E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויקהל-פקודי - פרשת החודש - תשס"ו
נגלה
בית שאין בתוכו עשרה*
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. כתב כ"ק אדה"ז בשלחנו (סי' שמה סעי' כב) "בית נמוך שאין תוכו י"ט בגובה וקירויו משלימו לעשרה אם יש בו דע"ד הרי על גביו רה"י . . אבל תוכו הוא כרמלית כיון שאין שם מחיצות גבוהות עשרה. ואם חוקק בהם דע"ד אפי' באמצע רחוק מן הכתלים ג"ט או יותר נעשה כולו רה"י, לפי שבמקום החקק עצמו ששם הוא גבוה עשרה שם הוא רה"י גמורה, והשאר נעשה כחורי רה"י שהם כרה"י. ואע"פ ששפת החקק מצטרף עם הכתלים שבתוכו להשלימם לעשרה אע"פ שהוא רחוק מהם ג"ט או יותר, מ"מ ע"י צד החיצון של הכתלים ששם הם גבוהים י' נעשה חקק זה רה"י הואיל ויש בו חלל גבוה י"ט . . אבל כשלא חקק בו אין תוכו נעשה רה"י ע"י צד החיצון של הכתלים הואיל ואין בתוכו חלל גבוה י"ט. ואם אין הכתלים גבוהים עשרה אפי' בצד החיצון שלהם אין החקק נעשה רה"י אא"כ הוא סמוך לכתלים פחות מג"ט שאז מצטרף שפתו לגובה הכתלים להשלימם לעשרה וכו'".

וצלה"ב:

א) ממש"כ "ואע"פ ששפת החקק מצטרף עם הכתלים שבתוכו להשלימם לעשרה וכו'", מובן, שהאמת היא שכן מצרפים שפת החקק לשיעור גובה המחיצות, אמנם ממש"כ מיד אח"כ "ע"י צד החיצון של הכתלים ששם הם גבוהים י' נעשה חקק זה רה"י" מובן לכאו' דל"צ לצירוף שפת החקק עבור גובה המחיצות!? (ובאמת כבר הקשו קושיא זו על דברי הרמב"ן בחידושיו על סוגיא זו בשבת ז, ב).

ב) בתחילת דבריו כתב דהא דבתוך הבית הוה כרמלית - באם לא חקקו להשלימו כו' - הוא משום "שאין שם מחיצות גבוהות עשרה", והיינו שהחיסרון הוא בהמחיצות, אמנם בסוף דבריו כתב שהחיסרון הוא בזה ש"אין בתוכו חלל גבוה י"ט", דלכאורה אין זה חיסרון במחיצות אלא בשיעור הנצרך לתוכו של רה"י!? (ובאמת כבר מצינו 'סתירה' זו בדברי הר"ן - על הרי"ף - בין דבריו בסוגיין לדבריו בהסוגיא בסוכה ד, ב).

[ולהוסיף, דבאמת הרי ב' 'סתירות' אלו תלויות זב"ז; דבאם החיסרון בתוך הבית הוה בזה דליכא שם מחיצות עשרה, אז הרי התועלת של החקק היא בזה שמצרפים שפתה למחיצות הבית כדי להשלים השיעור הנצרך למחיצות כשרות (וכך רגילים לפרש שיטת התוס' בסוגיין), אמנם באם החיסרון בתוך הבית הוה בזה שאין שם חלל גבוה י"ט, אז ל"צ לצרף שפת החקק למחיצות הבית דהרי מעולם לא הי' חיסרון במחיצות הבית, וכל התועלת של החקק היא עבור החלל עשרה שיש בבית על ידה (וזהו בפשטות שיטת הת"י ודעימי' בפירוש הסוגיא).]

ג) ממש"כ "אין תוכו נעשה רה"י ע"י צד החיצון של הכתלים הואיל ואין בתוכו חלל גבוה י"ט", נמצא לכאורה דסב"ל דמלבד הדין דמחיצות עשרה יש גם עוד תנאי ברה"י; שיהי' בו "חלל גבוה י"ט" (וכמו שאכן יש ראשונים שסב"ל כן - ראה לדוגמא בדברי תוה"ר (ובמהרש"א) בסוגיית 'חורים' ו'חוקקין' בהמשך הגמ' בדף ז, ב), אמנם לעיל מיניה כבר פסק דלא צריכים לתנאי זה עבור רה"י, דכתב (לעיל בסעי' יח) דחורים שבכתלים כלפי רה"ר כשהם למעלה מעשרה ורחבים ארבעה הרי דינם רה"י, ולא הצריך שיהי' בהם גם גובה של חלל י"ט!?

(והנה ראיתי מש"כ הגרמ"צ גרוזמן שי' - בספרו 'אמרי צבי' - בביאור דברי אדה"ז בזה (ונקודת דבריו הובאו גם בההגהות החדשות על השו"ע שי"ל לאחרונה), אבל לבד זאת שלא נגע בשאלה השלישית הנ"ל, נלפענ"ד לבאר כל הענין באו"א, כדלקמן.)

ב. ואולי יש לבאר הדברים ע"פ יסוד אחד בגדרי ודיני 'מחיצות' היוצא לכאורה מדברי התוס' בהמשך הסוגיות, כמשי"ת;

הנה התוס' בסוגיין - דבית שאין בתוכו עשרה - הקשו מהא דגבי סוכה כשרוצה להשלים השיעור של י"ט עי"ז שיחקוק באמצע הסוכה הרי החקק צ"ל תוך ג"ט מהכתלים ומדוע כאן ל"צ לתנאי זה? ומתרצים, דגבי סוכה יש דין מיוחד שצ"ל מחיצות סמוכות לסכך ולכן צריכים לתנאי הנ"ל שהחקק יהי' תוך ג"ט להכתלים. וממשיכים להקשות "ואע"ג דדופן עקומה מכשרת עד ד' אמות" [והיינו, דעדיין אי"מ מדוע צ"ל שם תוך ג"ט והרי כדי שיהיו מחיצות סמוכות לסכך מספיק הדין דדופן עקומה כל זמן שהמחיצות הן תוך ד"א של הסכך]?

ומתרצים, "מתרץ לה הש"ס ה"מ היכא דאיכא מחיצות מעלייתא אבל הכא דלשוייה מחיצה בפחות מג' מצטרף הגידוד עם המחיצות דהויא סמוך לסכך, טפי לא מצטרף".

נמצאנו למדים מדברי התוס', דקיים הבדל בין מצב שכבר יש מציאות של מחיצות - אף שאינן כשרות - למצב שבאים 'להוות' מחיצות; דכשיש כבר מציאות של מחיצות אז אף שחסר בהן התנאי שהן סמוכות לסכך, מ"מ שם מחיצות עליהן, ושוב אפשר להכשירן ע"י דין 'דופן עקומה'. משא"כ כשבאים להוות את עצם המציאות של מחיצות - ע"י צירוף דפנות - הרי א"א שיחול עליהן דין מחיצות בלי שיהיו (כבר) סמוכות לסכך.

ועד"ז מצינו בדברי התוס' גם לענין מחיצות של רה"י לדיני הוצאה;

דהנה שיטת התוס' בסוגיא דכוורת (ח, א) היא, דב'כפאה על פיה' (וזרקה מרה"י לרה"ר) הרי גם כשהכוורת יש בה רוחב של דע"ד וגובה של שבעה ומשהו, ה"ה חייב. ואע"פ דלכאורה מיד כשנכנסה לתוך ג"ט מהקרקע הרי מדין לבוד נעשה רה"י גמורה, ושוב הי' צריך להפטר על זריקה זו כדין זריקת רה"י גמורה?! (ואכן מחמת קושיא זו פירש רש"י הגמ' באו"א - ראה במהרש"א.)

ומתרצים ע"ז התוס', "דכשמגיעות המחיצות תוך שלש אין המחיצות גבוהות י', ועובי השוליים אין מצטרפין דבעינן מחיצה הרואה את אויר הכלי שיהא גבוה י'. ואע"ג דהיכא דכוורת גבוה י' מצטרפין השוליים להיות ע"ג רה"י . . מ"מ כיון דאין גבוה י' אלא מחמת לבוד אין אויר פחות מג' מצטרף אא"כ יהיו המחיצות גבוהות י' לבד השוליים דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות וכו'".

וגם כאן נמצאנו למדים אותו יסוד דלעיל, דהדין שונה במקרה דכבר יש מציאות של מחיצות מבמקרה שצריכים להוות מחיצות; דבמקרה שכבר ישנם מחיצות לא איכפת לן שאין כל המחיצות 'רואות' את אויר המקום שמקיפות, אבל כשבאים להוות מחיצות - מדין לבוד - אז בכדי שיחשבו מחיצות צריכים גם לתנאי זה (אשר לאחר שישנם מחיצות ממש ל"צ לה כנ"ל).

ונקודת הענין היוצא מזה: דישנה חשיבות ל'מציאות' של מחיצות גם לפני שהן כשרות, ויתכן שיהיו דינים הנצרכים עבור 'עשיית' מחיצות אף שדינים אלו אינם נצרכים עבור הכשרת מחיצות שקיימות כבר (וזהו גם לגבי מחיצות לענין סוכה וגם לגבי מחיצות לענין רשויות שבת, אלא שהדינים הנצרכים להכשרת המחיצות משתנים ממקום למקום כמובן).

והרווחנו בזה עוד דבר גדול: דהך תנאי 'דבעינן מחיצה הרואה את אויר הכלי שיהא גבוה יוד' - אשר לכאורה דומה מאוד להצורך של חלל עשרה בתוך המחיצות - הוא רק לענין להוות שם מחיצה אבל אינו נצרך כאשר כבר יש מציאות של מחיצה.

ג. ועפ"ז נבוא לבאר - בדא"פ כמובן - דברי אדה"ז (שמיוסדים כנראה על הראשונים שהזכרתי לעיל בחצע"ג, אשר יש בדבריהם ג"כ אותן 'סתירות' כמו בדברי אדה"ז), בפירוש הך סוגיא דבית שאין בתוכו עשרה;

דהנה בתחלה כתב דהא דתוך הבית אין לו דין רה"י הוא "כיון שאין שם מחיצות גבוהות עשרה", אשר י"ל הביאור בזה, דחסר ה'מציאות' של מחיצות בתוך הבית. והיינו, דאע"פ דלענין 'על גביהם' כן נחשבים - מחיצות אלו - למחיצות כשרות, מ"מ לגבי ה'פנים' של הבית אין כאן מציאות של מחיצות, מחמת זה דהטפח העליון כבר אינו 'בתוך' הבית.

וזהו גם מש"כ בסוף דבריו ד"אין תוכו נעשה רה"י ע"י צד החיצון של הכתלים הואיל ואין בתוכו חלל גבוה י"ט", דהפי' הוא, דבכדי שנחדש מציאות של מחיצות (עבור תוכו של הבית) בעינן לתנאי זה שהמחיצות יסובבו מקום של חלל עשרה, כדברי התוס' הנ"ל בענין התנאי של מחיצה י' הרואה את האויר.

משא"כ במקרה שמצ"ע איתא כבר למציאות של מחיצות שלימות, שוב לא בעינן לדין חלל עשרה עבור דין רה"י עצמו. ויתיישב קושיא הג' דלעיל ממה שאדה"ז פסק כבר דלא בעינן חלל עשרה עבור חלות דין רה"י, דהרי המדובר שם הוא כשיש כבר מציאות של מחיצות.

ולזה מהני מה שמצרפים שפת החקק למחיצות הבית; דעי"ז שיש עכשיו מציאות של מחיצות עשרה הסובבים ו'רואים' החלל עשרה שבתוך הבית, כבר יש (בבית) 'מציאות' של מחיצות.

אלא דעדיין אינן מחיצות כשרות. והיינו, דאף שע"י המחיצות שבתוך החקק כבר יש 'מציאות' של מחיצות בבית, מ"מ חסר כאן פרט בהכשרת המחיצות, והוא שחלקי המחיצה רחוקין זה מזה יותר מג"ט וא"כ חסר כאן הצירוף הנדרש להכשרת המחיצות.

(והוה ע"ד דוגמא אותה מחיצה של עשרה טפחים העומדת בריחוק ג' אמות מהסכך, אשר אף שישנה כבר מציאות של מחיצה - כנ"ל מדברי התוס' בסוגיין - מ"מ עדיין צריכים לדין 'דופן עקומה' להכשירה לפועל.)

וע"ז אמרינן דאחר שיש כבר - ע"י הצירוף של שפת החקק - מציאות של מחיצות, שוב אפשר 'להמשיך' המחיצות ולכלול בהן גם הטפח העליון הסובב את קירוי הבית. דכל זמן שהי' חסר בהמציאות של המחיצות בתוך הבית לא היו יכולים להשתמש בטפח זה - כנ"ל - מחמת זה שא"א להוות מחיצה באם חלקה אינה 'רואה' את החלל, משא"כ אחר שכבר יש מציאות של מחיצה וצריכים 'רק' להכשירה, אז יכולים לצרף גם טפח זה לשאר המחיצה. ועצ"ע.


*) לע"נ זקנתי האשה חשובה מרת זעלדא בת ר' משה הלוי ע"ה סילבערבערג. נפטרה אור ליום ה פר' ויק"פ, כג אדר ה'תשס"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

נגלה
בענין טומאת תנור - ביאור במשנה רפ"ט דכלים
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

משנה כלים פ"ט מ"א: "מחט או טבעת (שנטמאו ונעשו אב הטומאה, כתבו המפרשים כאן ולקמן מ"ג, דמכירן שנטמאו ונאבדה לו מחט טמאה והכירה) שנמצאו בנחושתו של תנור (ברצפת הקרקע) נראין אבל לא יוצאים (ופי' הרע"ב כגון שבלועין בעובי הרצפה של קרקע ונראין באוירו של תנור) אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן (פי' אם בשעה ששם את הבצק בתנור, בקרקעיתו, נגע הבצק בהמחט או בטבעת הטמאה), טמא. (כל התנור - לא רק הבצק שזה בודאי טמא שהרי נגע במחט הטמאה, אלא כאמור כל התנור, שמעכשיו הטבעת או המחט נחשבות כאילו הם בתוך התנור - לא רק בקרקעיתו - וידוע שכלי חרס - היינו תנור - נטמא מתוכו רק ממה שהוא אב הטומאה - ובנדו"ד המחט - ולא מראשון לטומאה שהוא הבצק - ומחדש לנו התנא דמעכשיו נחשבת המחט לתוך התנור וכמו שית' להלן). באיזה בצק אמרו? בבצק הבינוני" (ופי' הרע"ב לא שבלילתו רכה שירדה למטה לסדקין ולא שבלילתו קשה שאינה נדבקת), ע"כ המשנה.

ולקמן מ"ג: "מחט או טבעת שנמצאו למטה מנחושתו של תנור טהור. וביאר במשנה אחרונה (לעיל מ"א) דלמטה מנחושתו לעולם טהור אף ע"פ שהבצק רך ונוגע אין טמא אלא מקום מגעו", ע"כ.

ולפי שראיתי בלבול קצת במפרשי משנה זו אמרתי לבאר, לפי דיש שרצו ללמוד פי' המשנה בהא דאיתא דמיירי בבצק בינוני - ופי' הרע"ב (וכן הרמב"ם והר"ש) שאינו לא רך ולא קשה - דאם זה רך זה בודאי נגע בהמחט וטמא ואם זה קשה בודאי לא נגע במחט וטהור אלא בבינוני דמסתבר שנגע בהמחט.

ועפי"ז רוצים לתרץ הא דבמשנה א' דנמצאת הטבעת בנחושתו של תנור הוא טמא ובמשנה ג' דנמצאת למטה מנחושתו של תנור טהור דאם זה נוגע בהטבעת הטמאה למאי נפק"מ איפה נמצאת המחט? אלא דמיירי כאן בספק ובגומא קטנה בנחושתו של תנור מסתבר שנגע בהטבעת ובגומא עמוקה שהיא למטה מנחושתו של תנור מסתבר שלא נגע ולכן טהור. וברך לעולם טמא ובקשה לעולם טהור ובבצק בינוני יש חילוק בין נחושתו של תנור ללמטה מנחושתו של תנור.

אבל כל זה אינו, דמלשון הרע"ב הרמב"ם והר"ש משמע ששתי העיסות הרכה והקשה אינן טמאות אף שהרכה, שירדה למקומות השקועים (וראה רמב"ם), בודאי נגעה בהמחט. אעפ"כ התנור טהור (אף שהבצק טמא). ואאפ"ל שהפי' לא 'רך' ולא 'קשה' מיירי בשני הקצוות כדלעיל.

אשר לכן נראה פי' המשנה כך:

דכאמור התנור (שהוא כלי חרס) נטמא רק מתוכו והמחט או הטבעת נמצאות בגומא בקרקעיתו - והשאלה היא איך א"כ נטמא התנור? דאין לומר דנטמא מהעיסה שהרי העיסה היא רק ראשון לטומאה שמטמאת רק אוכלין ומשקין ואינה מטמאת כלים - אלא מוכרחין לומר דמכח העיסה נחשבות הטבעת או המחט, אף שלמעשה הם בקרקעיתו של התנור בגומא ה"ה כמו שהם עצמם בתוך התנור ומזה, נטמא התנור.

בסגנון אחר - העיסה מעלה את המחט להיות בתוך התנור. וע"ז שואלת המשנה באיזה עיסה אמרו? בבצק בינוני ופי' המפרשים שאינו לא רך ולא קשה כי שניהם הרך והקשה אף שנגעו בהמחט והם טמאים כשלעצמם, אינם מספיקים להעלות את הטבעת או המחט להיות כבתוך התנור. רק הבצק הבינוני.

וי"ל בהסבר הדברים:

דבצק רך דבלילתו רכה שנשפך למקומות השקועים מכיון שעצם טבעו הוא שיורד למטה מסיבת רכותו הנה אף שהוא עכשיו למעלה אעפ"כ טבעו עושה אותו כאילו הוא למטה בתוך גומת הקרקע כיון שטבע בלילתו הוא שיורד למטה לתוך הגומא.

ולהיפך בצק שבלילתו קשה, שמטבעו אינו יכול לרדת למטה, הנה אף שבמקרה עכשיו כן נגע בהטבעת, והוא טמא, הנה מכיון שמטבעו שהוא קשה נשאר למעלה מקרקע התנור אין בו הכח להעלות המחט למעלה שיהי' נחשב לתוך התנור (אף שהוא עצמו טמא).

רק הבצק הבינוני שהוא כעין ממוצע בין הרך והקשה ותרווייהו איתנהו בי' שיורד למטה לתוך הגומא ונשאר גם למעלה בתוך התנור יש לו הכח להעלות המחט שנחשיב כאילו המחט או הטבעת עצמה נמצאת בתוך התנור ומטמאת את התנור מתוכו.

ועפי"ז מובן ביותר החילוק בין משנה א' למשנה ג', דבמשנה א' הטבעת הטמאה נמצאת בנחושתו (בקרקע) של תנור - ופי' המפרשים שהוא כעין גומא קטנה בקרקע התנור ובמשנה ג' נמצאת הטבעת למטה מנחושתו דהיינו בבור עמוק למטה מקרקע התנור וטהור.

דאין לומר שהחילוק הוא דבמשנה א' נוגע הבצק בהמחט ולכן טמא, ובמשנה ג' לא נגע המחט בהטבעת בגלל עמקות הבור ולכן טהור דמה מחדש לנו התנא בזה פשיטא דאם לא נגע הבצק בהטבעת או בהמחט הוא טהור.

אלא ברור דבשניהם נגע הבצק בהמחט ורק דבמשנה א' מכיוון שהגומא הי' לא עמוק כ"כ עוד יכול הבצק להעלותו שיהי' נחשב כבתוך התנור ובמשנה ג' בגלל עמקותו, אף שנוגע בו אין בכח הבצק להעלותו להחשיבו כבתוך התנור.

וז"ל הרא"ש (במשנה ג) בבצק הבינוני אם בצק בינוני נשקע בגומא ונוגע בו חשיב כאילו הן בתוך התנור. דהטומאה כאן באה מכח מה שנחשיב שהטבעת או המחט נחשב (אף שבאמת אינו ממש) בתוך הגומא וזה שייך רק בבצק בינוני שהוא כעין ממוצע בין התחתון להעליון.

נגלה
תולדות דשבת לא כתיבי
הת' לוי יצחק הכהן ראזענפעלד
תלמיד בישיבה

הגמ' בשבת ב, ב מביאה משנה ממסכת שבועות "מראות נגעים ב' שהן ד' יציאות שבת ב' שהן ד'" ומקשה "מאי שנא מתניתין (ב, א) דקתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומאי שנא התם דתניא ב' שהן ד' ותו לא".

הגמרא מנסה לתרץ שהכא (במסכת שבת) מכיון שהמסכת עוסקת בהלכות שבת תניא אבות ותולדות, התם מכיון שיציאות השבת מובאים רק בדרך אגב תני אבות ולא תולדות.

התוס' (בד"ה 'התם') שואל "וא"ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות . . אע"ג דהתם לאו עיקר נגעים הוא" (היינו שזה שהמשנה בשבועות כותבת מראות נגעים ב' שהן ד' כוונתה היא להב' אבות שאת ובהרת שאם התולדות הן ד' דכל אב יש תולדה דמרבינן מזה שכתבו ספחת במשמעותו היא טפלה - דלכל אב יש תולדה שטפילה לה).

ומתרץ התוס' "וי"ל דלא דמי דנגעים כתיבי ותולדות דשבת לא כתיבי" והנה בהשקפה ראשונה נראה שכוונת התוס' היא שהתולדות של שבת, לא לומדים אותם מפסוק כ"א מהלכה למשה מסיני, וכיו"ב.

ויש להקשות ע"ז מהגמ' בדף ע, ב, "הנה אבות מהנה תולדות" וברש"י ד"ה 'מהנה' "לרבות תולדות - כלומר היוצאות מהן מן האבות" היינו דכתוב בתורה "ועשה מאחת מהנה" והגמרא לומדת ש'הנה' הולך על האבות ו'מהנה' הולך על התולדות (ועד שלומדים מזה דלכל אב יש תולדה - ראה 'קרית ספר') נמצא, שגם התולדות של שבת כתיבי (בפסוק). וזה לא הלכה למשה מסיני.

ולכאו' יש לתרץ ע"פ דיוק בתוס' הרא"ש ששואל את קושית התוס' ומתרץ: "וי"ל דלא דמי תולדות שבת לתולדות נגעים דכתיבי בהדיא מריבוי בספחת" היינו שהגם דבשבת לומדים התולדות מריבוי מ' (וכלשון הגמ' (בגי' רש"י) "מהנה לרבות תולדותן" אעפ"כ בנגעים זה כתוב בהדיא דספחת היא לשון טפלה דלכל אב יש תולדה, משא"כ בשבת האבות כתיבי בהדיא והתולדות זה רק מרומז בהריבוי מ' של "מהנה".

שוב ראיתי שהגמרא (צו, ב) מקשה למה קוראים לאבות מלאכה אבות ולתולדות תולדות?

ומתרצת הגמ' (אליבא דר"א) "הך דהואי במשכן (חשיבא) קרי' לה אב הך דלא הואי במשכן (חשיבא) לא קרי לה אב, אי נמי הך דכתיבה קרי לה אב והאי דלא כתיבה קרי תולדה" ובתוס' (ד"ה 'אי נמי הך דקרי לה אב') "הך לישנא לא אצטריך אלא משום דהוצאה" ובמהר"ם שם כתב: "הך לישנא לא איצטריך אלא משום דהוצאה לא חשיבא ומלאכה גרועה היא לכך צריך לטעמא דכתיבה אבל שאר אבות מלאכות שאינם מלאכות גרועות מיקרי אבות מטעם דהוו במשכן לחוד אע"ג דלא כתיבי דהא כל ארבעים מלאכות חוץ מהוצאה לא אשכחן דכתיבי".

היינו שבמלאכת הוצאה האב כתוב מפורש בתורה משא"כ שאר האבות והתולדות לא כתובים מפורש בתורה כ"א ברמז.

ולפ"ז נראה לומר גם בדברי התוס' כאן דכוונתו היא דמלאכת הוצאה כתובה במפורש בתורה אבל תולדתו לא כתובה, (דכתיב 'אל יצא איש ממקומו', משא"כ שאר מלאכות שגם האבות לא מפורשים בתורה) ובנגעים גם התולדות כתובים בתורה באופן מפורש וע"ד הלשון בתוס' הרא"ש "כתיבי בהדיא".

נגלה
כרמלית תופסת עד עשרה [גליון]
הת' זושא ווילמובסקי
תלמיד בישיבה

בגליון העבר (עמ' 36), הקשה הרב י.מ.וו. - בסוגיא דכרמלית דתופסת עד עשרה - מהו ה"איפכא שמעינן לי'". דלכאורה ההו"א הי' לקרפף מוקף מחיצות, וא"כ מהו הראי' מהא דרב גידל על ה"איפכא" - דאפ"ל דאה"נ בית פחות מעשרה בחללו הוה כרמלית, אבל בקעה אפי' מחיצות יותר מי' הוה כרמלית. ונשאר בצ"ע.

ונראה לומר ע"פ לשון רש"י "כגון בקעה המוקפת גדר וכו'" דמלשון זה מוכח דאינו אלא דוגמא. ועוד, דלסברתו, מה קשה מרב גידל - הרי אין רב גידל מדבר בקרפף. אלא בהכרח לומר1, דההו"א הי' בנוגע לכרמלית עם מחיצות, דבלי מחיצות הי' לו דין אחר. והיינו - שבההו"א צריך להיות מחיצות אלו גבוהות י', ודוגמא לזה מביא רש"י מקרפף. וע"ז מקשינן מרב גידל דבית שאין תוכו י' הוה כרמלית. ומזה שנקט אין תוכו י' מוכח - הא תוכו י' הוה רשות היחיד. וממילא איפכא שמעינן, וק"ל.

ומה דקשה תו להרב הנ"ל, אהא דאמרינן דזה שכרמלית אינו עולה עד לרקיע הוה מקולי רה"ר - לפי שיטת רש"י (ע"פ ביאור האחרונים) דזה שרשות היחיד עולה עד לרקיע ה"ז מצד המחיצות שבו - דא"כ כרמלית שאין לו מחיצות, מהו ההו"א שיעלה עד לרקיע - אי לאו שנותנים לו מקולי רה"ר. הרי, זה שרה"י עולה עד לרקיע, ה"ז דין מיוחד ברשות היחיד -שהמחיצות עולות עד לרקיע. בזה נראה לתרץ, דרק ברה"י דגדרו הוא שמוקף ד' מחיצות לפרש"י - צריך שהמחיצות יעלו. ובזה שאומרים שעולה עד לרקיע, עולה ממילא הרשות. אבל כרמלית - דגדר הרשות שלו אינו תלוי במחיצות, הי' אפשר לעלות עד לרקיע גם בלי מחיצות - אי לאו משום קולי רה"ר. וק"ל.


1) עיין עד"ז במרומי שדה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות