E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ מטות מסעי - שבת חזק - תשס"ו
גאולה ומשיח
תשמישי מת דאסור בהנאה מהו כשיקום לתחי'
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

כתב הרמב"ם (הל' אבל פי"ד הכ"א): "המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה וכו'", וכ"כ בשו"ע יו"ד (סי' שמט סעי' א): "מת, בין עובד כוכבים בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה וכו'", ומקורו בש"ס (ע"ז כט, ב, ובכ"מ): מה זבח (ע"ז) אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה, זבח גופיה מנלן? דכתיב: (תהלים קו,כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא: (במדבר כ,א) ותמת שם מרים, וכתיב התם: (דברים כא,ד) וערפו שם את העגלה בנחל, מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים", ויש לחקור מה יהי' הדין עם כל תשמישי המת לאחרי שיקום בתחיית המתים, האם נימא דאיסורא דחל עלייהו חל ונשאר לעולם, או נימא שיפקע אחר התחי'.

ונפק"מ לפי הדעה דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א והר"ן, ונת' כן גם לדעת הרמב"ם כמבואר בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' סד- סה, וכ"כ בס' אהל משה (צווייג) ח"א קונטרס 'הר אבל' סי' שנא), וכן נפק"מ לפי מה דנקטינן דמצוות אכן בטלות לע"ל אלא שזהו אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א), דכיון דמבואר דצדיקים קמים מיד בביאת משיח, ואז עדיין מצוות אינן בטלות (כפי שנת' בגליון תתקכא ע' 13 וש"נ) הרי יוצא נפק"מ גם לדעה זו1.

אבר מן המת שנתחבר לחי האם יש בזה איסור הנאה

והנה כבר שקו"ט הרבה בהפוסקים אם מותר להרכיב קרנית שהוסרה מעין מת להרכיבה על עינו של חי שאז העין חוזרת לראות כמקדם אם יש בזה איסור הנאה ממת או לא, (ועד"ז בנוגע לשאר איברים2), ועי' בס' שבט מיהודא (ע' נו) שכתב להתיר, כי בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת וכשקם לתחי' נפקע האיסור ממילא, וכמו שאין מקום לחשוב כי בהמאורעות של תחיית המתים הנזכרים בתנ"ך כמו בבן הצרפתית ובן השונמית וכו' היו האנשים הללו אסורים בהנאה, וכדמוכח גם מהא ששאלו (נדה ע,ב) אנשי אלכסנדריא בנוגע לאשתו של לוט מהו שתטמא, וכן בבן השונמית מהו שיטמא, ומתים לע"ל אם צריכים הזאה שלישי ושביעי או אין צריכים, ולמה לא שאלוהו גם בנוגע אם אסורין בהנאה או לא? אלא משום דפשוט הוא שאין כל איסור במת שקם לתחי' כיון דעכשיו הוא חי, וזה קל הרבה יותר מטומאה, כי בטומאה מצינו שגם אחרי שסיבת הטומאה נעלמת נשארה הטומאה במקומה, משא"כ באיסור הנאה של מת הרי איסור הנאה הוא מפני שהוא מת, אבל כשנתעורר לתחי' באיזה צורה שהוא פקע האיסור ממילא, וא"כ עד"ז באבר מן המת כשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשט עליו במרוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור כיון שחלפה סיבת האיסור עיי"ש, ועד"ז כתב הרח"ד רגנשברג בהפרדס שנה יט חוברת ד' (תמוז תש"ה) ע' 24 בענין זה, דהאדם נהנה מן הקרום הזה רק אחרי שנתקשר יפה עם גופו, ואחרי שהקרום הזה כבר חי נפקעו ממנו כל האיסורים שהיו עליו לפני החייאתו, ואפילו בטומאה אמרינן בנדה (שם) "מת מטמא ואין חי מטמא" וא"כ כ"ש בנוגע לאיסור הנאה שהי' עליו מצד שהי' מת עיי"ש בארוכה בכל השקו"ט בזה.

ועי' גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נ"ג שדן בנוגע לקרוב המסכים לקחת כליות מקרובו שמת להציל על ידם חולה מסוכן, אם מותר לו לקבל שכר עבור זה ולא נקרא שנהנה מאיסורי הנאה, ולאחרי שהוכיח דליכא בזה שום איסור, הוסיף דבכלל ישנה עצה לכך, והוא שיתנו ביניהם שהקרוב יטול את השכר עבורם רק כאשר הכליות יקלטו אצל החולה וישובו לתחיה, דאז הרי אין כבר על הכליות דין של אברי - מת שאסורים בהנאה, מפני דאבר מת אסור בהנאה ולא אבר חי, בדומה למה דאיתא בנדה ד' ע' ע"ב שהושב על השאלה של בן השונמית (שהחיה אלישע) מהו שיטמא: "דמת מטמא ואין חי מטמא". ואז אם יעשו ככה לא תהיה איפוא בכלל בעיה של איסור הנאה מאברי מת עיי"ש, ועי' גם בזה בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כ' (ד"ה ברם), ובסי' כ"ב שם (ד"ה איך), והביא שכן ר"ל גם בשו"ת ישמח לבב חיו"ד סי' מה (עיי"ש בשוה"ג, הובא גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צא).

ואף דבשו"ת שרידי אש ח"ב סי' צ"ג כתב שיש לפקפק בזה, כיון שבשר המת אסור משום שנהנה מן המת ומה בכך שהבשר נפרד ונעשה חי, מ"מ הוא נהנה מן המת עצמו שנשאר מת, וכן נקט גם אח"כ בשו"ת ישמח לבב שם דכיון שמגופו של מת באו לא גריעי מתשמישיו של מת שגם הם אסורין בהנאה עיי"ש, מיהו כל זה הוא רק בנידון שהגוף עצמו מת, אבל בתחיית המתים שכל הגוף קם לתחי', הרי פשוט לכו"ע דלא שייך ע"ז שום איסור.

אמנם י"ל, דכל זה אינו אלא בנוגע להגוף עצמו שקם בתחי' וחי הוא, אבל בנוגע לתשמישיו שלא הי' בהם שום שינוי כלל מזמן הקודם כשהי' מת כאשר הי' עליו האיסור, א"כ י"ל דאיסורא דחל חל ולא נפקע לעולם.

שקו"ט בחידושו של הגר"ש קלוגער דשייך נעשה מצותו ע"י קבורה

והנה כבר האריכו הפוסקים בדין זה דמת אסור בהנאה אם הוא מן התורה או מדרבנן וכדאיתא בשדי חמד בקונטרס דברי חכמים סי' נ"א (ח"ה ע' 305) ובכללים מערכת המם כלל קב והביא הרבה מהאחרונים דשקו"ט בזה עיי"ש, וראה גם מל"מ הל' אבל שם, וברכי יוסף יו"ד שם, ופרדס יוסף החדש שופטים אות רס"ו וש"נ, ובקרית ספר הל' אבל שם משמע דסב"ל דהמת עצמו אסור בהנאה מן התורה אבל תשמישיו אפשר דלא אסירי אלא מדרבנן עיי"ש, אבל ברש"י סנהדרין מז,ב, משמע דגם תשמישיו אסור מדאורייתא, וכמ"ש שם (בד"ה פינהו) לענין קבר המת: "ומיהו אסור בהנאה, דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא", וכבר האריך בזה בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' כ"ד וח"ז יו"ד סי' ל"ג והוכיח שגם תשמישיו אסורין מדאורייתא עיי"ש.

ובשו"ת 'טוב טעם ודעת' להג"ר שלמה קלוגר מהדורא תליתאי ח"ב יו"ד סי' רל"ו כתב להכריע בזה בדבר חדש, לפי מה דקיימ"ל בעלמא (יומא נט,ב, סוכה מט,ב וש"נ) "אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו", ולאו דוקא בקדשים הוי כן רק בכל דבר, א"כ לפי"ז י"ל דכיון דקבורה הוי מצוה כמו דלמדו חז"ל מקרא כי קבור תקברנו, א"כ י"ל דדוקא קודם קבורה דלא נעשה מצותו אז הוי האיסור מן התורה, אבל אחר הקבורה דנעשה מצותו שוב מותר מן התורה, וה"ה משמשי המת ותכריכין קודם שנקבר אסור מן התורה, אבל אחר שנקבר מותר מן התורה רק מדרבנן אסירי אטו קודם קבורה, ומבאר דמ"ש רש"י בסנהדרין (כנ"ל) דהוה מן התורה, הכוונה דקודם קבורה אסורין מן התורה, לכן גם אחר הקבורה אסור מדרבנן מכח גזירה אטו קודם קבורה עיי"ש בארוכה, וכ"כ במהדו"ק שם בסי' רפ"ה והביא שכ"כ גם בשו"ת עין דמעה תשובה ג', הנה לפי"ז י"ל דכיון דמיד אחר הקבורה ליכא איסורא אלא מדרבנן, א"כ כשיקום לתחי' לא שייך שיגזרו רבנן עוד על תשמישיו משום קודם קבורה, כיון דאז יהי' כבר הענין דובלע המות לנצח וגו' לעולם3.

אלא דבשו"ת אהל משה (שם) סי' שמ"ט הקשה על הגר"ש קלוגר דלא שייך לומר במצות קבורה הדין דנעשה מצותו, לא מיבעיא לשיטת הראשונים דקבורה הא מצוה מדרבנן משום בזיונא לא שייך לומר נעשה מצותו והלך איסורי כיון דתמיד מוטל עליו לקוברו, ואפילו מאה פעמים משום בזיונא ולא נעשית מצותו אם נתגלה, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ודעימיה דהיא מצות עשה מן התורה כמפורש בסהמ"צ מצוה רל"א ועי' בפי"ד מהל' אבל ה"א ובנמוקי מהרא"י שם4, הנה גם לפי"ז נראה ברור דהיא מצוה תמידית דתמיד רובץ על המחויב לקבור את מתו שהמצוה הוא שמתו יהי' קבור דקרא כתיב כי קבור תקברנו, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (חולין פי"ב) דשלח מקור, והמקור נופל על המעט והרבה, ולפיכך חייב לשלח את האם אפילו מאה פעמים מצד שהוא מקור, וכ"כ לענין השבת אבידה בפ"ב דב"מ, וכדאמרינן שם לא,א, השב אפילו מאה פעמים, וביאר החת"ס בחידושיו לחולין פ"ז דהטעם הוא משום שהמקור אינו ציווי להשב, אלא שיהי' מושב להבעלים והאם יהי' משולח, וע"כ מחוייב אפילו מאה פעמים, וא"כ ה"ה הכא דכתיב "קבור" שאין המצוה לקבור אלא שיהי' קבור, ע"כ לא שייך לומר בזה נעשה מצותו כיון דמשיך איסורייהו לעולם, והביא שגם בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' ק"ס דחה דברי הגר"ש קלוגער מטעם זה, ועיי"ש עוד מה שהקשה עליו, ועי' גם בשו"ת בית דוד סו"ס ס (ד"ה וע"ד) שהביא זה וכתב דבשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קי"א כתב בהדיא דמצות קבורה היא אפילו מאה פעמים עיי"ש, ועי' גם בשו"ת נוב"י (מהדו"ק) יו"ד סי' צ שכתב בתו"ד: "ולכך כשנשרפו אמרינן כבר נעשית מצותו אבל מת, מצות קבורתו משום בזיונו ולא משום איסורו ולכך לא שייך בו נעשית מצותו", הובאו דבריו בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד) סימן קצז (ד"ה ופשוט הוא).

ונמצא לפי"ז דגם לאחר קבורה הוה האיסור הנאה מדאורייתא כיון דלא שייך לומר בזה ד"נעשה מצותו", וא"כ שוב אפ"ל דאיסור הנאה בתשמישיו אינו נפקע לעולם.

ראי' מהגמ' נדה שהאיסור יתבטל

ונראה להביא ראי' דלע"ל יופקע האיסור גם מתשמישיו, והוא מגמ' נדה סא,ב דאיתא שם "ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא א"ל אביי ואי תימא רב דימי והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח,ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש כן עיי"ש, ואי נימא שהאיסור הנאה בתשמישיו אינו נפקע לעולם, א"כ לא הי' צריך להוכיח דמצוות בטלות לע"ל מהא דמותר לקוברו בכלאים, תיפוק ליה בלאו הכי מהא דכשקם ה"ה מתהנה מתשמישי מת שהוא אסור בהנאה, ועוד דגם לפי ר' ינאי דסב"ל דמצות אינן בטלות לע"ל קשה דאף דסב"ל דאסור לקוברו בכלאים, מ"מ אכתי תקשי לדידיה דהא מתהנה מבגד שהוא אסור בהנאה? ומוכח מכאן בפשיטות שהאיסור נפקע כיון שהוא עצמו חי במילא גם תשמישיו מותרים.

וראה בס' 'וזאת ליהודא' (להג"ר יהודא לייב זלצר - ב"ב תשי"ט) סי' כ"ז שעמד על מחקר זה, וביאר דבתחיית המתים כשיחיו המתים לא יהיו כקטן שנולד דהיינו שיהיו אנשים חדשים לגמרי, אלא שיהיו אותם האנשים הקודמים, וא"כ לא שייך לומר שתכריכים יאסרו להם בהנאה, דכיון דכל איסורם של תכריכים אלו הוא משום דהוה תשמישו של זה המת, א"כ איך שייך לומר שיאסרו לו עצמו בהנאה, דהרי כל איסורו נובע מהיותו תשמיש בשבילו ולגבי דידיה לא שייך איסור זה ולכן מותרים לדידיה בהנאה אף כשיעמוד אח"כ עכ"ד בזה, אבל ראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס- ס"א-סה ועוד, דשקו"ט בארוכה בענין זה אם הגוף שיקום הוא מציאות חדשה ופנים חדשות באו לכאן או לא, ונפק"מ לגבי הרבה דברים שהי' מחוייב לפני התחי' עיי"ש, ואכ"מ להאריך עוד בזה.

אלא דכל סברתו הוא רק לגבי אדם זה עצמו הקם בתחי', דלגבי דידיה לא חל מעולם שום איסור, וכדביאר שכל האיסור נובע מחמת שזהו דידיה ואיך שייך שיהי' אסור בו אח"כ, אבל אכתי אין זה טעם לגבי אחרים שיהיו גם הם מותרין בתשמישי המת, כיון די"ל דלגבי דידהו שאכן חלה עלייהו האיסור מקודם, אפשר דגם אח"כ לא יופקע מהם איסור זה.

כשמתבטל העיקר האם מתבטל תשמישיו?

ובס' הנ"ל הוסיף בזה עוד, ע"פ הא דתנן בע"ז נב,ב: "המבטל עבודת כוכבים - מבטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשין מותרין והיא אסורה" וכן פסק הרמב"ם הל' ע"ז (פ"ח ה"ט): "המבטל עבודת כוכבים ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מותרים והיא אסורה בהנאה כמו שהיתה עד שיבטלנה", וא"כ י"ל עד"ז הכא דכיון דשורש האיסור נתבטל מגוף המת כיון דחי הוא, בדרך ממילא מתבטל האיסור גם מתשמישיו כמו בע"ז, אבל מקשה ע"ז דאינו דומה כלל דהתם כשבטל את הע"ז אנו אומרים שנתכוון לבטל גם תשמישיו שהם באים בשביל הע"ז עצמה, והוה כאילו ביטלם בהדיא, משא"כ הכא הרי הוא לא ביטל בעצמו כלום אלא דממילא נתבטל ממנו האיסור כשחי אח"כ, א"כ למה נימא שנתבטל האיסור הנאה גם מתשמישיו, כיון שאצלם לא הי' שום שינוי? עכ"ד.

אבל עי' מאירי שם שכתב בביאור דין זה וז"ל: ר"ל משמשיה בטלים מאליהם בביטולה עכ"ל, ובר"ן שם כתב: "דמשמשיה בתרה גרירי" עיי"ש, ומשמע דבאמת סבירא להו דאין הפירוש שהוא ביטל בפועל תשמישיה, אלא דכיון שהן טפלין להעיקר א"כ כשבטל העיקר בדרך ממילא בטל הטפל, ולפי"ז שפיר י"ל כן גם בעניננו דלאחר שנתבטל האיסור מהמת עצמו כיון שחי הוא, בדרך ממילא נתבטל האיסור גם מתשמישיו.

אבל הר"י מלוניל שם כתב: "וכיון דבטיל ע"ז עצמה גלי דעתיה שאינו רוצה ליחד אותם לתשמיש עוד", דמשמע דסב"ל הפירוש דאמרינן שהאדם נתכוון לבטלם, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב "ביטל משמשיה"?

ויש לבאר פלוגתתם ע"פ מה שכתב בלקו"ש חי"ז פ' תזריע ב' (סעי' ו') בנוגע לשאלת הגמ' (ע"ז מו,ב) אם יש שינוי לנעבד או לא, ופסק הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ז): "וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול", שיש לבאר דין זה בב' אופנים: א) דהאיסור שבקרניה לחצוצרות וכו' הוא רק מחמת שבאים מהך בהמה שהשתחוה, ולכן נשאר עליהם איסור לגבוה מצד גוף הבהמה, ב) דקרניה פסולין מצ"ע דהוה עליהם שם נעבד ממש כמו גוף הבהמה עיי"ש, ועיי"ש בהערה 51 שביאר ב' אופנים אלו גם באיסור ע"ז בהנאה להדיוט כשנשתנה אם אחר השינוי הוה כע"ז ממש או לא עיי"ש, וכעין זה י"ל הכא, דהמאירי והר"ן סבירא להו דבתשמישי ע"ז לא חל עלייהו איסור מצד עצמם, ואסורין רק מצד שהם טפלים לע"ז, ולכן כשבטל העיקר בטל הטפל בדרך ממילא, משא"כ הר"י מלוניל סב"ל שחל עליהם איסור מחמת עצמן, דכיון שהם משמשין ע"ז ה"ה אסורין כמו ע"ז עצמה ולכן אינם מתבטלים בדרך ממילא אלא דבעינן שהאדם עצמו יבטלם5.

ועד"ז יש לחקור בעניננו בדין תשמישי מת: א) אם איסורם בהנאה הוא מחמת עצמם דכיון דהם משמשיו של מת חל עלייהו האיסור כמו שחל על המת עצמו, ב) או נימא שאין איסורם מחמת עצמם אלא משום דבטלים לגוף המת ואיסורא דהמת משיך עלייהו, דלאופן הב' מסתבר לומר דכשבטל האיסור מהמת עצמו בטל בדרך ממילא האיסור גם מהם משא"כ לפי אופן הא'.

גדר איסוה"נ במת מצד גזילה כמו בהקדש

והנה בשו"ת קול מבשר ח"א סי' א האריך בדין איסור הנאה דמת, והביא הך דיבמות סו,ב: "ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא, אמר רבא: קנייה מיתנא" ופירש"י שם קנייה מיתנא - תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) עכ"ל, והקשה כמה קושיות על רש"י, וביאר כוונתו דהגדר של איסור הנאה ממת הוא אותו הגדר של איסור הנאה מהקדש, דהתוס' בכתובות ל,ב, בד"ה זר כתבו דתשלומי הקדש הוא תשלומי גזלה, דהרי ידוע מה שחקרו האחרונים (ראה אתוון דאורייתא כלל ג' ובמנ"ח מצוה י"ד) בגדר איסור מעילה אם גדרו הוה איסור גזילה דמה לי גזל הדיוט מה לי גזל שמים אלא דכאן החמירה התורה שהוא אסור גם בהנאה ואפילו כשאינו מחסר כלום להקדש, וכן דחייב קרבן מעילה וכו', או ענינו הוא איסור הנאה, דכמו שמצינו בתורה איסורי הנאה בדברים שונים, כן הכא דמצד קדושת ההקדש אסור בהנאה להדיוט, אבל אינו מצד גזלה, ומהתוס' דכתובות הנ"ל מוכח בהדיא דסב"ל דמעילה הוא איסור גזלה, ולכן כתבו שהתשלומין הוה תשלומי גזלה. ועי' בחדושי הגר"ח - הלכות מעילה פ"ה ה"א שכתב בתו"ד וז"ל: נראה דהוא משום דהך איסורא דמעילה דרשינן במעילה דף יח,א כי תמעל מעל אין מעל אלא שינוי, דמבואר בזה דכל יסוד איסור מעילה הוא משום דין גזל הקדש, וכן מוכח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה וצירף את המעילה לזמן מרובה ואכילתו ואכילת חבירו מצטרפין, אשר כל זה הוא משום דדין גזלה ביה, ולהכי הוא דמצטרף בכל גווני, ושיעורו בפרוטה כדין גזל עכ"ל עיי"ש, ועי' גם בתוס' קידושין מג,א, בד"ה שלא מצינו בספיקת הר"י, ובברכת שמואל שם ביאר דבריהם בשם הגר"ח עפ"י מ"ש דמעילה הוה איסור גזלה ולא איסור הנאה, וכבר נת' בזה הרבה בהשיעורים ואכמ"ל.

ומבאר דעד"ז הוא גם גדר האיסור הנאה של מת דדומה לאיסור הנאה מהקדש, [דילפינן הדין מעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים כנ"ל], דהרי כתב הרמ"א (חו"מ סי' ר"י סעי' ג') דהמקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה, והוא מתשובת הרשב"א ח"א סי' שע"ה ובדרכי משה שם (חו"מ סי' ר"י) הביאה בשלימות וז"ל: אם אמר לחבירו זכה במעות אלו לצורך מצבת קבר מת זכה המת ולא יוכל לחזור ולא הוי דומיא דקנה לעובר או לחמור דלא קנה דכל מה שהוא לכבוד המת זכה בו עכ"ל ומלשון זה משמע דהוי קנין ממש6.

ולפי"ז מבאר דאיסור הנאה במת ומשמשיו דהיינו קבר ותכריכין שלו דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים הוא ג"כ מטעם "גזל המת", דאע"ג דבעלמא אין קנין למת מ"מ מה שהוא לצורך קבורתו קנייה מיתנא וזכה בו כמ"ש הרשב"א הנ"ל, וגלי קרא דקבר ותכריכין אסורין גם בהנאה כהקדש דהם קנין המת ויש בהם משום גזל המת, [ומ"מ אי אפשר לו בחייו ליתן רשות שיוכלו אח"כ ליהנות ממנו, כי אחר מיתה ה"ז בעלות חדשה ורשות אחרת ואינו המשך לבעלותו דמחיים], ומסיק דזהו כוונת רש"י ביבמות הנ"ל שכתב על הא דקאמר בגמ' קנייה מיתנא לשון קנין במת, ועל זה כתב תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה דכל איסור זה נובע מחמת דקנוי להמת, וכ"כ עוד שם סי' נו וח"ב סי' ט' עיי"ש, ויש להאריך בכל זה עוד, וראה גם בשו"ת יחל ישראל סי' ע"ח בארוכה בזה7.

ואם כנים דבריו, דכל יסוד איסור ההנאה במת הוא מדין גוזל את המת, י"ל דלאחר שקם לתחי' ונתבטל לגמרי כל הרשות והבעלות של המת, - שזה כולל כל מה שהוא לצורך המת כנ"ל- בדרך ממילא מתבטל גם דין איסור הנאה מכל תשמישיו וכו', כיון שהאיסור הוא תוצאה מהבעלות והבעלות כבר נתבטל.


הערת) המערכת בענין הנ"ל

במ"ש הת' אל"צ שי' בגליון הקודם ע' 31 דלכאורה הי' צריך לברך מיד בביאת משיח "ברכת הטוב והמטיב" בשביל התועלת שהיא לאחר זמן, וכמו שמצינו בדין קניית בגדים (סדר בה"נ פי"ב הל' ד): "וכל מקום שמברך שהחיינו או הטוה"מ על בגדים חדשים, מברך מיד בשעת הקנין, שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנינים". הרי חזינן דהגם שעדיין אין לו תועלת מהבגד (שהוא דוקא בשעת לבישה כמובן), מ"מ מברך כבר בשעת הקני' (שהחיינו או כאשר יש עמו שותפים מברך) הטוה"מ, וא"כ ה"ה בנדו"ד? ותירץ ע"ז דשאני קניית בגדים מנדו"ד, דבשעת קניית הבגד ה"ה כבר תפור ומתוקן וראוי' ללבשו, ולכן אפשר כבר בשעת הקני' לברך על התועלת מזה כיון שהוא גלוי ונראה, משא"כ בביאת המשיח שהתועלת שתהי' לאחר ביאת המשיח איננה ברורה וגלויה (בפרטות), א"כ א"א לברך כעת על הטובה והתועלת שתהי' בהמשך הזמן עכתו"ד עיי"ש.

הושמטה בטעות הערת המערכת: "סברא מוזרה היא לומר שאין לברך הטוב והמטיב מיד כיון שאין התועלת עדיין ברורה וכו', שהרי כפשוט נדע כבר מיד שיצאנו מן הגלות המר ונכנסנו להגאולה האמיתית והשלימה שציפינו על זה כל משך זמן הגלות, וכי בזה עצמה אין התועלת עדיין גלויה!? גם איתא בעירובין מג,ב, "דכיון דאתי משיח הכל עבדים הן לישראל" וזהו מיד בביאת משיח עיי"ש. 

1) נוסף לזה י"ל ע"פ מה שביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" דהא דמצוות בטלות לע"ל, אין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי ויתקיימו לעולם כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא דגם לפי"ז שייך נפק"מ אם איסור זה יתקיים או לא.

2) ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צא, ואגרות משה יו"ד ח"ב סימן קע"ד, ומנחת יצחק (ח"ה סי' א') ונועם כרך ו' ע' פ"ב ועוד.

3) וכן י"ל לפי דעות אלו דסב"ל שכל איסור זה דאיסור הנאה ממת אינו אלא מדרבנן (כמובא בשד"ח שם) דאחר התחי' שוב לא גזרו רבנן כלל.

4) וראה בענין זה ברשימות חוברת קכ"ח ולקו"ש חכ"ח ע' 174 הערה 7 ובגליון תשמ"ה.

5) ומצינו ב' אופנים כיוצא בזה בכ"מ בלקו"ש, ולדוגמא ראה חכ"ג פ' חוקת א' לענין קדושת מטפחת ספר תורה עיי"ש, ועד"ז בבני נח שנבראו בשביל התורה ובשביל ישראל - דהוה כתשמישין- ומבואר בלקו"ש שם פ' בלק ב' דיש לומר בהם בב' אופנים ואכמ"ל, וראה לקו"ש חי"ח פ' שלח ג' , וח"כ פ' ויצא ג', וחי"ז פ' קדושים ד', וראה בס' ימות המשיח בהלכה סי' נח בכל זה.

6) וראה בגליון קט שנת' עפ"ז הוראת הרבי (בשנת תשמ"ב) לקנות אות בס"ת גם עבור אלו שכבר אינם נמצאים בין החיים עיי"ש בארוכה, וראה קובץ שיעורים כתובות אות שיג וב"ב אות תסג.

7) וראה שאילת יעבץ ח"א סי' מ"א שהנלכדים במלחמת מצוה מותרים בהנאה לאחר שמתו כיון שהן ונכסיהן למלך עיי"ש, וכבר שקו"ט הרבה במ"ש התוס' ב"ק י,א, בד"ה שהשור שעבד ונכרי הקנוי לישראל מותרין בהנאה, ראה אוצר מפרשי התלמוד שם, דאי נימא כהנ"ל דיסוד האיסור הוא מצד דין גזל ה"ז מבואר היטב ואין להוכיח דשיטת התוס' דמת גוי אינו אסור בהנאה.

גאולה ומשיח
בענין בן כוזיבא המלך והלקח ממנו לדורות [גליון]
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

בגליונות האחרונים האריך הר"ר ח"ר שי' להפריך דעת אלו שפירשו דזה שר' עקיבא הי' אומר על בן כוזיבא שהוא הי' מלך המשיח כן הי' מחוייב לעשות ע"פ תורה, כי בן כוזיבא הי' באמת ראוי להיות משיח.

וראיתי לעורר על הנקודות דלהלן – שלדעתי הן היסודות של אלה שפירשו כן דברי הרמב"ם, ורח"ר בחר כמעט להתעלם כמעט מהם:

א) לכאורה, יסוד היסודות לגישה זאת היא הקושיא והפליאה העצומה בדברי הרמב"ם, שאם ר' עקיבא טעה טעות חמורה, כיצד אפשר ללמוד מהנהגתו שמשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים. ועל כרחך צריך לומר, שלדעת הרמב"ם, למרות שהיתה כאן טעות (ראה להלן) מכל מקום ניתן ללמוד הלכה למעשה מהקס"ד דר' עקיבא.

ורח"ר כמעט מעלים עין מקושיא זו, ורק בסוף הערתו הראשונה מביא קושיא זו בחצאי רבוע ומתרץ:

"אולי יש לומר, [ש]גם טעות צריכה להיות בגדר אפשרי (שהרי ידוע אין אדם טועה על אבן פשוטה שהיא מרגלית) ולכן מזה שר' עקיבא ובני דורו טעו לומר על בן כוזיבא שהוא הי' מלך המשיח מוכח שאי אפשר לומר שהופעת מלך המשיח קשורה באותות ובמופתים שהרי בן כוזיבא לא הראה לא אות ולא מופת ואעפ"כ טעו בו להתחשב כמשיח. בסגנון אחר: אלו ש"העלו על דעתם" שמשיח צריך לעשות אותות ומופתים לא היו סבורים שעשיית מופתים הוא רק פרט, אחד מתנאי ממלך המשיח, אלא לדעתם הרי כל ענינו של מלך המשיח וגאולה העתידה הוא לשדד מנהגו של עולם ומערכות הטבע, ולכן כתב הרמב"ם דמטעות רבי עקיבא ובני דורו מוכח להיפך".

והנה הגיחוך בתירוץ זה אין צורך להאריך בו. דניחא לי' לרח"ר להגיד שר' עקיבא טעה לומר שמשיח צ"ל רק "גיבור חיל", לו יהא רשע מרושע ורוצח כו' – למרות הכתובים המפורשים על גדלותו הרוחנית של מלך המשיח: "ונחה עליו רוח ה' גו'", הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד, ובמקומות אין ספור בתורה שבע"פ [וראה לקמן שגם ניחא לי' לומר שרבי עקיבא "טעה" לחשוב שמשיח א"צ להיות מזרע דוד], ולדעת רבי עקיבא כל ענינים אלה אינם "ענין עיקרי" במשיח . . – אך להגיד שטעה בכך שחשב שמשיח א"צ לעשות מופתים, זה אי אפשר . . .

והגע עצמך: לדעת הרח"ר ס"ל להרמב"ם שרבי עקיבא טעה לחשוב שמשיח צ"ל רק גיבור חיל כדי להיות משיח, בלי שום מעלות רוחניות. והנה אנו רואים שרבי עקיבא לא שאל ממנו אות ומופת. לפי גישה זו, מהו טעם הפשוט של רבי עקיבא? התירוץ בפשטות: כי מאיפה בא לרשע, לוא יהא גבורחיל, לעשות אות ומופת?! ומאחר שזו היתה טעות חמורה לחשוב שדי להיות גיבור חיל כדי להיות ראוי להיות מלך המשיח, ובדרך ממילא נשללת הסברא שמשיח א"צ לעשות מופת!

ואולי ס"ל לרח"ר, שבן כוזיבא הי' אפשר לעשות אותות ומופתים בכוחות הסטרא אחרא (וכשיטה הידועה אחרי מעשה אנטבה) – וס"ד אמינא דהיות שענינו של משיח לשדד מערכות הטבע היו צריכים לשאול ממנו לעשות זה בכח הסטרא אחרא, וקמ"ל רבי עקיבא שאין צריכים לשאול ממנו אות ומופת . .

ב) רח"ר חוזר פעם אחר פעם שאין לנו אלא דברי הרמב"ם והאברבנאל – כאילו מדובר בדברים מפורשים ברמב"ם, שרבי עקיבא טעה בהערכת מהותו של בן כוזיבא. אך בדברי הרמב"ם לא נזכר לא דבר ולא חצי דבר על "כשלונו" של רבי עקיבא.

בהלכה ג' בוודאי לא בא להודיע על כשלונו של רבי עקיבא – שהרי להיפך ממש, כל תוכן דברי הרמב"ם בהלכה זו הוא להוכיח הלכה למעשה מהנהגת רבי עקיבא. ואילו להלן ה"ד (בנוסח שאינו מצונזר) "ואם לא הצליח כו' שנאמר ומן המשכילים יכשלו כו'" – הרי, מלבד שלא הזכיר הרמב"ם כאן את רבי עקיבא ובן כוזיבא, הנה עוד והוא העיקר, הרי כתב להדיא "ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים" – הרי מפורש בדבריו להיפך ממש, שמדובר בהנהגתו של מלך כשר ושלם! ועכצ"ל דה"כשלון" אינו ח"ו וח"ו כמשיחי שקר שהביא להלן.

ג) אם כן, נשארו לנו רק דברי האברבנאל שפירש כן דברי הרמב"ם.

ראשית יש להדגיש, דלמרות שהצמח צדק כותב עליו תואר "שלם בדעותיו", מובן ופשוט שאין זה "הסכמה" על כל דברי האברבנאל וכל פירושיו בכל התורה כולה.

וגם כאן: כנזכר לעיל, הרמב"ם ברור מלולו, אשר:

(א) למדין הלכה למעשה מהנהגת ר' עקיבא, וכל מי שלומד דברי הרמב"ם בהלכה זו בישרות מבלי לעקם המלים, הרי כוונת הרמב"ם ברורה, לא "להשפיל" את בן כוזיבא, אלא להיפך ללמוד הלכה למעשה ממאורע זה. וכך לימדנו רבינו הן בלימוד פירוש רש"י על התורה והן בלימוד הרמב"ם, לא לנטות מפשט הדברים.

(ב) הכשלון אינו בכך שרבי עקיבא טעה טעות חמורה וחשב שאדם רשע גבור חיל יכול להיות מלך המשיח, שהרי מדובר במלך שהי' "ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים".

[ובפשטות הכשלון הוא – כמ"ש בהל' תעניות, ש"היתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש" – והרי גם שם לא הדגיש הרמב"ם שהי' משיח שקר, ורק שדימו שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומיים (ולא כתב אפילו כמו בהל' מלכים שנהרג בעונות – היינו שאין שום רמז גם שם על שפלותו הרוחני של אותו המלך, ורק שהיתה צרה כו')].

ובמילא, למרות גדלותו של האברבנאל אין אנו חייבים לקבל את דבריו בפירוש דברי הרמב"ם במקום שהם היפך הפירוש הפשוט בלשון הרמב"ם. והרי הספר 'ישועות מלכו' אינו ספר פסקי הלכות, ובכל הפעמים הרבות שהרבי דיבר על סוגיית מלך המשיח וגאולה, אינני זוכר אף פעם אחת שיזכיר ספר זה (כמובן יתכן מאד שהנני טועה והרבי כן הביאו פעם בהתוועדות).

ד) לולא דמסתפינא הייתי אומר, דכשם שהאברבנאל כתב על רבי עקיבא שזה שטעה בבן כוזיבא הי' מחמת אהבתו ותשוקתו הגדולה לגאולה, מעין זה הייתי אומר על האברבנאל, דמחמת הצרות הרבות שסבלו ישראל בזמנו זמן השמד כו', והי' צורך גדול לבטל כל חשש של משיחי שקר, הנה הפריז על המדה בשלילת משיחי שקר, וכתב את דבריו כאילו כוונת הרמב"ם שגם רבי עקיבא טעה כזאת על בן כוזיבא כו'.

וראה מ"ש הרמב"ם באגרת תימן לענין גדולי ישראל שחישבו קצין כדי לנחם את העם, אע"פ שטעו בחשבונם (הובא בלקוש חכ"ט ע' 16 – אך ראה בלקו"ש שם איך ע"פ חסידות אין זו טעות).

[ובאמת, אפילו אם נניח שהרח"ר צודק שרבי עקיבא טעה לגמרי בבן כוזיבא ולא הי' ראוי להיות משיח כלל כי לא היו לו סימנים הנ"ל – אין זה משנה לגבי עצם הענין, דלפי דעת הרמב"ם מי שיש לו הסימנים שבריש ה"ד הרי הוא בחזקת משיח, וא"כ ודאי שחייבים לומר עליו שהוא מלך המשיח, דאל"כ למאי נפק"מ שיש לו חזקת משיח. ועיין גם בארוכה בקונטרס הילכתא למשיחא להרב העלער שליט"א. ואינני חושב שהרח"ר חולק גם על זה].

ועכ"פ אפילו את"ל שהאברבנאל ס"ל באמת שזהו פירוש דברי הרמב"ם, הרי כך היא דרכה של תורה, בפרט שהוא נגד פשטות לשון הרמב"ם, וסגנון הרח"ר "אין לנו אלא דברי הרמב"ם" – להד"ם. ולכל היותר הול"ל "אין לנו אלא דברי האברבנאל" – ומובן שאינו כן, כי מעולם לא נשמע מפי רבינו נשיאנו שהאברבנאל הוא פוסק אחרון בענינים אלו (משא"כ הרמב"ם, כפי שנשמע מפי רבינו פעמים רבות). וגם בפירוש דברי הרמב"ם בהלכות מלכים הזכיר הרבי כמה פעמים מפרשי הרמב"ם ואין בזכרוני שיזכיר ביניהם הספר 'ישועות מלכו'.

ה) ומה שהביא משיחת ש"פ וישב תשל"ד – שוב, אין כאן זכר שרבי עקיבא עשה טעות גסה בהעריכו את בן כוזיבא, אלא רק שטעה במה שאמר שהוא משיח.

והנה בלקו"ש חכ"ז ע' 199 הערה 69 - מפורש שרבי עקיבא חשב שבן כוזיבא הי' "לא רק בחזקת משיח". עיין שם. הרי כמעט להדיא שזו היתה טעותו של רבי עקיבא, שחשב בן כוזיבא למשיח וודאי, וזו בוודאי היתה טעות. אך כמובן אין זה טעות בסימני מלך המשיח (אם ראוי לגאול ישראל) אלא רק טעות בסדרי הגאולה (שעדיין לא נתגלו בזמנו, כלשון השיחה בש"פ וישב הנ"ל) – היינו שיש שני שלבים חזקת משיח וודאי משיח - ולפיכך ס"ל לרבי עקיבא שהי' משיח וודאי, וזו היתה טעות.

בקיצור: רבי עיקבא לא טעה ח"ו לומר שמשיח א"צ להיות הוגה בתורה כו', שהם ענינים עיקריים במהות מלך המשיח ושליחותו ותפקידו (כמשנ"ת בארוכה בשיחות הרבי), ורק טעותו היתה בכך שחשב שבן כוזיבא הוא משיח וודאי (והטעות היתה כי עדיין לא נתגלה החידוש דגדר "חזקת משיח").

ופשוט שגם את"ל שבשיחת וישב הנ"ל הכוונה באו"א – הרי אין ספק שההערה בלקו"ש היא משנה אחרונה. אך באמת אין שום משמעות בשיחת ש"פ וישב הנ"ל להיפך, כנ"ל.

וכאן המקום אתי להדגיש, שבכלל קשה להביא ראיות מוצקות מהנחות בלתי מוגהות, שלפעמים רבות יש אי דיוקים, וידוע שעל ידי שינוי קל בלשון משתנה כל הכוונה.

וגם בשיחה הנ"ל, כפי שנרשמה, הקשה הרבי למה הביא הרמב"ם גם מה שדימו כל חכמי דורו שהוא משיח.

הנה כל סגנון ההנחה הוא כאילו כל כוונת הרמב"ם בהלכה זו היא להודיע שרבי עקיבא עשה טעות, ועל כן יש כאן קושיא מדוע יש צורך להוסיף שגם כל חכמי דורו טעו.

מובן ופשוט, שיש כאן אי דיוק, שהרי ברור שכללות מטרת הרמב"ם בהלכה זו אינה לומר שרבי עקיבא עשה טעות אלא להוכיח שמשיח א"צ לעשות אותות ומופתים, ולחזק הראי' הביא הרמב"ם לא רק מרבי עקיבא אלא מכל חכמי דורו, וכמפורש בלשון הרמב"ם "ולא שאלו ממנו חכמים כו'" (ולא נקט רק רבי עקיבא), ומובן ופשוט שזו ראי' חזקה יותר אם כך ס"ל גם כל חכמי דורו שמשיח א"צ לעשות מופתים (ולא רק דעת יחיד דרע"ק).

אלא ברור שיש כאן אי דיוק בלשון ההנחה, ולפענ"ד שכוונת הרבי היתה להקשות על לשון הרמב"ם "ודימה הוא וכל חכמי דורו כו'", המדגיש שהיתה כאן טעות, דלכאורה למה להדגיש כאן שהיתה טעות (ולפני זה כתב הרמב"ם על רבי עקיבא "והי' אומר עליו שהוא המלך המשיח", ולא ש"דימה") - ועל זה אומר הרבי, שבדיוק לשון זה, משמיענו הרמב"ם בדרך אגב שיתכן ענין של טעות כו' – אבל אין כוונת השיחה לומר (כפי שתפס הרח"ר) שכל כוונת הרמב"ם בהלכה זו היא להודיענו שרבי עקיבא וכל חכמי דורו טעו בבן כוזיבא, היפך הפירוש הפשוט בדברי הרמב"ם שבא להוכיח מהנהגת רבי וכל חכמי דורות שלא שאלו ממנו אות כו'.

ו) מביא משו"ת פאר הרמב"ם שבן כוזיבא לא הי' מזרע דוד – ומשאיר רושם כאילו זוהי דעת הרמב"ם, ובמילא שרבי עקיבא טעה לומר שמשיח א"צ להיות מזרע דוד (היפך המפורש במקומות אין ספור)!! ולמרות טעות חמורה זו, מכל מקום ניתן ללמוד מהנהגת רבי עקיבא שמשיח א"צ לעשות מופתים . .!

אך באמת אין תשובה זו של הרמב"ם אלא של רב סעדי' אבן דנאן – כמובא בלקו"ש שם ע' 200 בהערה בשוה"ג [בהוצאה השני' ואילך], ושם צוין ג"כ הברטנורא על רות.

ז) ועדיין פש לן דברי הרמב"ם הברורים שבן כוזיבא נהרג בעונות, דבפשטות קאי על עונות שלו, כפי שהובא ברמב"ם לעם מירושלמי על הריגת רבי אלעזר המודעי.

והנה אינני בקי גדול להתיימר לקבוע בבירור (כרח"ר) ש"בכל דברי רז"ל בשני תלמודים ובמדרש ובמפרשיהם לא מצינו בשום מקום שהי' בן כוזיבא חכם או צדיק גדול" – אך לאידך, בעל ויואל משה (למרות שיטותיו וכו') הי' ידוע ומפורסם כבקי גדול בש"ס ומדרשים, ומכל מקום לא מצא בו עון מלבד דחיקת הקץ, ומתארו כאיש קדוש כו' – וקשה לי לקבל דאישתמטי' להנ"ל דברים ברורים בחז"ל על שפלותו של בן כוזיבא.

אך לכאורה – הרי לא הביא מחז"ל שום חטא ועון רק מעשה זה שהרג ר"א. ואם כן יש מקום לומר, דכאשר רבי עקיבא וחכמי דורו אמרו עליו שהוא משיח אכן התנהג כדבעי, באופן שהי' ראוי להיות מלך המשיח, ככל סימנים שקבעו הרמב"ם [וכדאי להעיר ממשנ"ת בשיחות הרבי, שהוגה בתורה כו' – אין הכוונה לתאר גדלותו בתורה, ע"ד חכם גדול יותר משלמה, שכתב הרמב"ם בהל' תשובה, אלא רק עצם המעשה דהוגה בתורה – וגם זה מספיק להיות ראוי כמשיח].

ומ"ש דנהרג בעונות היינו עונות שנתחדשו אצלו אז בעת הריגת ר"א המודעי, ע"ד יוחנן כה"ג ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ונעשה צדוקי, שבמשך פ' שנה אלה הי' צ"ג, דאל"כ לא הי' יוצא חי מקדה"ק, ומ"מ נעשה צדוקי. וכך בעניננו, דהיות שאז לא הי' זמן הגאולה, הנה מאת מסבב הסיבות ירד בן כויזבא ממדריגתו כו' עד שהרג את ר"א ונהרג בעונות.

ח) ואסיים במה דפתח, דאע"פ שלדעתי אין מן הראוי להאריך בענין גישתו של רח"ר על סוגיית ה"טעויות" של תנאים ואמוראים כו', ובפרט רבי עקיבא, מ"מ מן הראוי להעתיק דברי רבינו הזקן באגרת הקודש סי' כה (קמ, סע"ב ואילך) בענין הכעס, ש"במילי דשמיא לאפרושי מאיסור לא שייך האי טעמא דאמרן וכמ"ש ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסרא כדי לזכותו".

הרי לפניך דברים מבהילים: חז"ל – הובא בפרש"י על התורה (מטות לא, כא) – העידו שלפי שמשה בא לכלל כעס בא לכלל טעות – וכותב אדה"ז שמסיפור זה של משה רבינו ("ויקצוף משה") אנו למדים דכאשר בא לפניך מילי דשמיא יש לאדם לכעוס לאפרושי מאיסורא (למרות שדבר זה גרם אצל משה שבא לכלל טעות!)!

אין כאן המקום לבוא בביאור הדברים, אך מה שרואים אנו ברור גישתו של אדה"ז לענין "טעויות" של צדיקים, שלא זו בלבד שאינם ח"ו כטעויות שלנו, הס מלהזכיר, אלא להיפך ממש, חייבים אנו ללמוד מהנהגתם (לא כיצד לא לנהוג, אלא כיצד) להדמות למעשיהם בענין זה גופא (לבא לידי כעס לאפרושי מאיסורא – היינו אותם המעשים ששבגללם בא משה לידי טעות!). וק"ל.

וכפי שהרבי אמר כמה פעמים, שכל ענין בחסידות יש לו מקור בנגלה – הרי הן הן דברי הרמב"ם כאן. שרבי עקיבא טעה בחשבו שבן כוזיבא הוא מלך המשיח, ולמדין מהנהגתו בענין זה גופא שאחד מסימני מלך המשיח הוא שא"צ לעשות אותות ומופתים.

גאולה ומשיח
בענין בן כוזיבא המלך והלקח ממנו לדורות [גליון]
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

אודות הויכוח בין הרבנים ח.ר. וא.ז.וו. [בגליונות תתקכ א-ב] בענין גדרו של בן כוזיבא המלך לפי הרמב"ם במשנת כ"ק אדמו"ר זי"ע, ברצוני להעיר דמה שכתב הרב ח.ר. שרבי עקיבא וכל חכמי דורו [קדושי עליון] טעו (ח"ו) מעיקרא טעות חמורה, שבן כוזיבא –לפי דעתו- מעיקרא לא היה ראוי כלל וכלל להיות אפילו 'בחזקת משיח', נראה פשוט שזהו הטעות הכי גדולה שניתן לומר בזה, וראה מה שהביא בזה מס' ויואל משה: ש"בן כוזיבא היה איש קדוש ונורא וראוי לנבואה בכל המצות שחשב הרמב"ם ז"ל..." עש"ה.

ומה שכתב: "שהביטוי "דימה" או "דימו" מורה על טעות, ולפי"ז נראה פשוט דכאשר הרמב"ם כתב על רבי עקיבא ש"דימה הוא וכל חכמי דורו" שבן כוזיבא הוא המלך, כוונתו שרע"ק וחבריו טעו בדבר זה" – אין זה נכון כלל, כי "דימו", אין פירושו "טעות", אלא "דימו" פירושו "שהיה נראה להם", כהך דיומא (כח,א): "ולמה הוצרכו לכך [לעלות למקום גבוה ולראות אם העיר השחר]? – שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח" וכו', והיינו שהיה נדמה להם שהאירו פני המזרח, ואח"כ עמדו על טעותם והוציאו את התמיד לבית השריפה כיון שנפסל בשחיטת לילה, ושחטו תמיד אחר.

והיינו דאית טעות ואית טעות, דשם ביומא מה שדימו שהאיר פני המזרח הוכח אח"כ למפרע שהיה כאן טעות מעיקרא, אבל בנוגע לההגדרות של 'בחזקת משיח' ו'משיח ודאי' הנה תמיד ה"חזקת משיח' הוא בגדר ו"דימו" – שהיה נדמה להם, כי כל זמן שלא נהיה אח"כ בחזקת משיח בפועל, הרי תחלת התגלותו הוא בגדר "ודימו", ואם ה"בחזקת משיח" אינו מצליח לבסוף להיות ב"ודאי", אין זה אומר כלל שהיה כאן טעות מעיקרא, למפרע, אלא כמו שכתב הרמב"ם שם: "ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו", אבל לא היה כאן שום טעות כלל בזה שדימו מקודם שהיה "בחזקת משיח".

ברם בנידון של בן כוזיבא המלך היה אופן שלישי, דבאמת בתחילתו היה בן כוזיבא בחזקת משיח, וכמו שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע, ('היכל מנחם' חלק א' סי' כט (ע' סט)) במענה על מה שהקשה הרב יהושע מונדשיין שי' – כיצד אמר רע"ק על בן כוזיבא שהוא מלך המשיח 'והרי לא הביא אפילו סימני בחזקת משיח? – וע"ז ענה כ"ק אדמו"ר זי"ע: "דעת רע"ק בנוגע בן כוזיבא המלך – אינה סותרת מש"כ הרמב"ם הל' מלכים ספי"א – כי הי' קס"ד דרע"ק שזוהי תחילת תקופה הגילוי שלו" עכ"ל [ההדגשה במקור].

הרי בהדיא שלא כמו שכתב הרב ח.ר. שרע"ק וכל חכמי דורו טעו למפרע טעות גדולה מתחילתו, אלא שבאמת היה לו סימני "בחזקת משיח". – ועי' גם לקוטי שיחות חלק ח' (ע' 361) בהערה ד"ה יעמוד מלך: "ועכצ"ל שאין הכוונה ע"פ בית דין של ע' ונביא (הל' מלכים פ"א ה"ג), וע"ד ראיית הרמב"ם (כאן ה"ג) אין הדבר כך שהרי רע"ק אמר על בן כוזיבא המלך שהוא המלך המשיח, (ולא היה שם נביא וכו') – כי אם ע"ד שכותב על בן כוזיבא המלך", עכ"ל.

ובלקוטי שיחות חלק כג (ע' 197 שוה"ג ב' להערה 59) איתא: "ברמב"ם הלכות מלכים "פ"א ה"ד, "ואם יעמוד מלך כו'". וראה לקוטי שיחות ח"ח (ע' 361 בהערה) שעכצ"ל שאין כוונת הרמב"ם שבשעת העמידה תיכף יש לו דין מלך" עכ"ל – הרי שממעשה דרע"ק ובן כוזיבא לומדים ההלכה איך צ"ל גדרו של "בחזקת משיח".

ובאמת אילו בן כוזיבא לא היה נהרג בעוונות שלו (ולא של הדור), והיה הדור ראוי לכך, הוא היה בהחלט יכול להיות הגואל האחרון, "משיח ודאי". – אלא שבן כוזיבאא קלקל בעצמו בעונותיו, כפי שמסופר בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה), כשיצא לקרב אמר: רבש"ע אל תעזבינו ואל תקלקל לנו, אלא תניח הכל אל הטבע (קרבן העדה שם). – וגם הרג את התנא רב אלעזר המודעי כפי שמסופר בירושלמי שם, שבעט בו ברגלו והרגו.

ונראה לבאר, דבן כוזיבא היה ע"ד הא דאיתא בברכות (כט,א), דיוחנן כהן גדול שימש פ' שנה בכהונה גדולה ואח"כ נעשה צדוקי, הרי שבעת ששימש בכהונה גדולה בודאי שהיה צדיק גמור (שאל"כ לא היה יוצא מבית קדש הקדשים ביום הכיפורים חי), עד"ז י"ל גבי בן כוזיבא המלך שהיה באמת "תחלת בחזקת משיח" והיה צדיק גדול וכו' כדוד אביו, אלא שאח"כ התקלקל ונפל מדרגתו.

ועי' לקוטי פירושים לתניא פי"ב (עי' רלה) ד"ה ולא יעבור לעולם: "אין הפירוש כל ימי חייו, כי באמת מצינו אף בצדיקים גמורים שנעשו בסוף ימיהם כמו רשעים גמורים", עכ"ל.

ולפי האמת הדבר מבואר ברמב"ם שם שכתב: "והוא היה אומר שנהרג בעוונות, כיון שנהרג ונודע להם שאינו" עכ"ל – ולפי תפיסתו של הרב ח.ר. שהם טעו בזה למפרע מעיקרא, למה כתב הרמב"ם "כיון שנהרג נודע להם שאינו", לפי הנ"ל הרי זה מיותר לגמרי, אלא שבאמת הכוונה בזה הוא, שעד שעשה עונות ונהרג באמת היה כשר וצדיק וראוי להיות משיח, אלא שברגע שהתקלקל ונפל מדרגתו ונהרג אזי דוקא "נודע להם שאינו", ולא שהיה כאן טעות מעיקרא למפרע.

אולם לאחר שבן כוזיבא נהרג בעונות שלו הוא באמת אינו נכלל כלל בין "מלכי בית דוד השלימים והכשרים שמתו", שאצלם זה רק "בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה" בלבד, משא"כ אצל בן כוזיבא "נודע להם שאינו" כלל וכלל משיח, כיון שנהרג בעוונות שלו, א"כ מרגע זה שנהרג מפסיק מעתה לחלוטין להיות אפילו 'בחזקת משיח', ואינו אפילו בגדר "שאינו זה שהבטיחה עליו תורה", כיון דשם הוא בעצם ראוי לכך, רק שהדור לא היה ראוי לגאולה, משא"כ גבי בן כוזיבא שנפל מדרגתו (כהך דר' יוחנן כה"ג) בעצם מצד הגברא מפסיק לחלוטין להיות ראוי לכך, וא"ש.

ולפי האמת צריך לומר שבן כוזיבא היה מזרע דוד ושלמה כמו שכתב ה'צרור המור' – מובא בעץ יוסף על איכה רבה (פ"ב,ה). ועוד נאמר שם: "שהיה רואה הצלחתו שכובש עמים רבים". – "והיה משבט יהודה ועשה מלחמות גבורה ומצליח חשב שהוא משיח. . ואנשי ביתר משחוהו וכתרוהו למלך" – 'סדר הדורות' (ג"א תתפ).

וגם צ"ל שהיה בו הענין של "ויכוף" וכו' – כידוע אודות האגרת שלו בענין קיום מצות ד' מינים ותרו"מ וכו'. – ועי' תוספתא שבת (פט"ז,ו): "הרבה מלו בימי בן כוזיבא" – ובמנחת בכורים שם כתב: "בן כוזיבא שמלך על ישראל שתי שנים ומחצה, והעכו"ם משכו ערלות ישראל באונס בכרך ביתר עד שנצחם בן כוזיבא וחזרו מלו בימיו". עכ"ל.

ועפ"י הנ"ל ליתא מה שכתב הרב ח.ר. "שבן כוזיבא לא היה צדיק גדול, ואדרבא עשה כמה מעשה רשע", כי לפי האמת בתחילתו היה צדיק גדול, אלא שאח"כ התקלקל ונפל מדרגתו ועשה כמה מעשה רשע. – וכן מה שכתב עוד שם: "פשיטא שהגדר ד"חזקת משיח" ע"פ הרמב"ם אינו הולם את בן כוזיבא", אינו נכון כלל, כי במכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהיכל מנחם הנ"ל מפורש ההיפך ממש: "כי היה קס"ד דרע"ק שזוהי תחילת תקופת הגילוי שלו" עכ"ל, וכן מבואר בהדיא בלקו"ש ח"ח וכ"ג הנ"ל. – וח"ו לומר שראשונים כמלאכים רע"ק וחביריו נכשלו בבן כוזיבא, - אפילו שלא היה "מוצאים בשום מקום שהיה בן כוזיבא חכם או צדיק גדול, ועאכו"כ שלא מצינו שהיה כופה את כל ישראל ללכת בדרכי התורה וכו'" (לשון הרב רפופורט), עצם הדבר שרע"ק אמר עליו שהוא מלך המשיח ('בחזקת') ושהוא עונה על התנאים שבה"ד שם, כמו שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהיכל מנחם הנ"ל, בודאי שהיה לו כל התנאים הללו. וזה פשוט מאד.

ומה שממשיך הנ"ל עוד: "ואדרבא מצינו בפירוש באגדות חז"ל דברים שליליים ע"ד בן כוזיבא... שהיה עושה את ישראל בעלי מומין".. היה מטיח דברים כלפי מעלה. . לפי שהיה בכוחו ועוצם ידו . . בעט במו רגליו בהתנא רבי אלעזר המודעי ורצחו . . ועל עבירה זו נענש "מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה" (ירושלמי ואיכה רבה שם)". – לק"מ, כי כל זה עשה לאחר שהתקלקל ונפל מדרגתו, משא"כ בתחילתו היה צדיק גדול וכו' שהיה ראוי להיות משיח, וא"ש מאד – וזה דוקא תואם מאד למה שהביא הרב ח.ר. (בע' 20 הערה 3) מס' בצל החכמה (ע' 101), ע"ש.

ומה שכתב שם בהערה 4: לכאורה צ"ל שלא ידע רע"ק מכל מעשה תעתועיו וגידופיו, דאל"כ איך שייך שיחזיקוהו למשיח?" – לפי הנ"ל לק"מ, כי באמת בתחילתו היה צדיק גדול אלא שאח"כ נפל מדרגתו, ושפיר ידע אז רע"ק מכל מעשיו הרעים, וע"ד יוחנן כה"ג הנ"ל וא"ש.

גם מה שמביא מהאברבנאל בס' 'ישועות משיחו' (פ"א) [בכלל ספר זה אינו אלא ספר של דרוש ולא הלכה, וא"כ לא ניתן להקשות ממנו על הרמב"ם כמובן], שבן כוזיבא לא בא לעולם כי אם ליישב דרך למלך המשיח כמו 'ישו הנוצרי ונביא הישמעאלים, וגם על בן כוזיבא קאי מ"ש בדניאל: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". – לק"מ, כי כל זה מיירי לאחר שקלקל ונפל מדרגתו כנ"ל, וא"ש.

עוד כתב שם: "גם מצינו לרבים מן האחרונים [ביניהם הרב יעקב עמדין והרב יעקב ששפורט"ש זצ"ל] שהאריכו בגנותו של בן כוזיבא.. ואפילו אם נמצא בדברי מקצת אחרונים שצידדו בזכותו של בן כוזיבא (וכמו שהבאנו מס' 'ויואל משה' ש"בן כוזיבא היה איש קדוש ונוראה וראוי לנבואה בכל המדות שחשב הרמב"ם ז"ל (ע' עג)) הרי בנוסף לזה שדבריהם צ"ע וביאור עפ"י מאמרי חז"ל הנ"ל, הלא רבינו זי"ע קבע שהעיקר בכל הילכתא דמשיחא הוא כדעת הרמב"ם בספר 'משנה תורה'", עכ"ל – לפי הנ"ל לק"מ, כי הויואל משה מיירי בתחילתו של בן כוזיבא שהיה באמת צדיק גדול, ושאר האחרונים מיירי במצבו לאחר שקלקל ונפל מדרגתו, ואדרבה, בהיכל מנחם ולקוטי שיחות הנ"ל דוקא מבואר בדעת הרמב"ם שבן כוזיבא היה בו סימנו 'בחזקת משיח', והיה צדיק גדול, ולא כמו שטועה הנ"ל, וא"ש מאד.

ומה שמביא משיחת וישב תשל"ד, ומדייק במילים "אין די צייט פון ר' עקיבא האט געקענט זיין אזא טעות", אני תמה איך מדייק בכלל במילים שבשיחה בלתי מוגהת. ובפרט לפי מה שכתב הרב רפופורט בעצמו בקובץ 'פרדס חב"ד' גליון יג (ע' 224 הערה 36): "ועוד יש להעיר ולהדגיש, אשר השיחה הנ"ל מעולם לא הוגהה ע"י רבינו . . וידוע עד כמה הזהיר רבינו שלא להורות הלכה למעשה מתוך דברים שנאמרו כבדרך אגב, באמצע דבריו, בשיחותיו הקדושות. רשימות התלמידים שלא הוגהו על ידו.. ועאכו"כ בנדו"ד, שהמורים הלכה מתוך השיחה רוצים להוציא ממנה מסקנא הנוגדת את מה שפסקו רבותינו נשיאנו.. וכל המשנה.. ידו על התחתונה" עכ"ל – ועד"ז בנדו"ד, איך יתכן לדייק בשיחה בלתי מוגה היפך ממה שנאמר במוגה שבהיכל מנחם ולקוטי שיחות הנ"ל.

שוב כתב הרב רפופורט: "הרב וייסברג הביא מפי' הרע"ב .. על מגית רות, שבן כוזיבא "היה לו להיות משיח שכן היה מבית דוד כו'" . .בפירוש הרע"ב הנ"ל אין הדברים ברורים, שהרי כתב שם בפירוש הכתב בדניאל (ח,יח) "והשחית עצומים ועם קדושים" דקאי על "בן כוזיבא, ומה שנאמר "והשחית עצומים ועם קדושים" קאי על מה שאמרו חז"ל שהיה לו ק"ן אלף מטיפי דם באצבעו שהיה עושה שישימו האצבע על השלהבת עד שתהיה מטיף ממנו דם לראות אם יש להם גבורה ועליהם נאמר והשחית עצומים ועם קדושים", עכ"ל.

ברם לפי דברינו הדברים ברורים מאד, דבאמת בן כוזיבא היה מבית דוד וצדיק גדול, ולכן רע"ק סבר שהוא "תחלת בחזקת משיח", אבל אח"כ קלקל ונפל מדרגתו, וא"כ לק"מ.

ומ"ש עוד שם: "שאלת תם: אכן מצינו מדרשי ואגדול חז"ל [שסודות התורה גנוזים בהם] שפירשו שלא כפשוטן כדי להצדיק את הצדיקים דמעיקרא, אבל בנדו"ד הלא ראינו שהאברבנאל ודכוותיה הבינו את דברי חז"ל כפשוטם וכמשמעם, ואדרבה הוסיפו לשפוך בוז על בן כוזיבא וכו' בלשונות שאינם משתמעים לתרי אנפי, והיכן מצינו שיקחו פרקים שלמים בספרי ראשונים ואחרונים ויפרשו בהם ההיפך מהפירוש הפשוט?!" עכ"ל

ברם לפי דברינו לק"מ, כי בן כוזיבא בתחילתו באמת היה צדיק גדול וכו', אלא שאח"כ נפל מדרגתו, ובודאי שרע"ק וכל חכמי דורו התאכזבו מאד מקלקולו, אבל הם רק 'התאכזבו' אבל לא ש'טעו' ח"ו וא"ש מאד.

גאולה ומשיח
בענין בן כוזיבא המלך והלקח ממנו לדורות [גליון]
הרב יצחק יעקבאוויטש
לונדון, אנגלי'

(א) בהמשך למה שפלפלו בגליונות האחרונים בענין רבי עקיבא ובן כוזיבא ברצוני להעיר את תשומת לב העוסקים בסוגיא זו לדבר דבר נפלא שכתב הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'יערות דבש' חלק שני, דרוש ו, בא"ד, וז"ל: "כבר נודע מ"ש בזוהר (ז"ח בראשית יב, ב) למה קץ הגאולה נסתר, וגם מה שרבים אמרו קיצים, חכמים ראשונים ואחרונים, וכי לא ידוע שהוא כמוס למאוד? אבל הענין, כי אילו ידעו ישראל ההולכים בגולה שיהי' קץ כל כך ארוך וישבו זמן רב כזה בעוונותינו הרבים בגולה, היו מאבדים עצמם לדעת לרוב השבר, והי' נאבד שארית יעקב, ובפרט בזמן השמדות, בעוונותינו הרבים, לא היו אוזרים חיל כל כך לעמוד בנסיון, ולכך התחכמו תמיד לקרב הקץ, לומר חזו דאתא, חזו דאתא, ובזה חיזקו ידים רפות וברכים כושלות אימצו. ותמיד בבוא עקא וגזירא לישראל, תלו אותו בחבלי משיח לומר, הנה מלכנו יבא ויושיענו. ולכך רבי עקיבא תיכף אחר חורבן התחיל לומר משיח על בן כוזיבא וכדומה, כולם כדי לחזק ומבלי להכניע לבבות בני ישראל. ולכך נסתם ונסתר הקץ, שלא ידעו אריכות הגלות . . ועל זה צווח ירמי' (ירמי' יג, יז) במסתרים תבכה נפשי, וכוונתו על קץ שהוא נסתר כל כך עד שליבא לפומא לא גליא, על זה תבכה נפשי, כי זהו לאות שיהי' לזמן ארוך למאוד מאד. והנה לכך הנביאים וחכמי קדם התחכמו לתקוע בלבב ישראל כי קרובה ישועת ה' לבוא, ובל יתייאשו מן רחמים, ולכך תיקנו תרומות ומעשרות בחוץ לארץ באומרם הטעם, מחר ישובו לארץ ישראל ויאמרו כמו שאכלנו בחוץ לארץ בלי תרומה כן בארץ ישראל נאכל בלי תרומה, ושם חיוב גמור, ולכך תקנו אף בחוץ לארץ, והרגל נעשה טבע, וזהו אם הגאולה מהר מהר, אבל אם היא לזמנים ארוכים, ויעברו קרוב לב' אלפים שנה, מה צורך לתיקון הזה, הלא דורי דורות לא יצטרכו לזה, והנח לחכמים שיהיו בדור אחרון, ואם כן ברואים ישראל שתיקנו כך, ישפטו לאות אמת כי תהי' מהר הגאולה, וזו היתה עורמת נביאים וחכמים".

ומבואר לכאורה מדבריו דלא זו בלבד שרבי עקיבא לא האמין (עכ"פ בוודאות) שבן כוזיבא הוא הוא מלך המשיח, אלא עוד זאת, שרבי עקיבא ידע שיתכן שבאמת יהיו ישראל בגלות עוד זמן ארוך מאד, ומה שאמר לעם ישראל על בן כוזיבא שהוא משיח, והכריז השכם והערב 'הנה הנה משיח בא', לא הי' מפני שבאמת האמין שאכן משיח עומד להתגלות אלא עשה כן (בבחי' התחכמות ומרמה) כדי לנחם את לבן של ישראל שהיו שבורים ורצוצים תחת עול הגלות ולתת להם תקוה שעוד מעט ינוחו מסבלם כי יתגלה בן כוזיבא במלא הדרו ויבנה ביהמ"ק במקומו וכו'.

והעירני ידידי מוהר"ר חיים רפופורט שליט"א ממ"ש הגר"י אייבשיץ בספרו 'תפארת יהונתן' עה"ת פרשת וישב על הכתובים (בראשית לח: ג, ד, ה) "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר", "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן", "וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ". וזלה"ק: 'ויקרא את שמו ער' שהוא בנין בית ראשון דהוא לשון ער, היינו מלשון וייקץ משנתו, דהי' בשמחה וטוב לבב. 'ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן' שהוא מורה על בית שני שהוא ממהר ליחרב, והוא לשון אנינות. 'ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והי' בכזיב בלדתה אותה', היינו לאחר בית שני הי' מושל בן כוזיבא שנה, ובאמת הי' במחשבתו להיות משיח, וכשמת היו קורין אותו בן כוזיבא דהיינו הי' מלא כזב ושקר, והוא הי' מולך בשילה, ולכך 'ותקרא את שמו שלה', 'והי' בכזיב בלדתה אותו' היינו דהי' נקרא בן כוזיבא. עכלה"ק.

ולכאורה מבואר מדברי ה'תפארת יהונתן' שבאמת הי' בן כוזיבא "מלא כזב ושקר". ולפי מ"ש בספר יערות דבש הנ"ל, י"ל שגם רבי עקיבא ידע [או חשש] שבן כוזיבא הי' מלא שקר וכזב, אלא שברצונו לחזק את ישראל ולנחם את לבם, אמר "דין הוא מלכא משיחא".

אמנם עוד יש להעיר, שלכאורה דברי הרמב"ם אינם הולמים את שיטת ה'יערות דבש', שהרי כתב הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ג), "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים כו', אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה הי' והוא הי' נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח . . . ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת". הרי שהרמב"ם הוכיח מזה שר"ע וחביריו אמרו על בן כוזיבא שהוא המשיח שמשיח אי"צ לעשות אותות ומופתים, ואם באמת לא אמר ר"ע על בן כוזיבא שהוא משיח כי אם להחיות רוח שפלים (כדברי ה'יערות דבש'), מהי הראי' וההוכחה שרבי עקיבא סבר שמשיח האמיתי אי"צ לעשות אותות ומופתים?

אמנם העירני הרב רפופורט שאולי י"ל שגם לפי ה'יערות דבש' צ"ל שלפי דעת רבי עקיבא הי' אפשריות שבן כוזיבא יהי' המשיח [ורק על זה שאמר ר"ע כן בלשון של וודאות והכריז קבל עולם ומלואו שבן כוזיבא הוא המשיח הוא דקאמר ה'יערות דבש' שלא הי' כי אם להחיות לב נדכאים], וא"כ שפיר מוכח שמשיח אי"צ לעשות אותות ומופתים. ועצ"ע בכ"ז.

(ב) והנה בהמבואר מתוך דברי היערות דבש שגם רבי עקיבא לא הי' לבו שלם באמונתו בבן כוזיבא, מצאתי ענין כיו"ב בספר משך חכמה עה"כ (איכה יח, ה) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו".

על כתוב זה איתא במדרש איכה רבה (פ"ה, יח): "וכבר הי' רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע ורבי עקיבא נכנסין לרומי וכו'. פעם אחרת היו עולין לירושלים, הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, 'עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק'. אמר להם, 'אתם, למה אתם בוכים'. אמרו לו, 'ולא נבכה, מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. אמר להם, 'אף אני לכך אני משחק, הרי הוא אומר ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני. אלא מה אמר אורי', כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהי', ומה אמר זכרי', עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, וכתיב בתרי' ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותי', אמר הקב"ה הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אורי' יהיו קיימין דברי זכרי', ואם יבטלו דברי אורי' יבטלו דברי זכרי', ושמחתי שנתקיימו דברי אורי' ולבסוף דברי זכרי' עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו, 'עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר'." עכ"ל המדרש.

ובספר 'משך חכמה' על מגילת איכה, עה"כ הנ"ל, ביאר ע"ד הדרוש, שהחכמים שהיו עולין לירושלים עם רבי עקיבא "חשדוהו שהוא משחק [משום] שלפי דעתו הלא בן כוזיבא הוא משיח ועל ידו יעזרו בני ישראל", ובשבילם (שלא האמינו בבן כוזיבא לא היתה בזה סיבה לנחמה) ועל כן אמר להם רבי עקיבא "אף אני, לכך אני משחק . . . שמחתי שנתקיימו דברי אורי' ולבסוף דברי זכרי' עתידין להתקיים". וביאר ה'משך חכמה' שר"ל "אם גם לסוף ולזמן רחוק יתקיים דברי זכרי' הנני מנוחם", דהיינו ששמחתו לא היתה תלוי' באמונתו בבן כוזיבא כי אם מחמת נבואת זכרי' שתתקיים (אפילו) לאחרי זמן רב. וזהו מ"ש במדרש "בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר, פירוש במשיח שיש לו קודם מבשר, וכדאמר פרק מי שהוציאוהו (ערובין מג, ב) דלא אתי משיח עד שיבוא אליהו, ולא בבר כוכבא שאין לו מבשר קודם". עכ"ל המשך חכמה.

הרי מבואר לכאורה שנקט ג"כ שלא הי' רבי עקיבא מאמין בוודאות גמורה שבן כוזיבא יהי' הגואל האחרון.

(ג) כדי לסייע לבירור וליבון הענינים כדרכה של תורה הנני בזה לציין לדברי המלבי"ם מענין בן כוזיבא.

בפירוש המלבי"ם על הכתוב בספר דניאל (יא, לד-לה), "וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד", ביאר: "ובהכשלם יעזרו עזר מעט - בימי בן כוזיבא, ואז נלוו עליהם רבים לפרוק עול הרומיים, וגם מן המשכילים יכשלו, כמו רבי עקיבא שנשא כליו של בן כוזיבא, וזה הי' לצרף בהם שעל ידם נצרפו חטאת ישראל ולברר וללבן עוונותיהם". ולא באתי אלא להעיר.

גאולה ומשיח
ברכת שהחיינו בביאת משיח [גליון]
הרב נח שמחה פאקס
מח"ס שמחת מלך ב"ח

ראיתי בגליון תתקכב - שי"ל לג' תמוז מה שהעיר הת' א.ל. שי' צייטלין אודות ברכת שהחיינו על ביאת משיח והובא שם מעשה רב מהגה"ק ממונקאטש זצ"ל שבירך שהחיינו בשם ומלכות כאשר ראה בפעם הראשונה בחייו את הסבא קדיש הגאון מוהרש"א אלאפאנדרי זי"ע שהיו בקשרי ידידות במכתבים וכו' ומביא בזה משו"ת 'הר צבי' ח"א סימן קט"ו עיי"ש.

ולהעיר בנוסף לזה שהגאון המ"א בירך שהחיינו על ראית הגאון הסבא קדישא בגלל "שנהנה ושמח בראייתו" אלא עוד זאת והוא העיקר שהוא ראה בהסבא קדישא שהיה בו נשמת משיח צדקינו וממילא אין מזה סתם ראי' על ברכת שהחיינו על העדר ראיית חבירו וכו' כ"א כהנ"ל המ"א ז"ל חשב שהוא היה משיח בדורו. (או עכ"פ בחזקת משיח)

ולהעיר בזה מספר מנחת אליעזר ריש ח"ד בסוף הסכמתו של הסבא קדישא (מענה המנחת אלעזר על הערות הגאון רש"א אלאפאנדרי) שהמנחת אלעזר כותב על פטירת הסבא קדישא "זלגו כל עינים בעת רוח אפנו משיח ה' נאסף בשחיתותנו… ומשיח ד' בב"א בזכותו היתה תקותינו וכו'".

ועיין בספר דרכי חיים ושלום סרנ"ו (הובא בספר שו"ע הקצר פרק פ"ו הערה 72) דכשראה המנחת אלעזר את פני הסבא קדישא בירך שהחיינו ונימוקו כיון שרוב שמחה היה לו ובפרט שהיה להסבא קדישא נשמת משיח" וכו'. (ואולי יש להביא ראי' לזה שגם על חזקת משיח מברכים שהחיינו וכו'). ולא באתי אלא להעיר לב המעיין.

גאולה ומשיח
ברכת שהחיינו בביאת משיח [גליון]
הת' יהודה ליב אלטיין
שליח בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בגליון העבר ביאר הת' א.ל.צ. שי' בטוב טעם ודעת כמה טעמים לברכת שהחיינו בביאת המשיח, על השמועה הטובה שמשיח בא, על השמחה בראיית פני מה"מ, על קיום המצוות שלא יכולים לעשות בגלות, וכו'.

ויש להוסיף עוד דבר שיתכן שנברך עליו שהחיינו בביאת המשיח, והוא על הנפלאות שנראה אז, וכמ"ש הרבי ביחידות להרבנים הראשיים (י"א אייר תשמ"ט – נדפס בסה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 742): "וכיון שלע"ל "אראנו נפלאות", יצטרכו לברך על נפלאות אלו, ואולי יצטרכו לברך גם שהחיינו".

אגב, בנוגע למ"ש הרבי "יצטרכו לברך על נפלאות אלו", יש להעיר, לאיזה ברכה הכוונה כאן?

דבהשקפה הראשונה הכוונה היא לברכת "שעשה לי נס במקום הזה" או לברכת "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזה"ז", אבל (א) ברכות אלו הם דוקא כשרואה המקום שבו נעשה לו נס, או בהגיע הזמן שנעשה הנס, ולא על ראיית הנס עצמו, ובהשיחה אומר שנברך על ראיית הנפלאות. (ב) ועיקר – על תיבות אלו מציין בהערה לברכות נד, ב ולאנציקלופדיא תלמודית ערך ברכות הודאה, ושם אינו מדבר בברכות הנ"ל, כ"א בברכת הגומל וצ"ל דלזה הכוונה בהיחידות הנ"ל, שכשנראה הנפלאות של הגאולה העתידה נברך ברכת הגומל. ולפ"ז יצא לנו, דדוקא אם הי' חולה או חבוש בבהא"ס וכו' וע"י ביאת המשיח נעשה לו נס וניצול, אז דוקא יברך, אבל לא על שאר הנסים שיהיו לע"ל כמו זה שאילני סרק יוציאו פירות וכיו"ב1.

אבל עדיין צ"ע, דברא"ש (ברכות פ"ט ס"ג) כתב דברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, וא"כ למה יברכו ברכת הגומל, הרי לע"ל יכולים להביא קרבן תודה. (ולהעיר מהשקו"ט אם לע"ל נתפלל ג' התפלות שנתקנו במקום תמידין – ראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' כט וש"נ).


1) להעיר מרשימות חוברת כט, שבגאולה העתידה "ילכו בנ"י ג"כ במדבר" (וע"ש בע' 10 הע' 30), וא"כ אולי נברך ע"ז ברכת הגומל. ועייג"כ לקו"ש חי"ב ע' 26 ואילך ובהע' 36 אם היציאה מהגלות נחשב כיציאה מבהא"ס.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות