "נפל מן השלשה רמון אחד", היינו שנולד הספק במקום הקביעות [נפל בלי פירש מקודם] ולפיכך צריך ג' תערובות.

ומשמיענו הרמב"ם, דבפירש ואח"כ נפל אפילו בעבודה זרה מספיק ב' תערובות, ובנפל בלי פירש, היינו שנולד הספק במקום הקביעות, אפילו ברמוני בדן צריך ג'. וי"ל בזה (לפי כל הג' מהלכים), דהרמב"ם לשיטתו (ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב) דצריך לברר שכל האדם ומציאות העולם עד כמה שידו מגעת, הנה הוא נוטה לפסוק בהלכה זו חידוש דבר - באם ישנו היתר לברר חפץ זה שנתערב בב' תערובות.

ולעומתו הראב"ד סובר דהעיקר היא האמונה וכלך לך מעבודה זרה עד קצה האחרון, ולמה להכנס לאלו ההיתרים.

ועד"ז יש לפרש במ"ש הרמב"ם בהמשך אותה הלכה: "טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו".

והשיג עליו הראב"ד: "כל זו הסוגיא אינה כהלכה, דיחידאה היא, דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עליה". עכ"ל.

היינו, דבמס' זבחים שנינו מחלוקת בענין זה: "(אם נתערבו) אברים באברים בעלי מומין, ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשים, כרעים של אחד מהן יקרבו כל הכרעים, וחכמים אומרים אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה". ורב שפסק דנפלו שתים לים הגדול הותרו כולן "שאני אומר כו'" מסביר ששיטתו כר"א דאומר דבקרב אחד מהן תלינן איסורא בי' ומותר להקריב השאר. וע"ז משיג הראב"ד, דהרי חכמים אומרים שאפי' נשאר אחד לא תלינן דהאיסור נמצא בהרוב ויצא לבית השריפה, ואיך פסק הרמב"ם כדעת יחיד. וביותר יפלא, דהרמב"ם בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כא פסק דלא כר"א, דכתב "ואפי' קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובות הרי זה ישרף בעזרה", ולמה כאן ובהלכות תרומות פט"ו ה"ב (עיי"ש שהשיג עליו הראב"ד ג"כ) פסק כדעת יחיד?

ומחדש הכסף משנה בזה, דהרמב"ם סובר דאפי' דהלכה כר"א ורב בנוגע להלכות ביטול ברוב, ואומרין שאני אומר וכו', הנה בנוגע לקדשים שאני, כיון שמדובר באברים שנשחטו וקי"ל שחוטין נדחים, וכיון שברגע שהי' התערובות נפסלו שוב אינו נעשה ראוי להקרבה ע"י שקרב אחד מהן, דכיון שנדחה נדחה.

ומובן עפ"ז למה כאן ובהלכות תרומות - בנוגע לביטול ברוב - פסק כר"א ובפסוהמ"ק פ"ו פסק כחכמים5. ושוב אנו רואין דהרמב"ם חותר למצוא קולא, להתיר הטבעות ולברר העולם, והראב"ד סובר כלך לך מאיסור ע"ז.

ועד"ז יש לפרש נמי מ"ש הרמב"ם באותה הלכה (בבבא השלישית): "נתערבה במאה ונחלקו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות כולן מותרות, שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא".

והשיג ע"ז הראב"ד: "והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ור' אושעיא פליג עלי' דרב דסבירא לי' הכי".

והקשה הלחם משנה, דהרמב"ם בהל' תרומות פט"ו ה"ג פוסק כר' אושעיא, דז"ל שם: "נתערבה חבית במאה וחמישים חביות ונתפתחו מהם מאה חביות, נוטל מהם כדי דימוען חבית אחת, ושותה המאה ושאר החמישים אסורות, ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב", ולמה כאן בהל' ע"ז פוסק "שאני אומר אותה הטבעת ברוב היא". ומתרץ הלחם משנה, דבהל' תרומות דליכא אלא חד תערובת דלא נתערבו חמשים חביות של תרומה בעוד חביות, לא אמרינן איסורא דרובא איתי'.

אבל בהל' ע"ז שיש שני תערובות נפרדות - מ' וס' - שנתערבו באחרות, אומרין דאיסורא ברובא איתא,

והמ' טבעות שנפלו לטבעות אחרות מותרות מטעם ספק ספיקא.

שוב אנו רואין דהרמב"ם נוטה להקל ולהתיר הספק ספיקא, והרמב"ם פוסק כלך לך מעבודה זרה עד קצה האחרון.


1) והלחם משנה הלכות סנהדרין פי"ט ה"ד ד"ה הנודר רצה ליישב דברי הרמב"ם דמיירי בעשה מעשה כגון שנשבע בשם עבודה זרה לאכול ואכל.

והשיג עליו במשנת חכמים סי' לב, דהרי עובר על הלאו בשעה שנשבע ולא בשעה שאוכל, ושוב הו"ל לאו שאין בו מעשה, והעיקר קשה עליו, דא"כ הו"ל להרמב"ם לפרושי דמיירי רק בנשבע לאכול ואכל.

(וכיון דהלחם משנה ס"ל בשי' הרמב"ם דגם בעבודה זרה אין לוקין אלא אלאו שיש בו מעשה, מובן למה נדחק הלח"מ ג"כ לעיל פ"ג ה"ט עמ"ש הרמב"ם שהאומר לאחר לעשות לו עבודה זרה לוקה, ומקשה הלח"מ הלא הוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, ותי' כיון דהאחר עושה בשלימותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב. והקשו ע"ז כל המפרשים, הלא אין שליח לדבר עבירה).

2) והמנחת חינוך מצוה פו כתב לתרץ דברי הרמב"ם, דמיירי הרמב"ם בנודר או נשבע בכתב, וכתיבה כדבור דמי לענין שבועה, וא"כ הו"ל לאו שיש בו מעשה, עיי"ש באריכות.

והרי"ז דוחק גדול בדברי הרמב"ם, דהו"ל לפרושי (במכש"כ מבל יראה ובל ימצא גבי חמץ, דמפרש הרמב"ם דאינו לוקה אא"כ קנה חמץ בפסח, או חימץ את העיסה בפסח) דמיירי רק בכותב.

אולם לפי דרכו של הכסף משנה, שהרמב"ם ס"ל דבעבודה זרה חייבין גם על לאו שאין בו מעשה מחמת חומר ע"ז, לא צריך לדוחק של הלחם משנה והמנחת חינוך ונופלים מאליהם כל הקושיות.

ובזה יבואר ג"כ למה הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ח ה"ב - כשכתב "כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם" - לא כלל נשבע בשם ע"ז, כי להרמב"ם עיקר עבודה זרה היא בדיבור "האומר אלי אתה", והרי"ז כמו עדים זוממין ומוציא שם רע שלא כללן הרמב"ם כיון שעיקר איסורן הוא ע"י דיבור, וכתוב בהל' מלקות בהדיא בתורה. ועי' בארוכה שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רנו.

3) זוהי הגירסא בדברי הראב"ד, לפי ה'מעשה רב' ו'הגהות חבר בן חיים', דהראב"ד איך שנדפס לפנינו אין לו הבנה.

4) והכסף משנה תירץ דגירסא אחרת הי' לו להרמב"ם בדברי הגמ', ו'המגדל עוז' תי' דהגמ' רוצה להשמיענו דהאוסר בספק ספיקא אוסר אפי' בג' תערובות, ועוד.

5) ו'במרכבת המשנה' ח"א ועוד הקשו על הכ"מ, דאם כל הסיבה שהרמב"ם פסק כחכמים היא משום ששחוטין נדחין א"כ מדוע פסק כן גם בבעלי חיים, בפסולי המקודשין פ"ו ה"א דאם נתערבו בעלי חיים אפילו אחד ברבוא ימותו כולן, הלא מצד ביטול ברוב הו"ל למימר דראשונים שמתו דאיסורא מית. וידוע שי' הרמב"ם דבעלי חיים אינן נדחין.

ומחדש, דהרמב"ם פוסק כר"א בע"ז דהיינו איסורי הנאה אבל לא באיסורי מזבח, דהיינו כמו איסורי אכילה. וצ"ע, דא"כ בהלכות תרומות פט"ו - דמדובר בחבית של תרומה (איסור אכילה) הו"ל לפסוק כחכמים, ולמה פסק כר"א.

ויש ליישב קושיית 'מרכבת המשנה' עפ"י מה שכתב מהר"י קורקוס בפט"ו מהל' תרומות ה"ב, דהרמב"ם מתיר רק בנפלה מעצמה, אבל בפסולי המקודשין פ"ו ה"א - דאפי' אחד ברבוא ימותו כולן - מדובר שצריך להמית את כולן ולא כשא' אז שתיים מתו מעצמן.

ושוב יש להקשות, דא"כ למה לא אשתמיטתי' להרמב"ם בשום מקום גבי בעלי חיים לומר דאם מתו מעצמן אומרין שאני אומר דאיסורא מית. ושפיר י"ל כפי שכתב ה'מרכבת המשנה' עצמו ח"ב (וכנראה דמשום זה חזר בו ממ"ש בח"א), דשאני ב"ח דחשיבי טובא דבהם סובר הרמב"ם דלא אמרינן "שאני אומר" בשום אופן.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח