E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ויקהל-פקודי - פרשת החודש - תשס"ו
לקוטי שיחות
פירשו ממנו (ממרדכי) מקצת סנהדרין
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ב'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 374 מבאר כ"ק אדמו"ר מה שפירשו ממרדכי היהודי מקצת חבריו בסנהדרין, ובמהלך הדברים מתבטא "או שעל מרדכי היה להבהירם שהנהגתו היא עפ"י התורה".

וכנראה דבר זה מיוסד על דברי חז"ל בברכות לא, ב: "מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו". (וראה גם רמב"ם הל' שקלים פ"ב ה"י - בנוגע להלכה)

בהמשך השיחה מביא דיוק בלשון "פירשו ממנו מקצת סנהדרין" ולא 'חלקו עליו' . . הסכימו שהנהגת מרדכי (בנוגע לעצמו) הינה דרך עפ"י התורה", עיין שם.

ויש לומר ההכרח לדבר, שזה מודגש מכיון שאותו מקצת לא הוכיחוהו שהרי "הרואה בחבירו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו" (ברכות לא, א-ב וש"נ) וק"ל.

לקוטי שיחות
כורש מלך כשר הי'
הרב משה פרידמאן
ברוקלין נ.י.

בלקו"ש ח"ט עמ' 67 שיחה ג' לפ' ואתחנן ואילך מבואר בנוגע למעלת בע"ת על צדיקים, דעד"ז מצינו מעלה בבית שני על בית ראשון - דבזמן בית ראשון היו ישראל בדרגא של צדיקים, ולכן בעולם מצ"ע לא היה כח להמשיך קדושה, משא"כ בזמן בית שני היו ישראל בדרגה של בע"ת אשר לכן חדרה הקדושה בהחפצא של הבית עצמו. וממשיך, דלפי"ז מובן מה שהצווי על בנין הבית בא מכורש שהיה "גוי" שזהו בדוגמת ענין התשובה - שזדונות נהפכים לזכיות. ע"כ.

ולכאו' קשה טובא, דהא כורש הוא דריוש כמבואר גמ' ר"ה ג, ב "הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא". ובתוס' שם (ד"ה שנת) מבואר דהוא דריוש בן אסתר ואחשורוש, שנבנה הבית בימיו, ודינו כישראל כיון שאמו ישראלית. ולפ"ז מהי ההוכחה למעלת התשובה מזה שהוא ציוה לבנות ביהמ"ק - כיון שלא היה יהודי, והרי באמת היה יהודי גמור.

ויובן זה בהקדים דבסוגיא שם מבואר, דהא דר"ה למלכים הוא בא' בתשרי זה רק למלכי או"ה, משא"כ למלכי ישראל מונין מניסן. ומקשה הגמ', דהא מוכח מפסוקים של כורש דמונין לאו"ה מניסן ולא מתשרי. ומתרץ ר' אבהו, דכורש מלך כשר היה ולפיכך מנו לו כמלכי ישראל. והגמ' מסיקה דמ"מ קשיא דמוכח ג"כ מפסוקים אחרים דמנו לכורש כמלכי או"ה מתשרי. ומת' ר' יצחק דל"ק כאן קודם שהחמיץ וכאן לאחר שהחמיץ (ונעשה רשע - רש"י שם).

ולכאורה אינו מובן הא דמתרצין דהיה מלך כשר, תיפוק ליה דבודאי מונין מניסן כיון שכורש היה יהודי גמור כיון שהיה בנה של אסתר, ועכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר ויהודי. ובכלל צ"ב בהתירוץ של הגמ' דכיון דהחמיץ מונין מתשרי, הא סוכ"ס הוא מלך ישראל, ומה בכך שהחמיץ. וי"ל (וכן ראיתי במפ' ואינני זוכר איזה לע"ע), דבנוגע להחשבון אי מונין השנה למלך מניסן או מתשרי, אין זה תלוי בהיותו ישראלי, כ"א בהנהגתו - דאם הנהגתו מתאימה ליהודי דינו כמלכי ישראל, ואם אין הנהגתו מתאימה ליהודי, אז מונין לו כמלכי או"ה. ולכן שפיר מת' הגמ' דבאמת היה יהודי, רק כיון שהחמיץ לכן מונין לו כמלכי או"ה.

אמנם בהשיחה צ"ע אם כוונתו רק שנעשה רשע ואעפ"כ צווה על בנין ביהמ"ק, ולא שדינו כעכו"ם לכל דבר כיון שאמו ישראלית, אך הלשון בהשיחה היא "וואס כורש א ניט איד האט געגעבן דעם צווי אויף בויען א ביהמ"ק" ומפשטות הלשון משמע דדינו כעכו"ם לכל דבר וגם מתוכן הענין מוכח כן דהא דעכו"ם צווה על בנין ביהמ"ק הוא ע"ד ענין התשובה שזדונות נעשו כזכיות, וא"נ דבאמת היה יהודי לא מוכח כלום על ענין האתהפכא.

ואולי י"ל בזה דמהרי"ט אלגזי הל' בכורות פ"ח אות סה (הב') חידש דבעכו"ם הבא על בת ישראל ונתעברה וילדה, והולד גדל אצל אמו בתורה ומצוות כישראל ממש, אמרינן באגלאי מילתא למפרע דהורתו ולידתו בקדושה ומתחילתו ישראל היה וא"צ גיור, אבל אם גדל אצל אביו הגוי, כמשפט הנכרים וגדל כנכרי כה"ג אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דהורתו ולידתו בגיות וחשיב כאילו תחילתו גוי גמור ובאופן זה אסור לבא בקהל עד שיתגייר גירות גמורה, ומפרש הפסוק ד"את בתך לא תתן לבנו כי יסור את בנך מאחרי", דה"פ דבן בתך אמיתי קרוי בנך ודינו כישראל גמור אם לא יסור מאחרי, דאם יסיר בנך מאחרי דמעיקרא מגדל אותו כגוי בין הגויים, הרי למפרע אינו קרוי בנך, עיי"ש - ומבואר מדבריו חידוש עצום, דהא דעכו"ם הבא על ישראל הולד ישראל תלוי בחינוכו דאם גדל כיהודי נתגלה למפרע שהיה יהודי בשעת לידה, משא"כ אם גדל בתורת עכו"ם דינו כעכו"ם ואסור בבת ישראל וצריך גיור.

ולפי"ז ביאר הבית יצחק (באה"ע ח"א סי' כט, מובא בהערת המהדיר של הרי"ט אלגזי בהערה 40) את סוגיית הגמ' בר"ה דכורש מלך גוי היה רק כיון שהיה מלך כשר לכן מנו לו מניסן כמלכי ישראל, ולכאו' הא גוי הבא על בת ישראל הולד כשר, וכיון שאמו ישראלית שהיה בנה של אסתר לכן מונין לו מניסן כמלכי ישראל, ומה השקו"ט בגמ', אכן להריט"א ניחא דכיון דנתגדל בין הנכרים דינו כנכרי, לכן שפיר מונין לו השנה מתשרי, רק כיון שהיה מלך כשר מנו לו מניסן כמלכי ישראל וזה קודם שהחמיץ. משא"כ לאחר שהחמיץ כיון דבעצם דינו כנכרי שפיר מונין לו כמלכי עכו"ם מתשרי, ולפי"ז מובן ג"כ מש"כ בהשיחה דכורש שהיה גוי צווה לבנות בהמ"ק, כיון דכנ"ל הגם שאמו ישראלית מ"מ דינו כעכו"ם וכנ"ל מהריט"א.

אמנם צ"ע אם אפשר להעמיס כן בדברי השיחה, דדברי הריט"א לכאו' היא דעת יחיד, ולא קי"ל כן.

לקוטי שיחות
גדר איסורי דרבנן [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון העבר (עמ' 27) מקשה הרב י.ל.ש. על מ"ש כ"ק אדמו"ר בהתועדות דאחש"פ ה'תשל"ו "והנה בהתועדות זו דאחש"פ שמציין שם, ביאר כ"ק אדמו"ר שאדמוה"ז בתניא פליג על האחרונים הנ"ל, וס"ל שגם איסורי דרבנן הם איסורי "חפצא", ומכריח כן מזה שבתניא פ"ח כותב אדמוה"ז שגם מאכלות האסורות מדרבנן הם גקה"ט לגמרי, שמזה ראי' שאכן החפצא עצמו הוא אסור (ובפשטות לזה נתכוין כשמציין בהערות הנ"ל לתניא פ"ח).

...ואח"כ מקשה (בההתועדות) שסו"ס איך שייך לומר שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא כשבעצם, לפני שאסרוהו החכמים, לא הי' אסור. ומבארו ע"פ מ"ש בתניא (פ"ז) "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית . . הנה עי"ז יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות . . ", שלכאו' תיבת "שבקרבו" מיותרת, אלא שבא לתרץ איך אפ"ל שדבר שהוא היתר יירד לקבל חיות מגקה"ט, וע"ז מתרץ שזה ע"י שנכנס האוכל לקרבו, ה"ה בעה"ב ע"ז, ויכול להורידו לגקה"ט.

ועד"ז הוא באיסורי דרבנן, לדעת אדה"ז, שבעצם הם איסור על הגברא, אבל כשאדם עושה את הפעולה חל איסור גם על החפצא (ונעשה גקה"ט), ע"כ תו"ד (בההתועדות).

...אבל לכאו' צע"ק, כי א"כ מהו הפי' שס"ל לאדה"ז שהיה איסור חפצא, כי מה שנעשה איסור חפצא ע"י פעולתו לכאורה אי"ז פירוש "איסור חפצא", וע"ד שפשוט שמי שאוכל דברים המותרים לשם תאוה, אין לומר ע"ז "איסור חפצא", אע"פ שע"י אכילתו מקבל האוכל חיותו מגקה"ט, כי זהו גדר "איסור גברא", שלפני אכילתו אין הדבר אסור, אף שאח"כ חל איסור על המאכל עצמו.

ואולי גם לשאר האחרונים כ"ה, שאחר אכילתו את הדבר שהוא אסור רק מדרבנן, חל ע"ז גדר גקה"ט, שהרי לא עדיף זה מאכילת דבר מותר לשם תאוה. וא"כ במה פעל אדה"ז?" ע"כ דבריו.

ועפ"ז רוצה לפרש פירוש בהשיחה - שלכאו' הוא דחוק לגמרי - שהדמיון לאוכל לשם תאוה אינו דמיון ממש. ע"ש בדבריו.

ואני בער ולא אדע, למה א"א לפרש את השיחה כפשוטה שע"י מעשה האדם נעשה איסור חפצא. ומה שפשוט אצלו "שמי שאוכל דברים המותרים לשם תאוה, אין לומר ע"ז "איסור חפצא" אצלי אין זה פשוט כלל.

ועפי"ז אין צריכים לחלק (כפי שרצה הרב הנ"ל) - שבאכילה לשם תאוה נעשה ה"איסור חפצא" אחר האכילה, ובאיסור דרבנן נעשה קודם המעשה (ואיני יודע מתי), אלא בשניהם הוא דוקא אחר המעשה, כי מאחר שהאיסור הוא על הגברא, הרי, כשהאדם עובר ע"ז הרי ע"י מעשיו הוא מהפך את זה לגקה"ט.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות