E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ראש השנה - תשס"ה
גאולה ומשיח
שיטת רב יוסף דמצוות בטלות לע"ל
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בתוס' יומא יג,א, בד"ה הלכה ובזבחים מה,א, בד"ה הילכתא כתבו באחד מהתירוצים דרק רב יוסף מקשה בש"ס "הילכתא למשיחא", שאין לקבוע הלכות בענינים הנוגעים לימות המשיח, אבל הש"ס אינו חושש לזה וכ"כ הרמב"ן בשבת קלג,א, וז"ל: "א"נ דליכא בכולהו אמוראי מאן דקשיא ליה הילכתא למשיחא אלא רב יוסף אבל שאר רבנן פסקי הילכתא בכוליה סדר קדשים, כך מפורש בתוספות", עכ"ל. וראה גם בחי' הר"ן שם ובריטב"א יומא שם בשם הרמב"ן ועוד, (הובא בגליון הקודם).

וראה בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סו"ס קנד שביאר הטעם דלמה רק רב יוסף הקשה כן, משום דלשיטתו קאי דסב"ל בנדה סא,ב, דמצוות בטלות לע"ל, ולכן שפיר מקשה, דכיון שהלכה זו אינה נוהגת בזמן הזה, למה צריך לפסוק כלל הלא בימות המשיח מצוות בטלות ואין נפק"מ כלל, וכ"כ בס' מרגליות הים סנהדרין נא,ב, (כמובא בגליון הנ"ל).

אלא שהקשה ע"ז דלא יתכן לומר שמצוות יבטלו ח"ו לע"ל, ורב יוסף לא קאמר רק בכלאים שהטעם הוא להכיר הסידור הנאה בטבע הבריאה שכל אחד גדל למינהו, ואינה במקרה רק שיש בורא עולם, כמו שאמרו חז"ל (חולין ס,א) בשעה שאמר הקב"ה למינהו וכו' מיד כאו"א יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם וגו', ועל כן נצטוינו לא תזרע כלאים גם לא תלבש כלאים רק כמו שגדל, כדי להכיר בלבוש סידור הבריאה, ואולם לעתיד שיקוים והי' עיניך רואות את מוריך ומלאה הארץ דיעה, לא יהי' איסור כלאים עכ"ד, וא"כ כיון דשאר מצוות אינן בטלות אכתי צריך לקבוע בהם הלכה כמאן עיי"ש.

אלא דמהראשונים (ראה חי' הריטב"א והר"ן נדה שם ועוד) והאחרונים בכ"מ מוכח דקאי על כל המצוות וכפשטות הלשון דמצוות בטלות לע"ל.

הפירוש במצוות בטלות לע"ל

והנה ידוע הפירוש ב"מצוות בטלות לע"ל" שנתבאר בקונטרס בענין "הלכות של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" שאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, דלאחר גמר עבודתו בקיום המצוות נעשה האדם חפשי מן המצוות היינו דאין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי לא בתור ציווי להאדם אלא בתור רצונו של הקב"ה, כי רק כשהאדם הוה מציאות בפני עצמו שייך ענין הציווי, אבל לאחרי גמר עבודתו שהוא והקב"ה הם מציאות אחת לא שייך גדר הציווי להאדם כיון שאינו מציאות בפ"ע, אלא שבדרך ממילא יתקיימו בפועל כיון שזהו רצונו של הקב"ה עיי"ש, ולכן אין זה סתירה ח"ו לנצחיות התורה, ותירץ עפי"ז כמה סתירות בענינים אלו, ולפי"ז מובן ג"כ למה מותר לקבור את המת בכלאים כמבואר בנדה שם, כיון דלפועל לא יהי' ציווי ע"ז עיי"ש בארוכה.

וראה גם בחי' הריטב"א נדה שם (בד"ה והא דאמרינן) שכתב בתו"ד וז"ל: "ועוד כי מה שאמרו מצות בטלות לע"ל היינו שלא יהיו חייבין לעמוד בהן, אבל מ"מ יש מצות קדושות כעין תפילין שינהגו כן מעצמן מפני שלימותן ותפארתן לא בדרך חיוב, והרי האבות הראשונים לא היו חייבין אלא בשבע מצוות וקיימו כל התרוה כולה וכו'" עכ"ל.

ועי' גם בס' 'חתם סופר' על התורה פ' תצוה עה"פ "וימי הפורים האלו" שביאר ג"כ הענין דמצוות בטלות לע"ל עד"ז דרק הציווי יהא בטל כי לא יקיימו אותם בתורת ציווי רק מעצמם יעשו מצוות ה' כיון שיזדכו ויהיו כולו רוחניות, ובס' יערות דבש ( ח"ב דרוש ט' לז' אדר) הביא כן בשם התוס' שיקיימו מצוות כאינו מצוה ועושה, ומבאר דמסברא אינו מצווה ועושה עדיף ממצווה ועושה שהרי עושה מעצמו, (וזהו עבודה מאהבה), והטעם דאמרינן דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה הוא משום דבמצווה ועושה איכא גרוי יצר הרע (כמ"ש התוס' בקידושין לא,א, בד"ה גדול), אבל לע"ל שלא יהי' יצר הרע, הדרינן להסברא דאינו מצווה ועושה עדיף עיי"ש, וכן האריך לבאר בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ד', דלע"ל שלא יהי' יצה"ר עוד, יסיר ה' עול התורה, היינו מה שהטיל עלינו ע"י ציווייו אבל נקיים כל המצות מעצמינו באהבה רבה ובדביקות בו ית"ש ויהי' המעלה דאינו מצווה ועושה, וזהו שאמרו רז"ל מצוות בטילות לע"ל היינו שלא נהי' מצווים ועושים, אלא שנעשה הכל מעצמינו מרצון הטוב ונפש חפיצה וכו' עיי"ש, וכ"ז הוא כעין שביאר הרבי בהקונטרס, ולפי ביאור הרבי מובן ג"כ כנ"ל דמצד מצוות בטלות לע"ל אי"צ לקבוע הלכה כמאן לגבי אותו הזמן, כיון שהעשי' יהי' בדרך ממילא כפי שהוא רצונו ית'.

שיטת רב יוסף בקיום מצוות בלי ציווי

ועי' לקו"ש חט"ז פ' יתרו ג' (סעי' י"ב והלאה) שהביא הגמ' פסחים סח,ב, דרב יוסף בעצרת הי' עושה סעודה מיוחדת ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, ומבאר בארוכה שכוונת רב יוסף ב"אי לאו האי יומא דקא גרים" דאחר מ"ת אפשר להמשיך קדושה בחפצא גשמית ע"י קיום מצוה כיון שנתבטל הגזרה דעליונים לא ירדו לתחתונים כו', ומקשה דלמה מצינו זה רק בר' יוסף ולא בתנאים ואמוראים אחרים שקדמו לו? ומבאר דיש לחקור בהא דממשיכים קדושה בחפצא ע"י קיום מצוה אם זהו רק במצווה ועושה או אפילו אם אינו מצווה ועושה, וכגון נשים במ"ע שאין הזמן גרמא כשהן עושות מצוה, ומביא דוגמא באתרוג דאם קיים בו מצוות ד' מינים אתקצאי לז' ימים שאסור לאוכלו, ובמילא יש להסתפק אם דין זה הוא גם בנשים שקיימו מצוות ד' מינים כו' ומסיק שבאמת כן הוא דמצד מ"ת שפעל קדושה בישראל כו' אפילו אם אינו מצווה ועושה כן הוא מצד עצם מעשה המצוה, וזהו גם מה שרב יוסף הוא הוא שאמר אי לאו האי יומא כו' דכיון שהוא הי' סומא ואפשר שפטור מן המצוות ומ"מ הוא יכול להכניס קדושה בגוף החפץ, הנה כאן מודגש גודל העילוי דמעשה המצוה אחר מתן תורה אפילו אם אינו מצווה ועושה עיי"ש עוד, וגם לפי מה שמבאר אח"כ שזה קשור גם עם רב יוסף שהי' "סיני" ו"קרי' רב יוסף אנפשיה ורב תבואות בכח שור" (סנהדרין מב,א) והכל צריכים למרי חטיא (ברכות סד,א, הוריות בסופה), מ"מ זה קשור עם זה דאפשר שאינו מצווה ועושה כמבואר שם בארוכה.

ולפי"ז אולי יש לומר דרב יוסף לשיטתו קאי, דכשם דמצינו אצלו בהנוגע לזמן הזה שיש מעלה בעצם מעשה מצוה אפילו בלי ציווי, שלכן רק הוא עביד סעודה מיוחדת ביומא דעצרתא כנ"ל, כן סב"ל ג"כ בנוגע ללע"ל דמצוות בטלות שיהיו קיום מעשה המצוות בלי ציווי, וזהו גם מה שביארו דרק רב יוסף הקשה "הילכתא למשיחא" כיון דלשיטתו לע"ל יתבטלו הציווי שבהמצוות.

אלא שכבר נת' בגליון הקודם, דלפי מה דנקטינן דמצוות בטלות רק לאחר תחיית המתים ולא קודם לזה בתקופה הראשונה דימות המשיח כמ"ש הריטב"א בנדה שם, ובאגרת הקודש פכ"ו ובכ"מ, שוב אי אפשר לפרש דלכן רק הוא הקשה הילכתא למשיחא משום דלשיטתו קאי דמצוות בטלות לע"ל, כיון שצריכים לפסוק ההלכה לימות המשיח, וביאורם א"ש לפי שיטת רבינו חיים כהן המובא בתוס' ב"ב עד,א, בד"ה פסקי דסב"ל דמיד בימות המשיח מצוות בטלות עיי"ש, ומ"מ אכתי י"ל כפי שנת' לעיל דהא דסב"ל דמצוות בטלות לע"ל, קאי לשיטתו דגם בזמן הזה יש מעלה במעשה המצוה אפילו בלי ציווי.

צדיקים הקמים מיד האם מתחייבים במצוות

ובענין זה יש להוסיף, דלכאורה יש להקשות לפי מה דנקטינן דמצוות בטלות לע"ל קאי רק על הזמן דאחר תחיית המתים אבל מקודם לא, לפי מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתל"ט) שיהיו שתי תחיות אחת לצדיקים סמוך לביאת המשיח כדי שיזכו ויראו בטובת ישראל וביהמ"ק בתיקונו, ותחי' הב' הוא לסוף ימות המשיח לכל ישראל כו' וראה גם בגמ' יומא ה,ב, "אהרן ובניו ומשה עמהם" וכן הוא בתנא דבי אליהו פל"א, וראה גם בתוס' פסחים קיד,ב, בד"ה אחד: "וכשיבנה משה ואהרן עמנו", א"כ איך אמרינן בנדה שם דמותר לקבור את המת בכלאים משום דמצוות בטלות לע"ל, וקשה דילמא מת זה הוא מן הצדיקים הקמים מיד, ואז יהיו עדיין מצוות קיימות וכיון שבלבושיהם הם עומדים נמצא שהם לבושים בכלאים? וראה בס' לב חיים ח"א סי' ל"ב שהקשה כן והאריך בכל ענין זה עיי"ש.

ובס' קובץ שיעורים (ח"ב סי' כ"ט) פירש הענין דמצוות בטלות לע"ל, דאין הכוונה דהזמן דלע"ל גורם שיתבטלו המצוות, אלא שהמתים שיחיו יהיו פטורין מן המצוות, דגזה"כ הוא במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות לעולם אפילו לאחר שיחיה, והדין הזה נוהג גם בזמן הזה דאי מתרמי ניסא כמתים שהחיה יחזקאל פטורין מכל המצוות, ולא יהי' לע"ל שום התחדשות בדיני התורה, והאנשים שיחיו לע"ל שלא ע"י תחיית המתים באמת יהיו חייבים בכל המצוות עיי"ש, ולפי"ז תירץ דאין הענין דמצוות בטלות לע"ל סותר לנצחיות התורה כיון דאין הביטול מצד המצוות אלא מצד האדם שצריך לקיימם עיי"ש, דלפי פירוש זה מובן דלא קשה מצדיקים הקמים מיד, כיון דאף הם כשיקומו לא חל עליהם החיוב דתומ"צ, דכבר נפטרו משום למתים חפשי.

אלא דלכאורה יש להקשות על פירושו מהך דכתובות קג,א, דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' בא לביתו בליל שבת והי' מקדש ומוציא בני ביתו, ובס' חסידים סי' תתשכ"ט (צויין בגליון הש"ס שם) כתב בזה וז"ל: "ורבינו הקדוש הי' נראה בבגדי חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתו בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית" עכ"ל, ועיי"ש בברית עולם ובמקור חסד ולקו"ש ח"ב ע' 511 והערה 59, ובס' יפה ללב או"ח סי' כ"ג, וס' נחלת בנימין (אמסטרדם תמ"ב) מצוה ק"ד, ובס' שם הגדולים להחיד"א אות א' קצ"ט, (מובא בשדה חמד פאת השדה כלל ג' סי"ח) ושו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ו', ואכמ"ל בזה.

דלפי כל זה מבואר דצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים לגבי קיום מצוות, ולכן הי' רבינו הקדוש יכול להוציא בני ביתו, וא"כ איך אפשר לומר דמצוות בטלות לע"ל אינו מצד הזמן דאז, אלא משום הגברא דכיון שמת נפטר מן המצוות לעולם, והרי כאן מבואר דבצדיקים אפילו במיתתם חייבים במצוות, וכ"ש כשיקומו בתחיית המתים?

וא"כ קשה ממ"נ אם הפי' דמצוות בטלות לע"ל הוא מצד הזמן כפשטות הענין קשה דכיון דצדיקים קמים מיד ואז יתחייבו במצוות א"כ איך מותר לקבור את המת בכלאים דילמא צדיק הוא וכשיקום יעבור על איסור כלאים, ואי נימא שהפטור הוא מצד הגברא קשה כנ"ל דמשמע דבצדיקים אין לומר כן?

ואולי י"ל בזה עפ"י מה שהובא לעיל הפירוש במצוות בטלות לע"ל שיתבטל רק הציווי אבל המצוות עצמן יתקיימו בדרך ממילא, דלפי"ז אולי יש לומר כן גם בנוגע לצדיקים הקמים מיד, די"ל דאצלם יהי' אופן זה דמצוות בטלות מיד, כמו בתקופה הב' בזמן התחי' כיון דאצלם ה"ז גמר ושלימות העבודה שהם בתכלית הדביקות עם ה', במילא לא יהי' שייך אצלם הענין של ציווי במצוות, אלא יתקיימו אצלם בדרך ממילא כיון שזהו רצונו של הקב"ה כנ"ל, ובמילא לא קשה דלמה מותר לקבור את המת בכלאים דילמא מן הצדיקים הוא שקמים מיד כנ"ל כיון שאצלם גם אז לא יהיו המצוות באופן של ציווי, ודוגמא לזה מצינו בלקו"ש חי"ד ע' 72 ואילך לגבי ענין הנבואה, דהא דאמרינן דפסקה הנבואה אין הפי' שבעצם נפסק ענין הנבואה, אלא דליכא אדם כזה ששייך להיות מנבא כו', אבל אם יש אדם ששייך ודאי שייך ענין הנבואה גם עכשיו, ועד"ז י"ל בעניננו דצדיק הקם מיד ושייך גם אז למדריגה זו שאי"צ לציווי, גם אצלו אמרינן דמצוות בטלות וליכא לגביה הציווי. (וראה בהערות וביאורים גליון תר"ד שכן כתב הרה"ת רי"ד קלויזנר שליט"א).

דלפי"ז נמצא דמצוות בטלות לע"ל הוא גם מצד זמן התחי', שיהי' כל ישראל מבורר ומזוכך עד שלא יהי' שייך ענין הציווי שבמצוות, רק ענין המצוות מצ"ע, והוא גם מצד הגברא בצדיקים הקמים מיד דאצלם יהי' מיד מצוות בטלות, ענין הציווי.

ואולי אפשר לומר דזהו גם הביאור בספר חסידים, דאין הפי' דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' לו ענין הציווי שבמצוות, אלא דשייך לגביה קיום המצוות מצ"ע מצד שזהו רצונו של הקב"ה כיון דבפטירתם נגמרה עבודתם והם בתכלית השלימות והדביקות עם הקב"ה, והם נמצאים כבר כמו בזמן התחי', וכיון שהם נקראים חיים שייך לגביהם קיום המצוות באופן כזה שיכולים להוציא את בני ביתם.

וי"ל דהטעם דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם (ר"ה כט,א) ה"ז משום דכיון שאינו מחוייב בדבר אין זה חפצא דמצוה כלל ואין זה חפצא דברכה, דלכן לא שייך לצאת ע"י שומע כעונה או עונה אמן כו' כיון דאינו שומע ועונה אמן על חפצא דברכה, אבל ברבינו הקדוש, אף דאינו מחוייב בדבר, אבל מ"מ יש כאן חפצא דמצוה ודברכה בשלימות הכי נעלה, ולכן שפיר הי' יכול להוציא ב"ב.

מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח

אלא דלכאורה יש לפקפק בזה, דהנה איתא בברכות נד,ב, אר"י א"ר ארבעה צריכים להודות כו' אביי אמר וצריך לאודיי קמי עשרה כו' רב יהודא חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא, א"ל פטרתון יתי מלאודיי כו' והא איהו לא קא מודה, לא צריך דעני בתרייהו אמן, ולכאורה צריך ביאור דלמה הי' צריך לענות אחריהם אמן הרי בכל דוכתא קיימ"ל ד"שומע כעונה" ואי"צ לענות אמן בכדי לצאת י"ח ולמה כאן בעינן לעניית אמן דוקא? וביאר בזה הטור (או"ח סי' רי"ט) בשם הרא"ש דדוקא כשהמברך חייב בברכה זו אז יוצא השומע בלי עניית אמן, אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו לכן הוצרך לענות אמן, ולא חשוב ברכה לבטלה שהרי הם לא נתחייבו ברכה זו, שהם נתנו שבח והודאה למקום על הטובה שמזמין להם עיי"ש.

ונתבאר בזה בס' זכרון שמואל סי' י"ח וסי' י"ט (וראה גם בס' שעורים לזכר אבא מארי ז"ל ח"ב ע' צ"ו) דבהא דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח תרתי איתנייהו ביה: א) דכל מי שאינו מחוייב בדבר אי"ז חפצא דברכה כלל ולכן אפילו בעונה אמן לא מהני, דאף דעונה אמן ה"ז כמברך מ"מ כיון דלא הוה ברכה כלל אי"ז כעונה אמן אחר ברכה כלל, ב) דאפילו במקום שיש לו רשות לעשות הברכה ודין ברכה עלה מ"מ דינא הוא דלהוציא אחרים יד"ח בעינן שיהא מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחר יד"ח, אלא דבכה"ג מהני בעונה אמן, והוא משום דבעונה אמן ה"ז כמברך בעצמו, ולכן בברכת ההודאה אפילו כשאינו חייב בה, מ"מ כיון שיש לו רשות לברך ולא הוי ברכה לבטלה ודין ברכה עלה, לכן שפיר יוצא יד"ח בעונה אמן דחשיב כמברך, אבל באינו עונה אמן אינו יוצא דכללא הוא דאם בפועל אינו מחוייב בדבר אינו יוצא אחרים יד"ח אפילו בגוונא דדין ברכה עלה עיי"ש בארוכה, וראה לקו"ש חל"ה פ' ויחי ב' ובהערה 31.

ולפי"ז יוצא דבדין זה דאם אינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח אי"ז רק משום דאי"כ חפצא דברכה (כנ"ל דלכן ברבינו הקדוש שהי' שם חפצא דברכה שפיר יכול להוציא ב"ב), דהרי בברכת הגומל הי' שם חפצא דברכה ומ"מ הי' צריך לענות אמן דוקא, כי בדין שומע כעונה בעינן שהמברך יהא מחוייב שם בפועל, ולפי הנ"ל דרבינו הקדוש לא הי' מחוייב מחמת ציווי נמצא דלא הי' יכול להוציאם מצד שומע כעונה, ונצטרך לומר שהי' מוציאם רק ע"י עניית אמן.

אבל י"ל דגם דין הב' דגם כשיש חפצא דברכה אינו מועיל הדין דשומע כעונה כשאין המברך מחוייב בה, נובע ג"כ מצד החפצא דהברכה עצמה, היינו דאין החפצא דברכה ממי שאינו מחוייב בה חשובה כ"כ כמו כשהמברך מחוייב בה ולכן בעינן שיענה אמן דוקא דעי"ז הוה כמברך בעצמו ברכה דחיובא, משא"כ באם לא הי' כאן חפצא דברכה כלל אינו מועיל מה דעונה אמן כיון דאינו אמן אחר ברכה כלל, (וראה ים של שלמה ב"ק פ"ז סי' ל"ז ומגן אברהם סי' רצ"ט ס"ק ז' ובס' ראש יוסף ברכות כ,ב), אבל לפי מה שנתבאר לעיל לגבי צדיקים דלא שייך בהם ציווי כיון שהם בתכלית השלימות והדביקות, נמצא דאדרבה דברכה זו היא בתכלית השלימות ולכן שפיר הי' יכול להוציא ב"ב מדין שומע כעונה אף דליכא עליו שום חיוב ויל"ע בכל זה עוד.

גאולה ומשיח
הלכתא למשיחא
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בלקו"ש חלק כ"ז (ע' 204 הערה 96) כתב דמה שפסק הרמב"ם (בהל' מלכים פי"א בתחלתו וסופו) דמשיח בונה מקדש: "הוא דעת ר' אליעזר בויק"ר [פ"ט, ו] ובמדב"ר [פי"ג, ב] שם – משא"כ בשאר מקומות הנ"ל (הערה 93) [ירושלמי מגילה פ"א הי"א, ירושלמי פסחים פ"ט ה"א (תוספתא פסחים פ"ח ב) – לגי' ופי' המנ"ח מצוה שפ], לא נאמר שיהי' ע"י משיח דוקא. ובזה מתורץ זה שבימי ר' יהושע בן חנניה רצו לבנות ביהמ"ק בלא משיח – כי זה שמשיח דוקא יבנה ביהמ"ק הוא חידוש התלמיד ותיק – ר' אליעזר שהי' לאחר זמן רבי יהושע בן חנניה" עכ"ל (מלבד החצ"ר).

והנה לפי חידוש עצום זה נראה לבאר ענין נפלא מאד, דאיתא בזבחים (מד, ב): "תניא ר' אלעזר אומר משום רבי יוסי, פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל, בדבר הנעשה בפנים לא פיגל וכו'. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי, אמר רב יוסף [נ"א רבא] הלכתא למשיחא הוא, אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר, הכי קאמינא לך הלכתא למה לי ["האי דמתמהנא אקביעות הלכה הוא דמיתמהנא, דמיגרס בעינן מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרש וקבל שכר, אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה ועכשיו אינו נוהג". -רש"י].

והקשו התוס' שם (מה, א) ד"ה הלכתא למשיחא [וכן הקשו התוס' ביומא יג, א. ובתוספות ישנים שם]: "מיהו בסוף התכלת (מנחות נב, ב) קשה דפסק רבי יוחנן כאבא יוסי בן דוסתאי גבי חביתי כ"ג", ולמה לא הקשו הלכתא למשיחא", דמאי שייכא בזמן הזה? – ועי' במנחות (נב, ב) שם בתוס' ד"ה הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי: "תימא הלכתא למשיחא". עכ"ל. ונשארו בתימא, ועי' מ"ש התוס' ביומא, ובזבחים שם לתרץ. ועייג"כ בתוס' סנהדרין (נא, ב) ד"ה הלכתא.

והנה ר' אליעזר שבמדרש רבה הנ"ל הוא בר פלוגתא של ר' יוסי בר חנינה ע"ש, וי"ל שהכונה לר' יוסי בר חנינה האמורא שהי' מגדולי תלמידי רבי יוחנן (סנהדרין ל, ב).

בויק"ר כתוב "ר' אליעזר" משא"כ בבמדב"ר כתוב "ר' אלעזר", ויתכן מאד שהכוונה לר' אלעזר בן פדת, שהוא סתם ר' אלעזר דאמוראים (רש"י שבת (יט, ב) יבמות (עב, ב) ועוד, כמ"ש בסדר הדורות ח"ב בערכו). ור' אלעזר הי' תלמיד מובהק של ר' יוחנן (יומא נג, א).

והנה רב נחמן שבזבחים הנ"ל הי' תלמיד מובהק של רבה בר אבוה כמבואר בברכות (כא, א), ועי' ג"כ ע"ז (נא, א). [ושבשמו ובשם רב אמרו שהלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי).

ולפי זה נראה לומר, דבמנחות שאמר ר' יוחנן שהלכה כאבא יוסי בן דוסתאי גבי חביתי כ"ג, לא שייך להקשות "הלכתא למשיחא", כיון דאז הי' מותר לבנות ביהמ"ק בלי משיח, [כמו בימי ר' יהושע בן חנניה הנ"ל], וזה הי' לפני החידוש של התלמיד ותיק ר' אליעזר – שהי' תלמידו של ר' יוחנן – שמשיח דוקא בונה מקדש, ולפי"ז א"ש מאד למה לא מקשה הגמ' "הלכתא למשיחא".

משא"כ רב נחמן בזבחים שם [ורבו רבה בר אבוה, ורב ורב יוסף] היו הרבה זמן אחרי ר' אליעזר [או ר' אלעזר] הנ"ל, א"כ מובן היטב דלאחר שקבע ר' אליעזר שמשיח דוקא בונה מקדש, א"כ שפיר מקשי "הלכתא למשיחא", ומיושב היטב קושיית התוס', וא"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות