E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תזריע מצורע - ב' אייר - תשס"ד
הגדה של פסח
בענין כרפס
הרב יוסף יצחק קלמנסון
ראש ישיבת תות"ל ניו הייבן, קונעטיקאט

כתב הרמב"ם פ"ח מהל' חו"מ הל' ב' "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק[1]ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית" ע"כ, ובמ"מ שם "ושיעור כזית הוא כדעת רבינו לפי שאין אכילה פחות מכזית, וראיתי מי שכתב כל שהוא לפי שאין זה אלא כדי שישאלו התינוקות" יעויי"ש.

ובהג"מ שם או"ק ד' כתב "כזית זה אינו יודע מה טיבו בשלמא מרור דאכילה כתיב בי' ואין אכילה פחות מכזית אלא טיבול זה הראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו כדאיתא פ' ע"פ (קט"ו) ובכל דהו סגי שהרי ברכה כזאת אינה צריכה שיעור ויכול לברך בורא פרי האדמה אכל שהו" וכו' יעויי"ש.

בטור או"ח סי' תע"ג כתב "ולוקח ירקות ויברך בופה"א ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו[2]כי זהו שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים ואין צריך כזית מהם" וכו' יעויי"ש ובשו"ע או"ח שם.

ובשו"ע או"ח שם הביא מהרא"ש סי' כ"ה דכתב דבירקות הראשונות שמברך עליהם בופה"א בעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה אי"צ מהם כזית, וכ"כ הרשב"א בתשובה (מיוחסות לרמב"ן סי' ר"ב) דאי"צ שיעור דאינו בא אלא להיכר וכו', ופסק כן בשו"ע סי' תע"ג שם דלכרפס אי"צ כזית, וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם יעויי"ש, וצ"ב במאי מחולקים בזה הרמב"ם ושאה"ר ז"ל אי בעינן שיעור כזית להכרפס וצ"ע.

ב. והנראה לומר בזה דהרמב"ם ושאה"ר ז"ל מחולקים ביסוד טעמא דתיקנו חז"ל להכרפס ואזלי בזה לשיטתייהו וכמו שנבאר בע"ה.

דהנה ברש"י כתב דטיבול הראשון הוא כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין רגילין בנ"א לאכול ירק קודם סעודה, וכ"כ ברשב"ם שם, וכ"ה בטור הנ"ל.

ומבואר דעת הנך ראשונים דהשינוי בכרפס הוא במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים.

אכן יעויין בב"ח לטור סי' תע"ג שם דהביא מהמהר"ל מפראג דהאריך לפלפל בזה, וכתב שלדעתו הטיבול הראשון הוא בא כדי שיהא ניכר כשעושין הטיבול השני שהוא לשם מצות מרור, שאם לא היה הטיבול הראשון לא הי' ניכר באכילת מרור שהוא לשם מצוה, שהרי כל ימות השנה דרך לטבול בפרט בחזרת, אבל עכשיו שואלין על טיבול שני שבתוך הסעודה למה לן עוד טיבול אחר וישיבו להם שצריכים טיבול משום מצות מרור וכו', וכתב הב"ח דלקמן בסי' תפ"ג כתבתי שזהו דעת הרי"ף בפי' הסוגיא עיי"ש.

והיינו דדעת המהר"ל היא דההיכר בכרפס אינו בעשיית השינוי דאוכל ירקות קודם הסעודה, אלא הוא בהשינוי דאוכלין ב' פעמים ירקות בטיבול, דעי"ז יהיה היכרא דהטיבול השני הוי לשם מצוה, וכתב הב"ח דכ"ה שיטת הרי"ף, וכמו"ש בסי' תפ"ג, דשם הביא הטור לשיטת הרי"ף דבלית לי' חמרא בליל פסח מקדש אריפתא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר אכיל שארי ירקות וכו', וביאר שם בב"ח דס"ל להרי"ף דאין חילוק בין כשהטיבול קודם ברכת המוציא או לאחר ברכת המוציא, דלעולם איכא היכרא לתינוקות במה שחוזרין ומטבילין למרור שאז שואל התינוק למה מטבילין הלילה שתי פעמים וכמו"ש בסי' תע"ג בשם המהר"ל יעויי"ש בב"ח.

ומבואר בב"ח דגם דעת הרי"ף בזה הוא כשיטת המהר"ל דההיכר דכרפס אינו במה שאוכל ירקות קודם הסעודה אלא במה שאוכל ירקות ב' פעמים, דלכן ס"ל דעבדינן להכרפס גם כשקידש על הפת, דהוי' בתוך הסעודה, דהיכרא דהכרפס הוא במה שאוכלין הירקות ב"פ, ולא במה שאוכל הירקות קודם הסעודה.

ויעויי"ש בטור דכתב "ואי לא דמסתפינא הוינא אומר שיטבל בירקי מיד בלא קידוש ואח"כ יסדר ההגדה והלל וכו' ויקדש ויברך המוציא וכו' ועוד אם מקדש מיד נמצא שאפי' טיבול הראשון הוא אחר המוציא ואין כאן היכרא לתינוקות וכו'" יעויי"ש בטור, והיינו דהטור אזיל בזה לשיטתו, דנמשך אחר דברי רש"י והרשב"ם ושאה"ר דכתבו טעמא דהיכרא דכרפס, דהוא במה שעושה שינוי לאכול ירקות קודם הסעודה וכנ"ל, דלכן השיג על הרי"ף דאם יקדש קודם על הפת ואח"כ יעשה הכרפס הרי בטל כל ההיכרא דהכרפס, דהרי אוכל הירקות בתוך הסעודה.

ג. והנה יעויין בחי' הר' דוד בד"ה הביאו לפניו מצה וחזרת וכו' דמבאר דמפרש בזה ע"ד שיטת המהר"ל דההיכר דכרפס הוא במה שעושין שתי טיבולין דעי"ז ישאל התינוק על המרור יעויי"ש ובהערות המהדיר שם וסיים שם בהר"ד "ורבנו שמואל ז"ל נראה שאין דעתו כן וכו' ושאלת התינוק בטבול ראשון מפני שאין דרך לאכול ירקות קודם סעודה, ואינו מחוור שמ"מ לא הי' להם לומר הלילה הזה שתי פעמים[3], ומה שכתבנו יותר נכון" יעויי"ש בהר"ד.

ויעויין בחי' הר"ד שם על המשנה בד"ה הביא לפניו מטבל בחזרת דכתב "פי' רבנו שמואל ז"ל שפי' מטבל מטפל אבל טיבול אין כאן וכו'[4]ור' יעקב אמר דלא סגיא בלא טבול וכו' ועוד אמרו נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני וטפי הוי היכרא לתינוקות כשעושה שני טבולים ולא שיאכל הראשון בלא טבול והשני בטבול" יעויי"ש בהר"ד, והיינו דהר"ד הביא שיטת הרשב"ם שפי' מטבל מטפל אבל טיבול אין כאן, דס"ל דעיקר התקנה דכרפס הוא באכילת הירקות ולא בהטיבול, דהטיבול בזה לא הוי מהתקנה דכרפס אלא משום מנהגם שכל מאכלם ע"י טיבול וכו', והר"ד נחלק עליו דהטיבול הוי מהתקנה דכרפס, דתקנו שיאכל הירקות בטיבול, וכתב הר"ד בטעמא ד"וטפי הוי היכרא לתינוקות כשעושה שני טיבולים ולא שיאכל הראשון בלא טיבול והשני בטבול" וכנ"ל.

ונראה ביאור הדברים, דהר"ד והרשב"ם אזלי בזה לשיטתייהו דמחולקים ביסוד טעמא דהתקנה דכרפס, דהרשב"ם מפרש דהוא לעשות השינוי במה שאוכלין ירקות קודם הסעודה דעי"ז ישאלו התינוקות וכו', דלפי"ז הוי עיקר התקנה באכילת הירקות דזהו השינוי במה שאוכלין ירקות קודם הסעודה מה שאין עושין כן בכל השנה.

אכן הר"ד לשיטתו דמפרש התקנה דכרפס דהוא כדי לעשות היכרא לאכילת המרור, דהשינוי הוא במה שאוכלין ב"פ הירקות, דעי"ז ישאלו התינוקות על אכילת המרור וכו' וכנ"ל, דלכן ס"ל דהתקנה הי' לא רק באכילת הירקות אלא גם בטיבולם, דתיקנו אכילת ירקות ע"ד אכילת המרור דאח"כ דהוא ע"י טיבול, דעי"ז ישאלו התינוקות למה אוכלין ב"פ וכו', דאילו הי' אכילת הירקות בראשונה שלא בטיבול והשני בטיבול לא הי' מתמיה כ"כ להתינוקות, דהוי ב' סוגי אכילות, ולכן הוא דתיקנו אכילת הכרפס שיהא באותו האופן דאכילת המרור אח"כ, להתמיה התינוקות על אכילת המרור, דלמה אוכלין ב"פ באותו האופן, דכבר אכלו קודם ירקות בטיבול, וזהו כונת הר"ד דטפי הוי היכרא לתינוקות כשעושה השני טבולים ולא שיאכל הראשון בלא טבול, והשני בטבול, דאז אין מתמיה כ"כ להתינוקות כיון דלא הוי האכילות באותו אופן וכנ"ל.

ועכ"פ מתבאר מדברי הר"ד בזה, דאי ההיכרא דהכרפס הוא במה שאוכלין ב"פ וכו', תיקנו דאכילת הכרפס תהא באותו האופן דאכילת המרור, דעי"ז יהי' טפי ההיכרא וכו' וכנ"ל.

ד. ועכשיו נבוא לבאר שיטת הרמב"ם דס"ל דאכילת הכרפס צ"ל בשיעור כזית, ונחלקו עליו שאה"ר ז"ל דכיון דאכילת הכרפס לא הוי אלא להיכרא אי"צ שיעור דכזית דבכל דהו סגי וכנ"ל, והוא דנראה דהרמב"ם מפרש היכרא דהכרפס כשיטת הר"ד והמהר"ל, דאי"ז משום אכילת הירקות קודם הסעודה אלא הוא משום אכילת הירקות ב' פעמים, דכתב בפיה"מ למשנתנו "ומה שסדרנו לאכול ירק עכ"פ ואח"כ מרור כדי שיהי' שינוי וישאל הבן" יעויי"ש, דמתבאר דמפרש דהשינוי הוא משום אכילת ב"פ, דאוכלין ירק ואח"כ מרור, והוא כשיטת הר"ד והמהר"ל כנ"ל, דלכן ס"ל דתקנו אכילת הכרפס בשיעור דכזית, שיהא כאכילת המרור אח"כ, דעי"ז יהי' ההיכרא להתינוקות טפי, וע"ד מש"כ הר"ד לגבי הטיבול דטפי הוי היכרא לתינוקות כשעושין שני טיבולין וכנ"ל[5].

והטור ושאה"ר דחולקים בזה על הרמב"ם הוא משום דמפרשי כשיטת רש"י והרשב"ם דההיכרא הוי משום אכילת הירקות קודם הסעודה, דלפי"ז אינו שייך לאופן אכילת המרור אח"כ, אלא דהשינוי הוא מעצם האכילה דהירקות קודם הסעודה מה שאין עושין כן בשאר השנה[6]דלפי"ז לא תיקנו בהכרפס דין שיעור אכילה בכזית, דלא הוי אלא כדי להתמיה התינוקות, ובכל דהו סגי להתמיהם וכמו"ש הראשונים ז"ל.

ומבואר לפי"ז היטב פלוגתת הרמב"ם והטור דהרמב"ם אזיל לשיטתו דמפרש השינוי במה שאוכלין הירקות ב"פ, דלפי"ז תיקנו אכילת הכרפס בהאופן דאכילת המרור, והטור אזיל לשיטתו דמפרש דהשינוי הוא בהאכילה דקודם הסעודה, דלפי"ז לא תיקנו בשיעור דכזית דבכל דהו סגי וכמושנ"ת.

ה. ולמשנ"ת יש לבאר ג"כ שיטת הרמב"ם דס"ל דמטבל הירקות בחרוסת, ודלא כשיטת התוס' ושאה"ר דבשאר ירקות אי"צ להטביל בחרוסת, דאין בזה טעמא דקפא וכן אין בזה טעמא דמצות החרוסת יעויי"ש בתוס' [ודעת הרא"ש ועוד ראשונים דגם כשאוכל החזרת לכרפס אי"צ להטביל בחרוסת יעויי"ש ברא"ש, וכן פסק הטור יעויי"ש].

והוא משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו דמפרש התקנה דכרפס דתיקנו שתהא אופן אכילת הירקות כאופן אכילת המרור דאח"כ, דעי"ז יהי' היכרא טפי וכו' וכנ"ל, דלכן ס"ל דתיקנו כמו"כ שיאכל הירקות בטיבול בחרוסת, כדי שיהא שווה לגמרי לאכילת המרור דאח"כ, ושאה"ר דחולקים בזה על הרמב"ם הוא משום דמפרשי התקנה דכרפס כשיטת רש"י והרשב"ם דהוא משום לתא דאכילת הירקות קודם הסעודה, דלפי"ז אינו שייך לאופן האכילה דהמרור אח"כ, דלכן ס"ל דאי"צ בזה להטיבול בהחרוסת, וכמבואר בדבריהם.

ויעויין בר"ן דהביא להשיטה דאי"צ לטיבול בהכרפס וכתב "וליתא דבגמר' משמע דעבדינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות ואמרינן נמי נטל ידיו בטיבול ראשון וכו' אלא ודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת" יעויי"ש בהר"ן.

ונראה דהן הן הדברים שביארנו, דהר"ן קאמר דהתקנה הי' דליעבד תרי טיבולי כי היכי דתהוי להו היכרא לתינוקות, היינו דכל התקנה הי' לעשות היכרא במה שעושה ב"פ, דלכן תיקנו האכילה שיהא בטיבול כהאכילה השני', וכנ"ל בדברי הר"ד, ומסיים הר"ן "אלא ודאי טבול ממש קאמר ובחרוסת" היינו דכיון דהתקנה הי' כאופן האכילה דהמרור לכן תיקנו בטיבול ממש ובחרוסת כאכילת המרור, דעי"ז יהי' טפי היכרא להתינוקות וכמושנ"ת.


1) ברמב"ם הובא דמברך ואח"כ לוקח הירק וכו', אכן בטור או"ח סי' תע"ג כתב "ולוקח ירקות ויברך" וכו' דמבואר דלוקח הירקות בידו קודם ואח"כ מברך, וכן מובא בשו"ע שם דכתב "ויקח מהכרפס . . ומטבלו בחומץ ומברך" וכו', ונראה דהטור לשיטתו דפסק באו"ח סי' ר"ו דכל דבר שמברך עליו לאכלו וכו' צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך יעויי"ש, וכן פסק בשו"ע שם ובשו"ע אדה"ז שם יעויי"ש ובנו"כ שם.

אכן הרמב"ם בפי"ד מהל' ברכות שם לא הביא הא דצריך לאחוז הדבר בשעת הברכה, אלא כתב דאין מברכין על אכל עד שיבוא לפניו וכו' יעויי"ש.

2) ויעויין בפר"ח לשו"ע שם דביאר דההיכר הוא בטיבול ראשון והכונה לעשות שינויים שישאלו ומתוך כך יבואו לשאול בשאר דברים, ואע"פ שאין לנו להשיבם לשאלתם למה טובלין מקמי סעודה, מ"מ מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר השינויים שרואים שמוזגין כוס שני מקמי סעודה, ובכה"ג כתבו התוס' בההיא דאמרינן התם [קטו:] למה עוקרין את השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו, וז"ל התוס' [ד"ה כדי] "כלומר מתוך כך יבא לשאול משאר דברים, אבל במה ששאל למה אנו עוקרין את השלחן לא יפטר ממה נשתנה" עכ"ל, ובההיא דכתב המחבר לעיל בסו"ס תע"ב דמצוה לחלק לתינוקות קליות כדי שיראו שינוי וישאלו זה נ"ל ודו"ק דזהו הכוונה בכאן יעויי"ש בפר"ח.

ויש להעיר בשו"ע אדה"ז דבסי' תע"ב סל"א לגבי מצוה לחלק לתינוקות קליות וכו' כתב "ואעפ"י שעל שאלה זו אין לנו מה להשיב להם מ"מ ע"י שיראו שינוי זה ויתעוררו לשאול עליו יתעוררו ג"כ לשאול על שינויים אחרים דהיינו שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה וישיבו להם עבדים היינו וכו'" ועד"ז כתב בסי' תע"ג סי"מ לגבי מזיגת כוס שני קודם אמירת ההגדה "כדי שישאלו התינוקות למה שותין . . ועי"כ יתעוררו לשאול ג"כ שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים מה שנאמר כי ישאלך בנך" וכו' יעויי"ש, דכתב בזה דעי"כ יתעוררו לשאול שאר השאלות וכו'.

אכן לגבי כרפס בסי' תע"ג שם סי"ד כתב "ולמה תקנו חכמים דבר זה כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאל בנך" וכו' יעויי"ש, דלא סיים אדה"ז בזה, דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות וכו', וכמו"ש הפר"ח, וכ"כ אדה"ז לגבי חלוקת הקליות וכו' ולגבי מזיגת כוס שני וכנ"ל, ולגבי הכרפס כתב "וישאלו על שינוי זה" והשמיט הא דכתב הפר"ח דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות וכו', הלא דבר הוא וצ"ב.

ונראה דיתכן לומר בזה, דאדה"ז השמיט זה בכונה לגבי הכרפס, דס"ל דחלוק הוא השינוי בהכרפס משאר השינוים דעושין בחלוקת הקליות ובמזיגת הכוס שני וכו', דבחלוקת הקליות ובמזיגת הכוס שני הוי השינוי רק "הכשר" כדי שיבוא לשאול שאר השאלות, משא"כ בהשינוי דכרפס דתקנו כדי שישאל על הך שינוי עצמו, וכדמוכח מהא דעל עשיית הכרפס שואלין במה נשתנה משא"כ על השינויים דחלוקת הקליות וכו', והיינו משום דחלוק הוא בהשינוי דכרפס דעשייתו הוי מעשה דחירות וכמו"ש בב"ח שם "והתשובה לתינוקות הוא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשך תאות המאכל כך כתבו קצת מפרשים" יעויי"ש, דלכן הוי השאלה על השינוי דכרפס חלק מההגדה עצמה, דשואל מה נשתנה לעשות הכרפס וכו' והתשובה היא עבדים היינו וכו', שה' הוציאנו לחירות וכו', ולכן הוא דהשמיט אדה"ז לגבי הכרפס הא דעי"כ יתעורר לשאול שאר השאלות אלא כתב "וישאלו על שינוי זה" דחלוק הוא בהתקנה דכרפס דתקנו כן כדי שישאל על ענין הכרפס עצמו, דהוי חלק מסיפור ההגדה דהוציאנו ה' לחירות וכו' וכנ"ל ודו"ק.

עוד י"ל בטעמא דשואלין על הכרפס דוקא, ולא על שאר השינויים, לפימ"ש הפוסקים לחזור אחר ירק הנקרא כרפס לפי שהוא נוטריקון ס' פריך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך, יעויין בפוסקים סי' תע"ג שם ובשו"ע אדה"ז שם סט"ז יעויי"ש, והיינו דבהכרפס מרומז על השעבוד וכו'.

וכ"ה לפימ"ש בריטב"א הל' סדר ההגדה דכתב שם "יש להם לאכול מן הירקות המרים ונהגו לאכל כרפס ויש לנו לטבלו בחרוסת . . והטיבול הזה הוא זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ועושים אותו עכשיו כדי שיראו התינוקות וישאלו וכו'" יעויי"ש, וכ"ה ברוקח סי' רפ"א דהכרפס הי' זכר להשיעבוד וכנ"ל בסי' הקודם יעויי"ש, דלכן עשאוהו כחלק מההגדה דהוי מסיפור השיעבוד והחירות וכו'.

והנה חלוקים הפוסקים אי בהכרפס צריך הסיבה, דבאבודרהם כתב דצריך לאכלו בהסיבה, אכן בשבולי הלקט ובס' התניא כתבו דאוכל הכרפס בלא הסיבה, וראה בהגדה עם ליקוטי טעמים ומנהגים בקטע המתחיל בכרפס, וי"ל דתלוי בהנ"ל, דלמ"ש הב"ח דהוי משום לתא דחירות מסתבר דצריך לאכלו בהסיבה כאכילת המצה דהוי זכר לחירות, ולהשיטה דהוי זכר להשיעבוד אי"צ לאכלו בהסיבה, כמו דאין אוכלין המרור בהסיבה [ושו"ר בברכי יוסף סי' תע"ג או"ק י"ד דכתב שם דלפי טעם הכל בו דרמז כרפס ספרך לומר שנשתעבדו וכו' א"כ דמי למרור ואינו טעון הסיבה יעויי"ש, וראה בגבורות ה' פ' נ' דכתב שם לדחות דברי המפרשים כי טיבול הראשון הוא בשביל דרך חירות דלא נזכר ד"ז בתלמוד דהא לא אשמעינן דצריך הסיבה בטיבול ראשון יעויי"ש].

3) הר"ד מקשה בזה דלשיטת הרשב"ם דהשינוי הוא במה שאוכל הירקות קודם הסעודה א"כ לא הי' להם לומר הלילה הזה שתי פעמים אלא דהלילה הזה קודם הסעודה, דזהו הרי השינוי במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה.

ולשיטת הרשב"ם ושאה"ר צ"ל דכונת השאלה היא דבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א, היינו קודם הסעודה וכו', וז"ל הריטב"א בביאור ההגדה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פ"א, קודם הסעודה, והלילה הזה שתי פעמים קודם סעודתינו, א' בכרפס ואחת במרור", ועי' בשבלי הלקט בסדר פסח סי' רי"ח בד"ה והלילה הזה שתי פעמים, ובכל בו סדר הגדה בד"ה מה נשתנה, ובאבודרהם, בסדר ההגדה ופירושו בד"ה מה נשתנה יעויי"ש.

4) וראה בר"ן דהביא כן מפירש"י, וראה במהר"ם חלאוה ובמאירי יעויי"ש בדבריהם.

5) ומה מאד שמחתי כשעיינתי אח"כ בגבורות ה' להמהר"ל בסי' נ', וראיתי שם בהמשך דבריו שהביא לדברי הרמב"ם דצריך לאכול כזית, והביא ראי' לזה מהסוגיא ושוב כתב "ואע"ג דלא הוי טבול ראשון רק משום היכר לתינוקות, כיון דהיכר תינוקות ממה שאוכלין שתי פעמים ירקות ואין אכילה פחות מכזית, ולכך צריך בטבול ראשון ג"כ כזית" יעויי"ש, וכפה"נ הן הן הדברים שביארנו בפנים.

6) ולשיטת הטור ושאה"ר דמפרשי בזה כרש"י והרשב"ם דהשינוי הוא במה שאוכלין הירקות קודם הסעודה, ומ"מ מפרשי דצריך לעשות טיבול וכו', נראה לפימ"ש במגדול עוז פ"ח מהל' חו"מ הל' ח' "... ובשמעתין דטבול אסיקנא דבעי תרי טיבולי כדי שישאלו ואי לא הא לא קיימי הא וכן קבלנו מרבותינו ז"ל שאין אכילה חשיבה בלי טיבול אלא שמטבילין ראשון בחומץ כפירוש ר"ת ז"ל משום קפא שלא הוזכרה במשנה בהדיא אבל מ"מ שצריך טיבול" יעויי"ש, דמתבאר דכיון דאין אכילה חשיבה בלי טיבול לכן תיקנו חז"ל דאכילת הירקות יהי' בטיבול [ושו"ר בספר ויגד משה סי' י"ז או"ק י"ג דכתב טעם לטיבול הכרפס, דאכילת הכרפס הוא כדי להתמיה התינוקות שאין רגילות לאכול ירק לפני הסעודה, אך גם בכל השנה מצוי שאדם לוקח דרך עראי קצת מאכל בפיו לפני סעודתו ולא הוי שינוי אלא כשקובע עצמו לזה ואוכלו דרך קביעות סעודה בטיבול דזה ודאי אין דרך לאכול כל השנה יעויי"ש].

הגדה של פסח
מעלת סיפור יציאת מצרים
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

בשיחת ליל ב' דחגה"פ תש"כ (הנדפס ז"ע) אות י' ואילך מסביר כ"ק אדמו"ר גודל מעלת סיפור יצי"מ מזה שר"ע ישב כל הלילה וסיפר ביצי"מ, אף שמעלת לימוד התורה דר"ע גדולה אפי' ממת מצוה שבד"כ דוחה כל התורה, ואיתא בתוס' שנענש על שהתעסק במת מצוה ונתבטל מתלמוד תורה.

ולהעיר מהמבואר באחרונים דגם ע"י העסק בהלכות הלילה מקיים מצות סיפור, שהלכות אלו זמנם בלילה וזוכר שזהו יום צאתו ממצרים. וכן איתא במכילתא פרשת בא שהעסק בהלכות הלילה הוא בכלל עיקר מצות הלילה, והיינו דאיתא בתוספתא סוף פסחים דחייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה.

וכן ס"ל להמהר"ל בגבורת ה' פ"ג, וכן משמע לשון הטור סי' תפא, וכן מביאים בשם הגרי"ז מבריסק (ראה הגדה בית לוי ע' קטז ואילך), וראה בהגדת שיח הגרי"ד בענין כל המרבה מש"כ בזה.

ואולי י"ל דמזה שכתוב בהגדה מעשה וכו' שהיו מספרים כל אותו הלילה, מוכח אולי שאף שאפשר לצאת ע"י לימוד (וחידוש ב)הלכות ליל פסח בחר ר' עקיבא דוקא לספר ביצי"מ.

וכמבואר בשיחה שם שמעלת הסיפור גדולה עוד יותר ממעלת התורה, דהיינו תכלית ההתאחדות עם אלקות שמצד עצם הנשמה.

הגדה של פסח
רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית
הרב אלחנן לשס
משגיח בישיבה

בעל ההגדה מתאר מסיבת החכמים בבני ברק בליל הסדר, ואיך שהיו עסוקים בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן ק"ש של שחרית".

ובספה"ש תש"ג (ע' 71) מבאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שהכוונה כאן הוא שבאו להגיד לרבותיהם (עולם האצי') שהתלמידים (עולמות בי"ע) הגיעו לדרגת יחודא עילאה.

ופירוש זה מעורר שאלה פשוטה: הלא כל הענין של יחודא עילאה קיבלו התלמידים מהמשכת רבותיהם, ובהכרח לומר שרבותיהם ידעו מכך מעצמם - ולמה צריכים התלמידים לבוא בדווקא ולעוררם על כך? והרי"ז כמו שיבוא פלוני להגיד לאיזה רב שתלמידיו קיבלו ביאור על איזה ענין, בה בשעה שהכל יודעים שהרב בעצמו ביאר להם ענין זה, ובודאי שהוא עצמו יודע מזה!

ובאמת מצינו שכן שאל הרש"ג את הרבי בסעודת ליל ב' דחג הפסח תש"ל, והרבי ענה לו בשתים: א. אפילו את"ל שרבותיהם ידעו מכך, הם מצידם היו צריכים להודיעם. ב. בנוסף להנ"ל, יכול להיות שאף שרבותיהם המשיכו בחי' זו, מ"מ לא נתקבל זה אצל התלמידים - שהרי על בעל בחירה אין אף אחד יכול להיות בעל-הבית - ולכן הודיעם שקיבלו בחי' זו, עכת"ד (נדפס ב"המלך במסיבו ח"ב ע' קג).

ואולי הי' אפשר לצדד בזה קצת אחרת ג"כ, והוא על פי המסופר אודות הצ"צ, דכאשר נפטרה הרבנית הי' במרירות גדולה כו', עד שנכנס אליו א' מן החסידים המקורבים ואמר לו: "רבי, הרי בפירוש שמענו מכם שמה שנאמר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת - תורה היא (קידושין ל, ב)". ויענהו הצ"צ: "החייתני".

ולכאורה שאלה הנ"ל מתעוררות כאן ג"כ, שהרי בודאי ידע הצ"צ אודות המחז"ל, ובפרט שהחסיד מפרט שהוא עצמו שמע זאת מן הצ"צ? ומה פעלו דבריו אצל הצ"צ, היודע זאת בלאו הכי?

ובהתוועדות דש"פ חיי שרה תשי"ג מבאר הרבי דאע"פ שהצ"צ ידע זאת, שזהו מאמר חז"ל מפורסם והצ"צ הי' בקי בש"ס וכו', מ"מ כאשר מישהו אחר אומר זאת ה"ז פועל, וזה פעל הנחמה אצל הצ"צ.

ואולי י"ל עד"ז בנדו"ד, שאף שכל מה שיש לתלמיד הוא מקבל מרבו, ובודאי ידעו החכמים כבר מעמצם שהמשיכו ההשפעה דיחו"ע, מ"מ, עי"ז שהתלמידים באים מעצמם ומזכירים זאת לרבותיהם, ה"ז פועל על רבותיהם בנוגע להמשכה זאת (וכמו שהוא בפשטות, דכאשר בא התלמיד ומודיע לרבו שהוא קיבל איזה דבר חכמה ששמע ממנו, ה"ז פועל קירוב והתחזקות לרבו להמשיך להשפיע לו, וק"ל).

(ואולי כ"ז נכלל במענה הנ"ל "א. אפילו את"ל שרבותיהם ידעו מכך, הם מצידם היו צריכים להודיעם", כי אי"ז רק מדרכי הנימוס כ"א שע"י הודעה זו פעלו משהו גם על רבותיהם).

הגדה של פסח
כן עשה הלל
הרב דוד י. אופנר
לוד, אה"ק

בהגדה של פסח על הפיסקא "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים", כותב כ"ק אדמו"ר "שביהמ"ק הי' קיים, וכ"ה בסי' קול יעקב, הרש"ר, שמחה"ר. אבל לרבינו צ"ע כיון שבאמירת פ' הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שביהמ"ק קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שביהמ"ק קיים...". עכלה"ק.

ומצאתי שכבר עמד על שאלה זו בעל "שער הכולל" בהוצאה הראשונה של סדור תו"א (תרמ"ז) ב"השמטות ותיקונים" שנדפסו בסוף חלקו הראשון של הסידור, ע' 376 [על מבנה סידור זה ראה ברשימת דפוסי סידור תו"א, שבסוף סידור תו"א (תשמ"ז)], וז"ל: "[בהשלמת שערי תפלה נשמט] כט שייך לשער מח אות מ': כן עשה כו' בזמן שבית המקדש היה קיים, כן צריך להיות, וברוב הסידורים חדשים גם ישנים השמיטו תיבת הי', וראייתם מן סדר הקטרת בשחרית שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שבית המקדש קיים, ולא דקו דלא דמי, כי שם נסמכו התיבות בזמן שבית המקדש קיים להתיבות קטרת הסמים שנוהגין בזמן שבית המקדש קיים וע"ז אנו מצפים גם לעתיד, אבל כאן נסמכו להתיבות "כן עשה הלל" שהיה בזמן שביהמ"ק היה קיים".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח