E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ וישב - חנוכה - תשס"ו
הלכה ומנהג
נר חנוכה בשמן זית ובשעוה
הרב נחמן ווילהעלם
ראש ישיבת תות"ל - מיניסוטא

הרבו חז"ל בטעם הדלקת נרות בחנוכה. הרמב"ם (בפ"ג מהל' חנוכה ה"ג) כתב ד"מפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס", ובפ"ד ה"ו: "כל השמנים וכל הפתילות כשרות לנר חנוכה ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות ואפילו בלילי שבת שבתוך ימי חנוכה מותר להדליק השמנים והפתילות שאסור להדליק בהן נר שבת לפי שאסור להשתמש לנר חנוכה בין בשבת בין בחול".

והרמ"א (סי' תרעג ס"א) מביא מהמרדכי ד"מיהו שמן זית מצווה מן המובחר", והמקור לזה מגמ' (שבת כג, א) "אריב"ל כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי' טפי (אינו ממהר לכלות כשמן זית - רש"י), כיון דשמע לה להא דריב"ל מהדר המישחא דזיתא אמר האי צליל נהורי' טפי" (צלול ומואר - רש"י).

וכ"כ התוס' (שם) דאנר חנוכה קאי ומשום טעמא דמסיקי דנפיש נהורי' טפי אבל לנר שבת פשיטא דשמן זית מצווה מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח במתניתן דכולהו מודו בי' דמדליקין.

עד"ז בהגהות וחידושים (להרא"מ הורביץ) שם מדייק ממ"ש כל השמנים כולן ר"ל אפילו אותן השנויין במשנתינו לפסול (בשבת) יפין לנר חנוכה (וראה כעי"ז בהגהות מיימונית להרמב"ם שם).

מלבד טעם הנ"ל כתבו הראשונים (מאירי שבת כא, א) דמשום נוי מצווה יש להדליק בשמן מאחר שהנס הי' בשמן ובשמן זית שבו הי' הנס, וכן פסק המשנה ברורה (שם סק"ד) דמצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס.

הרי לפנינו ב' טעמים להדליק בשמן זית דוקא (וקצת יש לעיין מה שהשמיט הרמב"ם המצוה מן המובחר בשמן זית): א. שאורו זך ונקי. ב. שהנס הי' בו. ומהנפ"מ בין ב' הטעמים הוא: עד כמה צריך להדר בו, ואם תמצא דבר שמדליק ואורו זך ונקי האם יכול להדליק בו. ובאמת מסיק הרמ"א (שם) דנוהגין במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורן צלול כמו שמן. ובערוך השלחן (ס"א) כתב שעכשיו יש נרות של חלב שנתקשה שקורין סטרי"ן ליכט שאורן עוד הרבה יותר צלול משעוה והרבה נוהגין להדליק באלו.

אמנם דעת המהר"ל מפראג (בספרו נר מצווה) הוא שלא להדליק כלל בנר שעוה וחלב אלא דוקא בשמן מפני שהנס נעשה בשמן. ועוד, דנרות של שעוה או חלב לא מיקרי נר רק אבוקה ופסול לנר חנוכה כי נר ואבוקה תרי מילי נינהו. וההפרש שבין נר לאבוקה הוא שנר אין האור שולט בכל השמן רק בראש הפתילה ומושך משם את השמן אליו, ואילו אבוקה היא כאשר האור והלהב שולט בכל השמן כמו שהוא בנר של שעוה וחלב שכורכין סביב להפתילה.

וראה בערוך השלחן (שם ס"ו) ד"ראיתי מי שכתב דנר שעוה דומה לאבוקה ואין מברכין עליו נר חנוכה ואיני יודע איזה אבוקה יש בזה אם לא כששתים קלועים ביחד", עיי"ש.

עד כמה צריך להדר בו

בבאר היטב מביא מתשובת שבות יעקב: "מי שהי' מדביק נרות של שעוה בכותל בכדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית ידליק בנרות של שעוה אף שמצווה מן המובחר היא שמן זית. ובתשובת חכם צבי דחה דבריו והרבה להביא ראיות דימשוך ידו מנרות של שעוה וידליק בשמן זית, וראה בשערי תשובה דמבואר מהשבות יעקב שאפילו דרכו תמיד להדליק בשמן זית ובא לביתו ולא מצא שמן זית והתחיל להכין עצמו עם נרות שעוה יגמור המצוה בנרות של שעוה כיון שכבר התחיל בה דמשום מצווה מן המובחר אין לבזות הראשונה. והח"צ כתב דהכא לא מקרי התחיל במצוה אלא הכנה והזמנה בעלמא עשה שהדביק הנרות בכותל ולכן נראה שצריך למשוך ידיו מן הנרות שעוה אף שכבר הדביקם במקומם ולהדליק בשמן זית. ואף שנוהגין כהרמ"א הטעם שאין שמן זית מצוי להם כ"כ משא"כ כשישנו, תו אין להסתפק. ואין חילוק בין הורגל עתה בשמן זית או לא ונראה דאם כבר התחיל הברכה אע"פ שכבר מוכן לפניו השמן זית עם הפתילה וא"צ לעסק בה מ"מ כיון שהתחיל לברך ע"ז גומר, וראה גם בחכמת שלמה שהאריך בכ"ז והסיק דהעיקר כהשבות יעקב ובפרט במלתא דרבנן.

השמש

המג"א (שם סק"א) עמ"ש המחבר כל השמנים כשרים לנר חנוכה כתב אבל לא להשתמש וכתב בלבושי שרד פי' שאסור לעשות מהם שמש דהא ע"י השמש משתמש אצל הנרות וכיון דזה הנר אינו יפה א"כ משמש אצל הנ"ח ומכ"ש בשבת דחיישינן שמא יטה.

ולתוספת ביאור כתב ביד אפרים דהמג"א דייק מלשון השו"ע דנקט כשרים לנר חנוכה ולא כתב מדליקין בהם כלשון הש"ס. וי"ל בשביל סיפא נקטי' שכתב "ואפילו בליל שבת", ובליל שבת אין היתר רק לנ"ח ולא להשתמש, לכך נקט בלישני' כשרים לנ"ח דבהא אפי' בליל שבת שרי משא"כ השמש שאינו מנ"ח ומותר להשתמש לאורו אסור להדליק בו בשבת אם הוא משמנים ופתילות הפסולים.

והנה בשערי הלכה ומנהג (ח"ב עמ' ערה) מביא דמנהג חב"ד להדליק בשמן זית (אף דבח"א עמ' רמט כתב דבבית כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ראיתי אף פעם אחת שידליקו בשמן (זית וכיו"ב) בשבת קודש ויו"ט כ"א בנרות חלב והיפוכו בנרות חנוכה טעם ע"ז לא שמעתי) והשמש – נר של שעוה בפשטות יש לומר הטעם עפמש"כ בשו"ע ר"ס תרעג דנר של שעוה שני לשמן זית ובשמן זית עצמו אין עושים השמש כי אין נוח לטלטל שמן ופתילה משא"כ נר, גם לעשות היכר נוסף בין השמש לנרות חנוכה.

ואולי אפשר להוסיף ע"ז ובהקדים מה שראיתי בס' הררי קדם (משיעורים של ר' יוסף דוב סאלבייצ'יק) לחדש דיש שני גדרים בנר השמש: א. בכדי להשתמש לאורה (דבנר חנוכה אסור להשתמש). ב. הוא דין של הנר חנוכה עצמו שצריך נר אחר עמו לעשות היכר לדבר.

ומביא שם ב' נפק"מ: א. מי שלא רוצה להשתמש לאור הנר אם חייב להדליק נר אחר, דלסברא שצריך לעשות היכר להראות שההדלקה לא הייתה לצרכו אעפ"כ צריך לשמש. ב. אם הוא חייב להדליק את הנר האחר קודם לשאר הנרות כדי שיהא היכר שהדלקתו היא לשם נר חנוכה מיד בשעת ההדלקה. ומלשון השו"ע משמע דמדליק את הנר הנוסף בסוף, והשו"ע לטעמי' דהטעם הוא שמא ישתמש לאורו.

ואולי דלכן גם מנהגנו לשנות ולהדליק הנר חנוכה ממין אחד והשמש ממין אחר, ועצ"ע.

נרות ארוכים

כדאי להעתיק מ"ש המג"א (בסי' תרעב סק"ג, עמ"ש המחבר דצריך ליתן במנורה שמן כשיעור שיהא פרסומי ניסא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים): "אף עכשיו צריך ליתן בה כשיעור הזה ודלא כיש מקילין בזה. אבל אין מצווה בנרות ארוכות דהא לאחר שדלקו כשיעור הזה מותר להשתמש בהן ואין שייך הידור מצווה אלא בשעת מצווה". ונ"ל דודאי בנר של שמן אין הידור מצווה בין רב למעט אבל בנרות שעוה כשהם ארוכים הם נאים יותר כמו נרות י"ה לולב ואתרוג. וראה במשנה ברורה (שם סק"ו) דמביא משלטי הגיבורים דמ"מ אין לעשותם גדולים יותר מדי.

הלכה ומנהג
פתיחת גגון של עגלת ילדים בשבת
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה רב ושליח בבנסנהרסט

א. בפוסקים דנו האם מותר לפתוח או לסגור בשבת הגגון של עגלת ילדים המחובר לעגלה (ראה בפסקי תשובות סי' שטו ס"ו) והדיון הוא האם יש איסור עשיית אהל עראי בפתיחת הגגון דיש שכתבו דמותר כמו בכסא של פרקים המבואר בסי' שטו סעי' יג' וז"ל אדה"ז שם: "מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהם".

וכמו"כ הגגון מחובר לעגלה ורק פותח וסוגר אותה ולא חשיב עשיית אהל.

ויש שכתבו לחלק דהתם בכסא של פרקים אין כוונתו לאהל, ואעפ"כ אם לא היה מחובר הגג למחיצות יש איסור לעשות גג עם מחיצות בשבת (רק ע"י שינוי מותר) ורק במחובר מותר (כמו כיסא של פרקים).

אבל היכי דכוונתו לאהל כמו בגגון שכוונתו להאהיל על התינוק אסור, וכן כתב בקצות השולחן סי' קכ סק"ח להחמיר בזה.

ב. אמנם המתירים הביאו ראי' להתיר מהא דמבואר בשו"ע או"ח סי' תרכו בהל' סוכה ס"ג ברמ"א דמותר לפתוח ולסגור הגגות העשויות מפני הגשמים אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן ואין בזה לא משום סתירה ובנין וכן פסק בשו"ע אדה"ז שם ס"כ "ואם יש לדלת זו צירים שסוגר ופותח בהם הרי היא כפתח גמור ומותר לסגרה ולפתחה בשבת ויו"ט ואין בזה משום איסור סתירה ובנין". וכמו"כ הגגון מחובר לעגלה ויש להתיר כמו פתיחת דלת של הגג המחובר לצירים.

ג. והנה בשיטת אדה"ז צריך בירור שהרי בשו"ע הל' שבת שם כתב בתחילת הסעיף כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל לא אסרו לפורסו על המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת, ובהמשך לזה כתב ההיתר דכסא של פרקים כיון שמחובר.

ומזה רצו הפוסקים לדייק ראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' כו שלדעת אדה"ז ההיתר הוא רק כשאין כוונתו להאהיל אבל בכוונתו להאהיל אסור (והא דמותר חופה משום דאי דעשוי' לכבוד ולא להאהיל) ולפי"ז צ"ע מדוע בהל' סוכה מותר לפתוח הגג המחובר לצירים הרי כוונתו שם לאהל.

ד. בטעם ההיתר דכסא של פרקים כתב בשו"ע אדה"ז שם: "מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהם".

ומקורו ברש"י בשבת קלח, א ד"ה 'אבל מטה': דלא מידי עביד אלא ליתיבא בעלמא וברש"י שם ד"ה 'ואסלא': "דהא עביד וקאי".

ובשו"ת נובי' או"ח ס"ל כתב דעיקר ההיתר ברש"י הוא דליתובי עביד ומדייק מלשון רש"י שם: "ואע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא" משמע דטעם ההיתר דעשיית האהל כאן הוא, משום דכוונתו אינה להאהיל אלא ליתובי ובאופן שכוונתו להאהיל אסור אפילו במחובר.

ה. אמנם בלשון אדה"ז מבואר להדיא דעיקר ההיתר הוא דאין כאן עשיית אהל שאינו עושה כלום שהרי עשוים ועומדים וכן מבואר ברש"י שם ד"ה 'ואסלא': "דהא עביד וקאי" ולפי"ז אפילו בכוונתו להאהיל מותר שהרי יסוד איסור דאהל אינו מחמת כוונתו להאהיל אלא משום שעושה אהל ודמי לבנין והיכי דאין עושה אהל ליכא שום איסור, אפילו בכוונתו להאהיל ולכן מותר בפתיחת הגג המחובר לצירים ולפי"ז לכאורה נמי מותר לפתוח הגגון דעגלה של ילדים.

ו. ומה שכתב אדה"ז בתחילת הסעי' "שאין מתכוין לעשיית אהל" יש לבאר בפשטות שזה בא בהמשך להמבואר קודם בסימן זה דביסוד האיסור דעשיית אהל, הרי יש בה חילוקים דאם כונתו להאהיל אסור לעשות גג אפילו בלא מחיצות, ואם אין כוונתו להאהיל אזי אסור רק כשעושה גג עם מחיצות בשבת (וע"י שינוי מותר) (ראה סעי' ט - יג) וע"ז כתב בסעי' יג, שמתי אסור רק כשאין כוונתו להאהיל ולעשות גג עם מחיצות רק כשאינו מחובר מע"ש הגג עם המחיצות אבל במחובר מותר, ולכך מותר לפתוח כסא של פרקים אף שנפתח גג עם מחיצות אבל ביסוד ההיתר כתב אדה"ז דאין כאן עשיית אהל וא"כ לפי"ז מותר גם בכוונתו להאהיל כמו לפתוח הגקגון של עגלת ילדים [ואפשר דההיתר לפתוח החופה בשבת שהובא באדה"ז שם אינו משום דעשוי' לכבוד אלא אפילו דכוונתו לאהל מ"מ מותר כיון שמחוברת כבר מבע"י עם המחיצות].

הלכה ומנהג
כמה הערות בדיני חציצה
הרב יעקב הכהן ברקוביץ
ישיבת ליובאוויטש טאראנטא

ביאור גדר החציצה בטבילה

[סעיף א']. כתב הטור צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא כו'. והנה מסתימת לשונו נראה שדין חציצה תלוי בדין של ביאת מים, כלומר שכמו שבביאת מים צריך כל גופה לבוא במים בב"א ואפי' נימא אחת מעכבת מדאורייתא [ראה שיורי טהרה סק"א, ולהעיר מהא דאי' בסידור (עם דא"ח) בכוונת המקווה בסופן (קנט, סע"ד) שטבילה אותיות הביטל, כלומר שאיבד מציאותו לגמרי] עד"ז גם בחציצה נמי צריך להיות האפשרות לביאת מים בכל חלקי הגוף כא'.

אמנם בכדי להבהיר שאין הפי' כזה, מפרש הב"י [בד"ה ומ"ש לפיכך] דל' המחבר בא ללמדנו שאילו רצה האדם שיש עליו חציצות לחזור ולטבול אותו מקום לאחר שמסיר הדברים החוצצים, אין מועיל מכיון שביאת מים פי' ביאת כולו ולא לחצאין, ולכאורה צ"ע למה לא פי' הב"י כפשוטו כנ"ל.

וי"ל הביאור בזה, דהנה יסוד העניין דביאת מים הוא דבעינן כח גברא שצריך להתבטל לגמרי מתחת מי המקווה, ולכן כאשר שערה א' נמצאת בחוץ אין כאן פעולת ביאת מים לגמרי, אמנם לאידך בעניין חציצה אין חסר בכח גברא כלום דהא נמצא במים ואלא מאי יש דבר החוצץ בינו לבין המים, ולכן במקרה דאיכא קפידא חוצץ אמנם אם אינו קפיד הרי הדבר טפל ובטל לגבי גופו ונהיה כחלק ממנו וממילא אינו חוצץ.

גדרה של החציצה שפוסלת הטבילה במקוה מבואר שתלוי בהקפדה ולכן במקרה שיש מיעוט ואינו מקפיד אינו מעכב [בדיעבד – ראה רמ"א ס"א], ולכאורה תמוה דלמה אצל תפילין אמרי' דאפי' באינו מקפיד דחוצץ במשהו [ראה או"ח סי' כח] וצ"ע מאי שנא מטבילה וכו'.

והנראה לומר בזה ובהקדם ביאור בגדר החציצה בבגדי כהונה שמהם לומדים חציצה בתפילין [גמ' זבחים יט, א וראה בביאור הגר"א או"ח שם] די"ל שגדרו אינו כהא דטבילה, אלא גדר מיוחד, והוא בעצם גדרו של הלבושים שמטרתם הוא לכבוד ולתפארת, וכלשון הרמב"ם [סה"מ מצווה לג] וז"ל: "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש [וראה גם מנחת חינוך מצווה צט]. ולכן כאשר יש איזה דבר החוצץ [ואפי' אם זה שלא במקום הבגדים – ראה רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"י ה"ח] מכיון שזה מחסר מהתפארת והכבוד של בגדי הכהונה הוי חציצה". ולפי"ז י"ל דהרא"ש [והטור שו"ע ס"ד] סוברים שהוא הדין בתפילין דיש בו גדר של 'פאר', וכמבואר בגמ' ברכות [יא, א] דאבל פטור מתפילין שנא' 'פארך חבוש עליך'.

חילוקי דינים בדין רטי' בטבילה ונט"י

[סעיף י']. רטיה שעל גבי מכה חוצצת. כלומר שבדיני טבילה אין נפק"מ באיזה רטיה עסקינן [בין ע"ג מכה ובין לא] ולכו"ע חוצצת. והנה ידוע הכלל [חולין קו, ב מובא להלכה ר"ס קסא] שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה [וראה משנ"ב שם], ולפי"ז צ"ע טעם למ"ש הטושו"ע בשם הרא"ש [ס"ס קסב] דבאם הרטיה הוא ע"ג מכה [וכאב לו] די במה שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה מטעם שזה דומה למי שנקטעה אצבעו שנוטל שאר היד, דלפום ריהטא אינו מובן למה אין אומרים את אותה הסברא בטבילה.

וי"ל הביאור בזה שכאן אין בו משום 'דין חציצה' – שבה באמת שוים נטילה לטבילה מטעם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אלא הכא בגדר 'ביאת מים' עסקינן, דבטבילה העיקר הוא שכל חלקי האדם יטהרו ממי המקווה [ורק בדיעבד במקרה דמיעוט ואינו מקפיד עולה לטבילתו מכיון שנקרא חלק מגופו], משא"כ בנטילה כל תקנתו היא מצד טומאת אוכלין [כמבואר בסי' קנח] ולכן מעיקרא דדינא אם אין האדם נוגע בגוף המאכל [כמו יין ושמן שמעיקר הדין גם בהם היה צ"ל הגזירה אלא משום שדרך שתייתן הוא בכלי ואין אדם עשוי ליגע בהם בידו, לפיכך לא הצריכו בהם נט"י וכמ"ש הר"ן פסחים פ"י ד"ה והא] יכול הוא לאכול אותו לחם בלי נטילה, ורק שגזרו שמא ינטל [המפה] באמצע הסעודה.

ומזה יובן בעניננו שהטעם דאמרי' בנטילה במקרה שבודאי אין האדם נוגע בהפת 'שזה דומה למי שנקטעה אצבעו' הוא מטעם שאין כאן 'דין חציצה' ורק דין בטהרת חלק היד שנוגע בדרך ישרה לפת.

והנה כ"ז הוא בדין נט"י לסעודה אמנם לעניין נט"י שחרית יש לחקור אם יאמרו כן [דתינח להרא"ש (ברכות פ"ט, והוא גם דעת הרמב"ם פ"ד ה"א) דאמר שגדרו הוא מטעם ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו' דאז בדיעבד כל דבר דמנקה שרי, ועד"ז להרשב"א (שו"ת ח"א סי' קצא) שהוא מטעם עבודה וכמו כהן שהיה צריך לקדש ידיו, די"ל שגדרו הוא כנ"ל בנט"י לסעודה וד"ל, אמנם] לפי דברי הגמ' [שבת קט, א] ובזוהר [פר' וישב קפד, ב] שטעם נט"י שחרית הוא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידיים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה [ועד"ז בישן ביום] מגוף האדם כשישן [ראה שו"ע אדה"ז ס"ד ה"א] דהנראה בזה הוא שיש כאן דין בעצם טהרת ידיים ע"ד גוף הטמא שצריך טבילה, או יכולים לומר שמ"מ העברת הטומאה יכולה להיות אפי' על חלק מהיד וא"צ 'ביאת כולו'. ונפק"מ לדינא אם יש על אדם ר"ל רטיה וכדו' אם הוא יכול ליגע באוכלים כו' האסורים בלי נט"י מטעם הנ"ל [ט"ז ס"ד סק"ד, מרש"י שבת קט, א ויומא ז, ב] וצ"ע.

ביאור שיטת אדה"ז בעניין צבע

[סעיף י"ז]. צבע שצובעות הנשים על פניהם ושער ראשן אינו חוצץ. וכן מי שאומנתו צבע וידיו צבועות אינו חוצץ. והנה בביאור דין זה מביא הב"י הפי' מהראשונים [הרא"ש ורשב"א ורי"ו] ב' טעמים: א. דלבד זאת שאין כאן קפידא אדרבא רוצה הוא בקיומם. ב. דאין כאן ממשות בצבע [וכ"ז הוא ביאור לדין הראשון – בנשים הצובעות כו']. ובנוגע לדין האומן כתב: א. דאין כאן ממשות בצבע, ב. מכיוון שאינה מקפדת. והב"י הסביר שזהו דינו של ר"י [נדה סז, ב] דלא גזרו רבנן על מיעוט שאינו מקפיד.

ונמצא שבעצם יש כאן ב' דינים בחציצה עם טעמים נפרדים: א. דין בנוי, ב. דין במקפדת. והנפק"מ ביניהם, אם הצבע נתפשט ברובו, דבנשים הצובעות אינו חוצץ [ראה ב"י שם בדברי הרשב"א], אמנם לאידך טעמא דאומן שאינו מקפיד, א"כ ברובו חוצץ. [ואף שבשו"ע באים ב' הדינים כאחד, נראה מדיוק לשונם חילוק זה דאצל נשים הצובעות לנוי כתב 'ושער ראשן' שנחשב כרובו באנפי נפשיה [שו"ע ס"ה], וחידש שמ"מ אינו חוצץ, משא"כ באומן כתב בו רק 'וידיו' – דהיינו רק מיעוט שאינו מקפיד].

והנה לעניין נשים הצובעות יש לעיין בב' הטעמים דיש נפק"מ ביניהם: דבמקרה דאיכא ממשות [ברובו] י"ל דלטעם הא' - שמקפדת להיות שם - אינו חוצץ, משא"כ לטעם הב' שהוא משום שהוי חזותא בעלמא א"כ בפשטות חוצץ. ולאידך במקרה שצבעה שערה בדבר שעכשיו היא מקפדת בו, הנה לטעם הב' דהוי רק חזותא לכאורה אינו חוצץ, משא"כ לטעם הא' מכיון דעכשיו אין היא רוצה בקיומו נראה שחוצץ.

והנראה לומר בביאור דין צבע בנשים הצובעות דאין כאן דין חציצה כלל מכיון שזה נעשה חלק מגופה ע"ד מ"ש הרא"ש [מקואות פ"ט מ"ב] שהשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ מכיון שאין אדם מקפיד בכך וחשיב כדופן הכלי ולכן אפי' בכולו אינו חוצץ [ולענין דינא נראה דאין סומכין על טעם הב' לחוד – שיורי טהרה ס"ק ל"ג].

והנה בהלכות נט"י [סי' קסא ס"ב] מביא המחבר דין הנ"ל [מתוה"ב] לעניין נט"י שבאינו מקפיד אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיו"ב אין אותו צבע חוצץ, וכתב שם המ"ב [ס"ק יג] לחלק בין אומן דהתם דינו שאינו חוצץ במיעוטו דוקא, משא"כ באשה שעושה לנוי אינו חוצץ אפי' ברובו, ולכאורה מקורו הוא בהסברת דברי הרשב"א הנ"ל. אמנם כ"ז הוא לשיטת המ"ב אבל יש להעיר ששיטת אדה"ז הוא שגם באשה שעושה לנוי חוצץ ברובו.

וי"ל שאדה"ז ס"ל דהרשב"א לא סמך על טעם הא' לחוד אלא בצירוף טעם הב' – דאין בו ממשות, ולכן במקרה שיש ממשות אף שעושה זה לנוי חוצץ ברובו [ראה שיורי טהרה סס"ק יט], משא"כ המ"ב סובר [לעניין נט"י שהוא מדרבנן – ראה שם מג"א סק"ז] שסומכין על טעם הא' לחוד ואם מקפדת שיהיה שם מטעם נוי אינו חוצץ אפי' ברובו [אמנם יש להעיר מהב"ח שס"ל דצבע בנשים לעניין טבילה אין בה ממשות וצ"ע למה שינה הדבר לעניין נט"י].

הלכה ומנהג
היתר איסור מלאכה בחנוכה
הרב רפאל שוואב
צפת עיה"ק

בתחילת הלכות חנוכה (סי' תרע ס"א) כותב המחבר:"ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם".

הסיבה למנהג הנשים מבואר בבית יוסף: שיהיה היכר שאסור להשתמש לאורן, לפי שהנס נעשה על ידן (מ"א בשם מט"א, מ"ב סק"ג). ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה (א"ר בשם מהרי"ל, מ"ב סק"ג, באר היטב סק"ב).

סיום דברי המחבר: 'ויש מי שאומר שאין להקל להן' מקורו בטור, ושם מוסיף שגם אם נהגו לאסור עשיית מלאכה כל היום אין להקל, למרות שאין בזה איסור, משום 'דברים המותרים ואחרים נהגן בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם', אך הב"י חולק על הטור וסובר שהאיסור להתיר בפניהם הוא רק כשיש סרך איסור. ולפי זה יש לבאר שגם לגבי המנהג שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקות הב"י חולק על הטור, ולכן הוא כותב בשו"ע 'ויש מי שאומר שאין להקל להם'.

למעשה מחמירים שלא להקל בזמן הדלקת הנרות, ובמקום שנהגו איסור כל היום יש פוסקים שכותבים לבטל מנהגם, כיון שהבטלה עבירה היא ומביאה לידי שעמום (מ"ב בשם שלטי גבורים וחכם צבי (וראה באר היטב סק"ב)). המנהג שלא לעשות מלאכה בחנוכה ואינו כמו המנהג שלא לעשות מלאכה בראש חודש, כיון שראש חודש נקרא מועד (שערי תשובה סק"ב).

אבל בדברי נחמיה (סעי' ד) נוטה להחמיר שלא להתיר לאלו שנהגו כל שמונת הימים שלא לעשות מלאכה (אפילו על ידי שאלה וחרטה) כיון שטעם האיסור אינו רק משום.דברים המותרים וכו' (שם בהערה), אלא הטעם הוא מעין סוכות ופסח (כפי שכותב לפני כן בסעי' ד'), ולכן מובא (בבאר היטב) בשם ש"ג ומהרי"ל שדי ביום ראשון ושמיני, כמו פסח וסוכות (ובדברי נחמיה לומד מהמ"א לכל ח' הימים מאיסור חול המועד) [וראה ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים, עניני חנוכה קו"א לאות תת"מ בשם בני יששכר בשם בעל הרוקח שהקשר בין סוכות לחנוכה נרמז בתורה בסמיכות הפסוקים בין סוכות לשמן ונרות (בפרשת אמור)].

ויש לומר שלדעת הב"י גם מה שנהגו משום הרחקה שמא ישתמשו לאורן אינו לגמרי טעם מספיק לומר שאסור להקל בפניהם, ובכל זאת המחבר מביא את הדעה המחמירה בשם יש מי שאומר, וכן פוסק המ"ב. ואפשר שלדעת הטור, גם מה שאין לו טעם כלל, אין להקל משום דברים המותרים שאחרים נהגו בו איסור. ולפי דברי הפוסקים הקושרים בין חנוכה לסוכות ופסח, יש לומר שטעם המתגלה בפנימיות התורה והחסידות, כנ"ל המקור לזה, הוא טעם חזק לומר שאסור להקל בפניהם, וכן דעת הדברי נחמיה, שלא כדעת המ"ב.

הלכה ומנהג
קידוש בין שעה שש לשבע בליל שבת [גליון]
הרב יהודה לייב גראנער
מזכיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג1 בכל ימות החורף להמתין עד השעה שבע, ורק אז קידש את השבת.

הרבי לא הסכים לדעת אלה שסוברים שעפ"י חשבון של שעות זמניות - אפשרי שיהי' הזמן בין חמש וארבעים רגעים עד שש וארבעים רגעים, ודעתו הק' הייתה, שבכל ימות החורף הזמן הוא בין שעה שש לשבע.


1) מחודש שבט תשמ"ח שאז הי' ב770, (במשך השנים שלפני זה, הי' יוצא מ770 בשעה יותר מאוחרת).

הלכה ומנהג
בעניין הבטה בש"ץ בעת אמירת ברכת כהנים [גליון]
הרב לוי יצחק ראסקין
דומ"צ בקהלת ליובאוויטש, לונדון

בגליון תתקח הקשה הרב א.ז.וו. שי' על מה שנהגו קהל אנ"ש להסתכל לכיוון הש"ץ בעת אמירתו ברכת כהנים, שמכיון שמקור מנהג זה הוא מההנהגה בעת ברכת כהנים (כמובא בכף החיים סי' קכז מס' יפה ללב, שם הביא שכ"כ הר"ר דוד עראמה בפירושו על הרמב"ם הל' תפלה פט"ו), הרי צריך להיות 'פנים אל פנים' (סוטה לח, א). ומה שכן נהגו רבותינו נשיאנו (ס' המנהגים עמ' 13), הרי מקום עמידתם בתפלה הי' מן הצד, כך שהיו יכולים לראות פני הש"ץ מן הצד, משא"כ העם העומדים מאחורי הכהנים ממש.

הנה היטיב להקשות, ולהוסיף: הרי מקורות הנ"ל (לבד מס' המנהגים - חב"ד) הם ספרדיים, והרי הם נוהגים שהש"ץ עומד על הבימה, באמצע בית הכנסת, כך שבנקל לקהל להסתכל בפני הש"ץ. משא"כ למנהג אשכנז.

וליישב המנהג נ"ל: א. כד דייקת בגמ' סוטה שם מוכח דעיקר ההדגשה ב'פנים אל פנים' הוא על המתברכים, שלא יפנו ערפם כלפי הכהנים המברכים אותם; ב. סמוכין לדבר במנהג למעשה: הרי בכמה תיבות של הברכה נהגו הכהנים להפוך פניהם לצפון ולדרום (שוע"ר סי' קכח סעי' נח). ותיקשי, להאנשים אשר עומדים לפני הכהנים בצד דרום, בשעה שהכהן הופך פניו לצפון, הרי אז פני המתברכים הללו הם כלפי עורפו של הכהן? ג. להעיר מ"וראית את אחורי" (שמות לב, כג) ודברי רבי [או: רב]: "האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתי' לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי" (עירובין יג, ב).

אך יש לדחות כל זה, שהרי בשוע"ר (שם סי' לז) טרח הרבה בדין בית הכנסת שארון הקודש בולט מקיר המזרחי, ונמצא שהיושבים בצד מזרח של בית הכנסת עומדים מאחורי הכהנים. ואילו לפי דברינו הנ"ל הרי יכולים הם לפנות פניהם לכיוון הכהנים, אף כי פניהם יהיו כנגד עורף הכהנים. מוכח איפוא שלענין ברכת כהנים ממש אין לסמוך על סברא הנ"ל, להתיר פני הישראל כנגד עורף הכהן. ובכל זה, לעניין מנהג ההבטה לכיוון הש"ץ, מכיון שאי אפשר שכל הקהל יעמדו פנים כנגד פנים, אין לבטל לגמרי מה שיראוהו מאחוריו.

הלכה ומנהג
ביאור מנהגי רבינו בהידור מצווה [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בגליון תתקח עמ' 116 העיר הרב .י.ל.ג. בנוגע לכמה חפצים של הרביים שהיו מכסף, ולדעתו הרי זה מדין הידור מצווה.

ויש להעיר בעניין זה מאגרת קודש אדמו"ר זי"ע לר' זלמן יפה ע"ה, אדר"ח אדר תשמ"ב1:

"מרת שניאורסאהן [הרבנית] העירתני על השאלה אודות קנקן יין מכסף. אני מעריך מאד את כוונותיך ורצונך הטוב, אולם משיקולים מעשיים אני נאלץ לקבל את המחשבה כמעשה. כי באופן עקרוני, וכן הוא מנהגי ביותר משלשים השנים האחרונות, אני מעדיף להשתמש בקנקן זכוכית 'עטוף בשקית' המסתיר את תוכנו, למרות שיש לי, ב"ה, כלי כסף. כמו כן איני משתמש בקופסת כסף עבור האתרוג.

איני יכול לפרט כאן את הסיבות להנ"ל, אולם סיבה אחת, אם תספק אותך, היא משום שאיני רוצה להבדיל ביני לבין הסובבים אותי".


1) נתפרסמה ב-Mr. Manchester עמ' 276, תרגום ללה"ק בתוך: 'אמנו המלכה' עמ' 68.

הלכה ומנהג
קידוש בין שעה שש לשבע בליל שבת [גליון]
הרב שרגא פיוויל רימלער
רב בברייטון ביטש

בגליון תתקח כותב הרב ג.א. שי' בעניין קידוש בין שעה שש לשבע בליל שבת ומעתיק משו"ע אדמה"ז סי' רעא: "יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה" וכו' אח"כ מעתיק מה שכותב כ"ק אדמו"ר זיע"א "והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו: יש נזהרים כו' וכבר נת' שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו' - אף שלפעמים יהי' זה בשעה הנ"ל". והרב הנ"ל נשאר בצ"ע כי אדה"ז מסיים "יש לו לקדש מיד בבואו מביהכנ"ס מבעוד יום" כלומר לפני שעה ראשונה של הלילה שאז שולט מזל מאדים והוא בין השעות שש לשבע.

ובמחילת כת"ר פשוט שכ"ק אדמו"ר זיע"א כיוון גם לסיום דברי אדמה"ז בכתבו כו'. אדמוה"ז מציין בעצמו למה שכתב בס"ב "ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחילת כניסתו בכל מה שאפשר. ואף אם יצא מביהכנ"ס מבעוד יום יש לו לקדש מיד וכו'".

ומה שאדמה"ז כותב בס"ג וכבר נתבאר וכו' ה"ה חוזר על מה שכתב בס"ב היינו שיקדש מיד בבואו אף אם זה מבעוד יום ופשוט שהשעה השביעית משתנה לפי תקופות השנה. לפעמים זה בעוד יום ולפעמים זה בלילה. ז"א שאין אדמה"ז משנה דעתו ממה שכתב בס"ב, לפרש שבס"ג כותב להקדים הקידוש לפני שתגיע השעה השביעית אלא רק חוזר וכותב עוה"פ מה שכותב לעיל שלכתחילה יש לו לקדש מיד בבואו מביהכנ"ס - ולא לחוש ל"יש נזהרים שלא לקדש בשעה השביעית".

הלכה ומנהג
בישול עכו"ם ב"פאטייטא צ'יפס" [גליון]
הרב שרגא פיוויל רימלער
רב בברייטון ביטש

בגליון העבר מסתפק הרב מ.צ. במה שכתבתי שגזירת בישול נכרי היא רק על דבר שעעש"מ ללפת בו הפת או לפרפרת שפירושו שהמאכל מוגש בסעודה טובה לאכלו ביחד עם הלחם או שנאכל בתוך הסעודה אפי' לא ביחד עם הלחם. והנ"ל כותב: "ולא הביא מקור לדבריו". הנה המקור לזה הוא במשנה במסכת ברכות פרק כיצד מברכין מ"ה בפירוש רש"י והרע"ב על "פרפרת" ובפירוש המשניות להרמב"ם שם.

עוד כותב הנ"ל שלפי דברי הערוך השלחן, דעת הטור והשו"ע דזה שאמרו חז"ל "ללפת בו את הפת" לאו דוקא הוא ושהעיקר שיהי' מאכל חשוב" ותמיהני שיעלה בדעתו אפי' לחשוב שדברי חז"ל הם ח"ו בלתי מדויקים ולחשוד את הגאון בעל הערוך השולחן שיתיחס ככה ח"ו לדברי חז"ל.

וכנראה שלא ירד להביא דברי הערוך השלחן. בגמרא לא נזכר "או לפרפרת" כ"א "ללפת בו הפת" אבל הרמב"ם והטור והשו"ע כן מוסיפים "או לפרפרת" וע"ז כותב הערוך השלחן שאע"פ שחז"ל אמרו "ללפת בו הפת" אזי שלא נטעה לפרש שגזירת בישול נכרי היא רק אם המאכל נאכל ביחד עם הלחם, ולפרש "ללפת בו הפת" שזה רק אם אוכלים את המאכל ביחד עם הלחם, אלא שהפירוש ללפת בן את הפת הוא שהמאכל ממיני לפתן שאוכלים בתוך הסעודה שאוכלים בה לחם, ולא משני אם אוכלים אותו יחד עם הלחם או שאוכלים אותו בסעודה של פת גם לא ביחד ממש עם הלחם.

והערוך השלחן בסיום דבריו מביא את הירושלמי שכותב ומדגיש שבישול נכרי אסור רק אם זה נאכל עם לחם ונשאר בצ"ע.

ומכיוון ש"פאטייטא ציפס" לא מוגש כמנה בסעודה של פת ואינו נאכל ביחד עם פת או בתוך הסעודה אפי' בלי לחם, אין ע"ז גזירה של ב"נ.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות