E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ עקב כ"ף מנחם אב – שנת הששים - תשס"ד
לקוטי שיחות
רב נחמן ורב יוסף בדין רב שמחל על כבודו
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש חט"ז שיחה ג' לפ' יתרו ע' 214 ובהערה 26 מבאר החילוק בין דברי רב יוסף בפסחים [סח ע"ב] אי לאו האי יומא וכו' ומפרש רש"י שלמדתי תורה ונתרוממתי לבין דברי רב נחמן בקידושין דף לג סע"א אי לאו תורה וגו' [שם בגמ' איתא אביי יהיב ידא לסבי רבא משדר שלוחי' ר"נ משדר גוזאי ופירש"י בד"ה ר"נ "סריסים שהיו תמיד לפניו ... אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה"] דבדברי ר"י מודגש השינוי בהגברא מצד תורה וכמו דע"י האי יומא נעשה שינוי בהחפצא בו נעשית המצוה, משא"כ בדברי ר"נ לא קאי ברוממות ובמעלות עצמו אלא "בשביל תורה".

ולפי זה מחדש רבינו חידוש נפלא דרק ר"נ לא נתן ידו לזקנים דע"י זה מזלזל בכבודו ואינו יכול למחול כבודו שהוא כבוד התורה משא"כ רב יוסף ס"ל לעיל קידושין לב סע"א דאפילו רב שמחל על כבודו כבודו מחול הרי י"ל מכיון דנתרוממתי הוא שינוי חפצא בו הרי יכול למחול. וראה שם תורה דילי' הוא. עכתו"ד הק'.

הנה אינו מבואר בדיוק סברות המחלוקת בין ר"נ לר"י ובפרט שבההערה הנ"ל מסיים ב"ואכ"מ", ויש לבאר הדבר בכמה מהלכים, ולזה באתי להעיר קצת בהאי ענינא.

א. יש לעיין אם ר"ל דיש פלוגתא בין ר"נ ור"י אם רב שמחל על כבודו כבודו מחול, ופלוגתא זו נובעת משיטתם אם יש שינוי חפצא בו או לא דר"נ ס"ל כרב חסדא [בדף לב סע"א] דרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ור"י לשיטתי' דכבודו מחול וביאור הדבר הוא דר"נ דס"ל שלא נעשה שינוי בו ואינו מדגיש רוממותו אלא מעלות התורה עצמה א"כ הרי אינו יכול למחול על כבוד התורה בכלל, משא"כ ר"י ס"ל דנתרוממתי ונעשה שינוי חפצא בו שפיר יכול למחול, דאין הוא והתורה ב' דברים אלא דבר א' וזה גופא הביאור בתורה דילי' הוא [ולכאורה זה מה שמביא בסוף ההערה "וראה שם תורה דילי' הוא"].

אמנם צ"ע לפרש כן, חדא דדוחק לעשות מחלוקת בין ר"נ לר"י אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול דהא משמע דלמסקנא אמרינן [לבד מר"ח] דכבודו מחול.

ועוד דהא מצינו הכא דגם רבא שלח שלוחים לסייע הזקנים והוא עצמו לא עזר והרי הוא הוא המ"ד לעיל [לב רע"ב] דס"ל כבודו מחול משום תורה דילי' הוא [והגם דרבא לא נתן טעם אי לאו תורה אמנם מדכייל הגמ' אהדדי משמע דהוא מאותו טעם].

ועוד דהא ר"י לעיל לא קאמר הטעם דתורה דילי' הוא ולכן כבודו מחול אלא קאמר דכבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם [וע"ז מקשה רבא שם הכי השתא התם הקב"ה עלמא דילי' הוא ותורה דילי' הוא מחיל לי' ליקרי' הכא תורה דילי' הוא [בתמי']].

ועוד דהפי' הפשוט במסקנת רבא לעיל; אין, תורה דילי' הוא, הוא כפירש"י שם דבקושיתו ס"ל לרבא דהוא תורת הקב"ה ולכן מכיון שהכבוד תלוי בהתורה הרי אינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה, אמנם למסקנא שנקראת תורתו אכן יש בידו למחול אף שהכבוד תלוי בהתורה מ"מ מכיון שתורה דילי' הוא שפיר יכול למחול, ולפי ביאור הנ"ל הפי' הוא דאין כאן שאלה על בעלות התורה אלא אם הכבוד מתייחס להתורה [כדברי ר"נ] או להלומד תורה שבו נעשית שינוי חפצא ע"י הלימוד [כדברי ר"י].

ועוד אף אם אמרינן דלר"י יכול למחול על כבודו מ"מ הרי אינו יכול לזלזל בכבודו וכמבואר להדיא חילוק זה בהכס"מ סוף הל' ת"ת בשם הריב"ש [וראה טורי אבן מגילה דף כח דמחלק בין אב לרב דבאב רשאי למחול על בזיונו משא"כ ברב שכבודו גדול משל אב] והכא הרי כתב רש"י דלסייע הזקנים הי' זלזול וא"כ לכאורה אף ר"י דס"ל כבודו מחול מודה דאינו יכול למחול על זלזולו ובהאי ענינא לא יהי' מחלוקת ר"נ ור"י [ודוחק לחלק דאית זלזול ואית זלזול].

ב. אמנם י"ל באופן אחר דלכו"ע בין ר"נ ובין ר"י ס"ל דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, רק דחולקין בטעמם דלר"י הטעם הוא דמצינו שהקב"ה מחיל לי' ליקרי' שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, ולר"נ הוא משום תורה דילי' הוא וכדרבא.

דהנה לעיל אמר רב חסדא אב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וע"ז קאמר ר"י דאף רב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם. וי"ל דכוונת ר"י דכבודו מחול הוא ע"ד מה שהאב יכול למחול על כבודו שהוא דין בהל' כיבוד או"א דאף דמחוייב הבן לכבדו מ"מ בידו וברשותו למחול ושלא לחייב את הבן בכיבודו אמנם אין זה משום שהאב יש לו "בעלות" על "אבהותו" למחול, ועד"ז הרב יכול למחול על כבודו דהוא דין מסויים בהל' כיבוד ת"ח שיכול למחול על כבודו, וצריך לזה ילפותא מהא דמצינו שהקב"ה מחל על כבודו.

אמנם רבא הקשה ע"ז הכי השתא התם עלמא דילי' הוא ותורה דילי' הוא מחיל לי' ליקרי' הכא תורה דילי' הוא בתמי', ושוב מסיק דתורה דילי' הוא שנא' ובתורתו יהגה גו', דלרבא כל השקו"ט הוא דס"ל דאין כיבוד ת"ח ככיבוד אב וכדס"ל לר"י אלא דבשלמא בכיבוד אב יש לו להאב הכח גם למחול דמצד היותו אב יש לו הברירה לחייב הכיבוד או למחול על הכיבוד אמנם בכיבוד רב הרי הכיבוד הוא בשביל התורה וא"כ אין הוא הבעל למחול על כבוד התורה, ומסיק דאכן הוא נחשב בעל על התורה.

ונמצא לפי כהנ"ל דלר"י חיוב כיבוד רב אינו כדס"ל לרבא דהוא בשביל התורה כדבר נפרד ממנו אלא שהחיוב כיבוד לרב הוא ע"ד חיוב כיבוד אב שהוא אינו סתם גברא אלא אביו וזה מחייב כיבוד הנה עד"ז התלמיד חכם אינו סתם גברא אלא נעשה שינוי בו מחמת התורה השוכן בקרבו.

ולפי כ"ז יש לבאר חידוש רבינו בההערה הנ"ל דלר"נ שכבודו הוא בשביל התורה באמרו אי לאו תורה הנה לא הי' יכול לסייע בעצמו להזקנים כי אין בידו למחול על זלזול כזה היינו להשתמש בו כמקל שהוא ע"ד מי שמשתמש בתורה [ע"ד קרדום לחפור בה] מפני שמודגש ביותר שהוא זלזול בתורתו [כלשון רש"י] והיינו שאה"נ הוא תורתו משום תורה דילי' הוא אמנם ההדגשה הוא שהכבוד הוא בשביל התורה ולא משום רוממותו שנעשה ע"י התורה.

אמנם ר"י דס"ל שכל הכיבוד הוא מצד השינוי הנעשה בו שנתרוממתי כנ"ל הרי שפיר יכול למחול על זלזול כזה לסייע להזקנים ולא משום דתורה דילי' הוא אלא דאינו מודגש דמזלזל בתורתו ולכן יכול למחול ע"ז.

[ואין אני מחלק בין זלזול לזלזול דלכו"ע אין הרב יכול למחול על זלזולו רק דהכא הרי עשו זאת מחמת מפני שיבה תקום והדרת גו' ואופן קיום הידור זה תלוי בר"נ ור"י ויש בזה אריכות דברים ואכמ"ל יותר].

לקוטי שיחות
"נושא עוון ופשע ונקה"
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי – עומר, אה"ק

באגרת התשובה פ"ח נזכר הלשון "נושא עוון ופשע ונקה" ללא תיבת וחטאה. הרבי (ברשימותיו "מ"מ, הגהות והערות קצרות" על אגה"ת, קה"ת תשס"א. ולפני-כן נדפס בלקוטי שיחות ח"ד עמ' 1058 הערה 14, 'תורת מנחם – התוועדויות' (א) תש"י עמ' 142) מציין לפסוק דפ' תשא (לד,ז), ומבאר השמטת תיבת "וחטאה", כי לתיקון פגם ד'חטאה' (שוגג), אין מוכרח הגילוי די"ג מידות הרחמים. ומה שבהפסוק הזכיר תיבת וחטאה, י"ל, שהוא מצד סוף הפסוק: "ונקה לא ינקה"... שגם על חטאה אינו מנקה לשאינם שבים, וגם על שוגג צריך תשובה".

ולא הבנתי:

א. בפסוק דפ' שלח (יד,יח) נזכר כך "נושא עוון ופשע ונקה" בלא תיבת "וחטאה". וברמב"ן וחזקוני שם: "ולא הזכיר וחטאה בעבור שאלו מזידים ופושעים". ולפי ביאור הרבי בנושא, היה עדיף לציין לפסוק זה (ואם צריך – להוסיף ביאור מדוע בפ' תשא כן נזכר "וחטאה").

ב. בגמרא יומא (לו,ב), לדעת רבנן, שאלו עה"פ דפ' תשא, מדוע הסדר בפסוק הוא "עוון ופשע" (=מזיד, החמורים) ורק לאחר-מכן "וחטאה" (=שוגג, הקל)? והשיבו: "אמר משה לפני הקב"ה: בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות", ופירש"י "והכי קאמר: נושא עוון ופשע כחטאת – שוגג". הרי לכאורה: (א) יש סיבה אחרת להזכרת תיבת "וחטאה" בפ' תשא. (ב) מפורש שגם השוגג צריך לי"ג מדות הרחמים, ולא כהביאור דלעיל.

לקוטי שיחות
יצר דעריות ומאכלות אסורות – מה חמור ממה?
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר – אשדוד, אה"ק

בהדרן עמ"ס ע"ז (לקו"ש חי"ט דברים עמ' 33, נדפס גם בספר הדרנים על הש"ס עמ' שמט): "אפילו לפי האיכא-דאמרי, שבאטי בר טובי עבר בוודאות על איסור באורתא . . עדיין אין זה טעם שהוא יכשילו בעוד איסור? הרי יתכן שבאטי אמנם לא היה יכול להתגבר על הנסיון הגדול דיצרי' דעבירה (עם נכרית), ואף-על-פי-כן הוא נזהר ממאכלות אסורות. ובפרט שאיסור הזנות עם נכרית (לא בדרך חתנות) בצנעא הוא איסור דרבנן, וגיעולי נכרים הוא איסור מן התורה". עד כאן מהשיחה.

ובהשקפה ראשונה, לכאורה, יש להעיר מהמסופר בקידושין מ, א: רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא (לדבר עבירה) אמר לה: חלש לי ליבאי (מחמת רעב) . . איכא מידי למיכל (האם יש משהו לאכול)? אמרה ליה (המטרוניתא) איכא דבר טמא (יש בשר שאינו כשר) אמר לה (רבי צדוק): מאי נפקא מינה דעביד הא (הבועל נכרית) אכול הא (ראוי לאכול מאכל טמא).

וישנם שני ביאורים בסיפור זה:

(א) רש"י: "דעביד האי, הבועל ארמית, ראוי למאכל טמא" שהדברים כוונו לא על המטרוניתא אלא כלפי עצמו אמר: כיון שהזדמן לי לאכול דבר טמא משמע שאני ראוי לכך אם אשמע לה ("דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן").

(ב) בהגהות וחידושי הרד"ל – שהוא אמר זאת כדי ללמד למטרוניתא שתבין ברמז כמה חמור עליו ענין העריות אבל הוא עצמו לא היה צריך ללמוד זאת מכאן.

ולפי שני הביאורים משמע שאכן מי שאינו מסוגל להימנע מאיסור עריות, ראוי לו להיכשל באיסור מאכלות אסורות מה"ת [בנוסף להכלל ש"עבירה גוררת עבירה"].

- אבל באמת, א) כמובן שזהו רק תיאור מצב "בכח", ולא "בפועל" – והשאלה בהשיחה היא ששבור מלכא הכשילו בפועל.

ונוסף לזה:

ב) בחידושי הריטב"א (קידושין שם) [ד"ה אמר מורי נר"ו]: "דהני רבנן דמסרי נפשייה לקטלא משום ביאת כותי בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה, ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה ולפיכך היא בכלל גילוי עריות שיהרוג ואל יעבור".

לפי זה אולי יש לחלק בין מעשהו של באטי בר טובי "שאיסור הזנות עם נכרית (לא בדרך חתנות) בצנעה הוא איסור דרבנן" לאופן שבו ר' צדוק חשב למעשהו (באם יעשה) כפרהסיא.

ג) העיקר: בסיפור ר' צדוק בקידושין המציאות בפועל שהמניעה מאכילת איסור [דבר קל לפ"ע] היא שמנעתו מאיסור [חמור כ]ג"ע, מצוה (של אי אכילת דבר טמא) גוררת מצוה (מנעתו מאיסור ג"ע) וכמ"ש בפירוש גאון יעקב (לעין יעקב שם): ואחר שהביאו לו הדבר טמא לאכול והוא מנע ממנו בעבור ציווי השם, תיכף ומיד נתחזק הנשמה בקרבו וקנה קדושה יתירה, עד כי היה לו כוח לגבור על כח התאוה בדבר הערוה . . שנפשו חומדתו (בשם "הגאון ר' רפאל מהאמבורג").

ומעין זה מצאתי בפירוש הרי"ף (הרב יאשיהו פינטו) על הע"י (קידושין שם) שדייק בדברי רש"י – מעין השאלה בהשיחה על סיפור הגמ' בע"ז – "וכי מה שחטא בדבר אחד מוכח שיחטא בב' והרי אפשר שחטא בא' ולא יחטא בדבר אחר"? ומזה דייק: "מאי האי שלא נזדמן מאכל אחר כי אם דבר טמא אלא שמן השמים הזמינו לפניו כדי ללמוד שעבירה גוררת עבירה והבועל ארמית שהיא דבר טמא יתלו חייו בדבר טמא . . עושי דברו – בענין בועל ארמית – לשמוע בקול דברו – במאכל – או [פירוש אחר:] 'עושי דברו' – שלא לאכול דבר טמא, כי ממנו למד 'לשמוע בקול דברו' שלא לבעול ארמית. ומסיימין בטוב.

לקוטי שיחות
שיטת שמואל בגדר "השבתה"
הרב בנימין אפרים ביטון
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בלקו"ש ח"ז ע' 188 ואילך מבאר פלוגתתם דר"י ור"ש בכ"מ דאזלי לשיטתייהו בפירוש וגדר "השבתה", האם פירושו ביטול "עצם הדבר", דזהו פירוש "שביתה" – ביטול המציאות, או דגם ביטול "צורת ואיכות הדבר" נקרא השבתה, ויעוי"ש דפליגי: א. בפירוש תיבת "והשבתי חי' רעה וגו'", בגדר ביטול החיות רעות לע"ל. ב. בפירוש תיבת "תשביתו שאור מבתיכם", בגדר ביעור חמץ. ג. בפירוש תיבת "וביום השביעי תשבות", בגדר מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין בשבת – עיי"ש בארוכה.

והנה בנוגע למלאכה שאצל"ג נחלקו בשבת דף עג, ב, דר"י מחייב ור"ש פוטר, ובנוגע דבר שאינו מתכוין נחלקו בשבת דף מא, רע"ב, דר"י מחייב ור"ש פוטר, ומבאר בלקו"ש שם דאזלי לשיטתייהו בפירוש "תשבות" דכתיב גבי שבת, דהנה במלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין נתבטל "צורת המלאכה", אבל עדיין יש כאן "עצם המלאכה" ולכן ר"י לשיטתי' ס"ל ד"שביתה" היינו דוקא כשנתבטל כל מציאות ועצם המלאכה, ולכן מחייב מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין, אכן ר"ש לשיטתי' ס"ל ד"שביתה" היינו גם כשנתבטל צורת המלאכה, ולכן פוטר מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכויין עיי"ש.

וראה בהערה 19 שכתב בתוך הדברים וזלה"ק: "ומה שלפי מסקנת הש"ס [שבת דף מב, א – המעתיק] "בדבר שאינו מתכוין סבר לה [שמואל – המעתיק] כר"ש, במלאכה שאצל"ג סבר לה כר"י" – אף שב' הפלוגתות דר"י ור"ש תלויים הם בפי' "תשבות" – י"ל בב' אופנים, א. שהפטור בדשא"כ הוא (לא מטעם "תשבות" כ"א) מקרא אחרינא כבפנ"י שבת (מב, רע"א). או לפי שאינו שייך חיוב דאינו מתכוין וא"צ ע"ז לקרא כלל (ודלא כבהערה הקודמת).

ב. שפי' "תשבות", אליבא דשמואל הוא ביטול התומר, אלא שס"ל שבמלאכה שאצל"ג, מכיון שהוא מכוון אף שכוונתו היא למלאכה אחרת), יש בה גם צורת מלאכה". עכלה"ק.

ונראה להעיר ולהביא ראי' לאופן הב' "שפי' תשבות אליבא דשמואל הוא ביטול החומר", ע"פ מש"כ בלקו"ש שם לעיל מיני' בהערה 9 וזלה"ק: "וזהו גם ביאור פלוגתת ר"י ור"ש בענין חמץ שעבר עליו הפסח (פסחים כח, סע"א ואילך), כי לאחרי שעבר עליו הפסח נתבטל ממנו התואר, אבל נשאר עצם החמץ (צפע"נ קונט' השלמה ע' 65)" עכלה"ק.

והיינו דר"י ור"ש פליגי בפירוש תיבת "תשביתו שאור מבתיכם", וכמו שמבאר בלקו"ש שם (בפנים), דלר"י הכוונה בזה – ביטול ו"השבתת" מציאות ועצם החמץ לגמרי, שלכן ס"ל לשיטתי' ד"אין ביעור חמץ אלא שריפה" (פסחים רפב"י), אכן לר"ש גם ביטול צורת ואיכות החמץ – במובן הרחב של צורה ואיכות, שכולל אכילה והנאה – ג"כ נקרא "השבתה", ולכן לדעת חכמים, ובכללם גם ר"ש אפשר לבטל החמץ גם ע"י ש"מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", ואזלי לשיטתייהו גם בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דר"י אוסר בהנאה כי "נשאר עצם החמץ", אכן ר"ש מתיר כי "נתבטל ממנו התואר" [וראה בכ"ז גם לקו"ש חט"ז ע' 88-89, ע' 134-135, ובהנסמן שם].

והנה בפסחים דף כט, ב, נחלקו רב ושמואל בפרטי דיני איסור חמץ, ומבואר להלן בגמ' דפלוגתתם תלוי' בפלוגתת ר"י ור"ש בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דרב ס"ל כר"י ושמואל ס"ל כר"ש, ועד"ז מבואר להלן בגמ' דף ל', א.

ומכאן ראי' קצת לאופן הב' הנ"ל בשיטת שמואל בדבר שאינו מתכוין "שפי' תשבות אליבא דשמואל הוא ביטול התואר", דהרי חזינן בדין חמץ שעבר עליו הפסח דס"ל כר"ש דמותר בהנאה כי "נתבטל ממנו התואר", וגם ביטול צורת ותואר החמץ נקרא "השבתה", וע"כ ס"ל לשיטתי' בדבר שאינו מתכוין כר"ש דפטור, דהרי נתבטל צורת המלאכה, וג"ז נקרא "שביתה" וכמוש"נ, ומה שבמלאכה שאצל"ג סבר לה כר"י היינו משום (כמ"ש בהמשך ההערה שם) "שס"ל שבמלאכה שאצל"ג . . יש בה גם צורת מלאכה".

ומענין לענין יש להעיר גם על שיטת רב דאזיל לשיטתי' בכ"ז, דהרי ס"ל כנ"ל בדין חמץ שעבר עליו הפסח כר"י, דחייב, והיינו משום כי "נשאר עצם החמץ", ו"השבתת" החמץ הוא ביטול כל מציאות ועצם החמץ לגמרי וכמש"נ.

והנה יעויין בשבת דף , דס"ל לרב בדבר שאינו מתכוין כר"י דחייב, וי"ל דאזיל לשיטתי' שפי' "תשבות" היינו "שביתה" מעצם המלאכה, ובדבר שאינו מתכוין נתבטל צורת המלאכה אבל עדיין יש כאן עצם המלאכה, ולכן אינו נקרא שביתה וחייב, וכמש"נ בלקו"ש שם בדעת ר"י.

[וראה גם ירחון "התמים" גליון כ"ז ע' 8-9 מה שנתבאר בזה].

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הלכות בית הבחירה