E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תזריע מצורע - ב' אייר - תשס"ד
פשוטו של מקרא
בטומאת הגוף הכתוב מדבר
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בפרש"י פרשת צו ד"ה וטמאתו עליו (ז, כ): "בטומאת הגוף הכתוב מדבר". עכ"ל בנוגע לעניננו.

בפשטות בא רש"י לפרש שתיבת "עליו" הנאמרת בכתוב קאי על האדם ולא על הבשר, דהיינו שאדם טמא אכל בשר טהור ולא שאדם טהור אכל בשר טמא.

אבל צריך להבין:

א. רש"י פירש בפרשת אמור בד"ה וטמאתי עליו (כב, ג), וז"ל: "וטומאת האדם עליו יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה". עכ"ל.

והפירוש במה שכתב רש"י: "במי שטומאתו פורחת ממנו" הוא כמו שפירש ה"גור ארי'" שם, וז"ל: "שכן משמע, דאם לא כן הו' למכתב והוא טמא, אלא וטומאתו עליו שהטומאה עדיין עליו, וסופה להסתלק ממנו, וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה". עכ"ל.

משא"כ הבשר אין לו טהרה במקוה, ואם כן למה לא פירש רש"י כל זה בפרשת צו בד"ה הנ"ל.

אולי י"ל דבפ' צו בפסוק שלפנ"ז (ז, יט) כתוב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגו'", ששם מדובר בטומאת בשר, שלכן (מסתבר ש)רש"י מפ' שהפסוק שלאח"ז וטומאתו עליו, מוסיף דין חדש, בטומאת הגוף הכתוב מדבר, וכפי שממשיך רש"י (כקצת ראי' לפי') אבל טהור וכו' אלא אזהרה והבשר אשר יגע (ז, יט דלעיל).

משא"כ בפ' אמור יש סברא לומר שפה מחדשת התורה דין חדש שגם בטומאת בשר יש חיוב כרת (ואזהרתו בפ' צו דלעיל), ולכן צריך רש"י להוכיח ממלת "עליו" שדין כרת הוא רק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר, ודו"ק.

ב. ה'שפתי חכמים' פירש על פרש"י שבפרשת צו, וז"ל: "דילפינן וטומאתו וטומאתו גזירה שוה כתיב הכא מטומאתו עליו, וכתיב התם בפרשת פרה (במדבר יט, יג) עוד טמאתו בו מה להלן טומאת הגוף דבהדיא כתיב בי' וכל הנפש אשר יגע בטומאת מת אף הכא מיירי בטומאת הגוף", עכ"ל.

וכן על דרך זה פירש ה'מזרחי'.

בתורת כהנים כתב, הן בפרשת צו, והן בפרשת אמור, וז"ל:

"וטומאתו עליו טומאת הגוף או יכול טומאת בשר ת"ל וטומאתו עליו טומאתו טומאתו לגז"ש מה טומאה להלן בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר אף טומאתו האמור כאן בטומאת הגוף בדבר ולא טומאת בשר . . ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו", עכ"ל התורת כהנים.

והיינו שהתורת כהנים מביא הן הפירוש של השפתי חכמים והמזרחי הנ"ל, והן הפירוש של האחרים שרש"י פירש בפרשת אמור.

אבל השאלה היא, מאחר שרש"י גילה דעתו בפרשת אמור שהפירוש של האחרים הוא יותר קרוב לפשוטו של מקרא, שמסתבר לומר שזהו הטעם מה שרש"י בחר שם פירוש זה דוקא,

אם כן, למה פירשו הם (היינו הש"ח והמזרחי) בפירש"י פרשת צו לפי פירוש הראשון של התורת כהנים.

פשוטו של מקרא
נדת דותה
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

ויקרא יב, ב, רש"י ד"ה דותה "לשון דבר הזב מגופה", ובפשטות מקורו כדפירש בשפת"א ש"זב" תרגומו "דוב", וראה להלן (טו, ב) "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו גו'", ומתרגם "גבר גבר ארי יהי דאיב מבשרי' דובה גו'".

אבל יש כאן שתי שאלות, א. שלפ' זב יוצא ש"דותה" זה בלשון תרגום. ב. דובה – בלשון התרגום הוא ב"ב" ו"דותה" היא עם ו'.

ושלכן, י"ל בדא"פ, הביא רש"י פירוש נוסף "לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדים עלי'", שלפ' זה הנה "דותה" הוא בלשון הקודש.

ואעפ"כ לא כתב רש"י פירוש זה בראשונה, שבפשטות לא מדברים כאן בחולי, שהרי לענין דם נדות הוא ענין טבעי, שלכן הביא פירש ראשון שזה מלשון זובו שמצד התוכן פירוש זה קרוב יותר לפשש"מ.

אבל אם אפשר למצוא פירוש שיתפרש ע"פ לשון הקודש כמובן יש בזה מעלה, ובחולי גם מתיישב, שאף שבעצם ראיית הדם אין בזה משום חולי, אבל "שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשיה ואברי' כבדים עלי'", וע"ז שייך לשון חולי.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח