E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ מטות מסעי - שבת חזק - תשס"ו
לקוטי שיחות
שב מידיעתו להתחייב חטאת
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש ח"ל ע' 67 מבאר כ"ק אדמו"ר הטעם למה הגמ' מקדים "רחמנים" לפני "ביישנין" עפ"י הסיפור הידוע אודות הרופא שטיפל בכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כשהי' בספינה בדרכו חזרה מאה"ק, וביקש תיקון אח"כ מפני שהיותו בספינה "גרמה" למחלתו של הרבי, עיי"ש.

ויש להביא ג"כ סמוכין לענין "גרמא" כזו מריש הוריות דפליגי רב ור' יוחנן בהורו ב"ד שחלב מותר וא' נתחלף לו חלב בשומן אם נקרא תולה בב"ד או לא, דרב ס"ל שפטור מקרבן דהוא תולה בב"ד דאף אם הי' יודע שהוא חלב לא היה הדרי בי' כי הב"ד הורו שהחלב מותר, ור"י ס"ל דלא מקרי תולה בב"ד ששגגתו גרמה לו [דנתחלף לו חלב בשומן] ולכן חייב בקרבן, והגמ' מקשה על ר"י דלמה חייב הרי להיות חייב בחטאת בעינן שב מידיעתו והכא הרי אינו שב מידיעתו כי ס"ל דחלב מותר [מחמת הוראת הב"ד], ור"פ מתרץ דר"י ס"ל כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדרי ביה שב מידיעתו קרינן בי' וחייב.

ולכאורה צ"ב בשקו"ט דגמ' דבפשטות מהגמ' משמע דשב מידיעתו צ"ל בשעת החטא היינו דאילו היה יודע בשעת החטא לא היה חוטא ולכן מקשה דהכא אף אם היה יודע שגגתו דנתחלפה לו לא היה שב כי סובר דחלב מותר, וכן מוכיח המל"מ בהל' שגגות פ" ה"ז דשב מידיעתו הוא בשעת החטא ולא בשעת הבאת הקרבן, וא"כ בפשטות נוכל לומר ג"כ דאילו היה יודע ג"כ דחלב אסור לא היה אוכלו וא"כ הוא שב מידיעתו ג"כ משוגג זה דסובר שחלב אסור מחמת הוראת ב"ד, וא"כ צ"ב מה סברת המקשן ומה מחדש ר"פ דאילו ב"ד הדרי בהו גם הוא הי' הדרי בי', לכאורה כנ"ל הרי זה פשוט דאילו הי' יודע כל העלמותיו [א. דזה חלב, ב. דחלב אסור] הי' שב, וא"כ שפיר מקרי שב מידיעתו וחייב, וראה מל"מ ריש פ"ב דהל' שגגות מה שמבאר בזה.

ויש לבאר השקו"ט בהגמ' דהמקשן ס"ל דהא דבעינן שב מידיעתו בשעת החטא הוא משום דהתורה חייבה קרבן רק אי חסרון ידיעתו גרמה לעשיית החטא, ולכן באופן דנתחלף לו לא מקרי דאי ידיעתו גרמה לעשיית החטא דאף אם היה יודע דהוא חלב היה אוכלו ואף דאה"נ אם היה יודע שב"ד טעו היה נמנע מלאכול אמנם זה לא נקרא חסרון ידיעתו הגורם ישיר לעשיית החטא ולכן לא מקרי שב מידיעתו.

וע"ז מתרץ ר"פ ומחדש דהן אמת דבעינן שב מידיעתו מחמת הגדר דזה סוג חטא שמביאין עליו קרבן כנ"ל דנקרא דהחטא בא ונגרם מחמת חסרון ידיעתו, אמנם גרמא זו אינו צ"ל גרם ישיר לעשיית חטאו, אלא ג"כ דהא גופא אילו ב"ד הדרי בהו גם הוא היה חוזר בו מהא גופא חזינן דאי ידיעתו גורם להשוגג דדעתו כדעת ב"ד וכמו דב"ד שגגו והורו, כמו כן הוא נקרא דאינו יודע ומיתלא תלי בב"ד [לגבי שב מידיעתו], ולכן זה מקרי ג"כ שחסרון ידיעתו "גרמה" לעשיית חטא ולכן מקרי שב מידיעתו דנימא דחסרון ידיעתו גרמה לעשיית חטאו ולכן חייב בקרבן.

וזה ע"ד הסיפור הנ"ל דביקש הרופא תיקון וכפרה משום דהיותו בספינה ג"כ נקרא שהוא "גרם" ה"חטא" ולכן חייב בכפרה. ודוק.

לקוטי שיחות
תיקון טעות בלקו"ש חי"ד
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש חי"ד שיחה ב' לפ' כי תצא בסופו בקטע המתחיל ובאדם, נכתב "ובנפה"א שלו "משור ועד שה" – בתוקפה, או (בחלישות) בקטנות," ובפשטות הוא ט"ס וצ"ל "ובנפה"ב" במקום "ובנפה"א" וכנראה ג"כ מהמ"מ בהע' 41, ולאחרונה גם נתפרסם העלי הגהה לשיחה זו (בספר 'שערי ישיבה גדולה ח"כ' דישיבה גדולה מיאמי) ושם הוא נכון.

לקוטי שיחות
פירוש "קרייתא זו הלילא"
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

בלקו"ש חל"ו (פורים, ב) מבאר הרבי דעת רב נחמן (מגילה יד, ע"א) בהא דאין אומרים הלל בפורים ד"קרייתא זו הלילא" ומבאר: "דיש לומר, שאין כוונתו שלא תיקנו לומר הלל בפורים לפי שכבר תקנו לקרוא את המגילה ולכן אין צורך (גם) באמירת הלל – אלא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה: מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל (שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ"ל [בשיחה]), כ"א דוקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל את השם על נס זה" ועיי"ש הביאור.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' נ"ב) שקו"ט בדין אמירת הגומל. ובתו"ד מביא דברי האלי' רבה שכתב דברכת הגומל בעי מעומד, משום דמקרא הלל, והלל בעי' מעומד כדכתב ב"י ובשו"ע סו"ס תכ"ב, ומקשה החת"ס "ויש לעיין אי איתא לדברי אלי' רבה הנ"ל, א"כ איך קורין המגילה עומד ויושב, הא מגילה קריאתה זו הלילא ותהוי כהלל בעמידה דוקא". ואינו מתרץ זה.

אבל, עפמש"כ בלקו"ש הנ"ל מתורץ הקושיא. כי סוכ"ס אין במגילה דין הלל, ומה שנקרא הלילא הוא דבקריאה זו מהללים את השם וכלול בזה אמירת הלל. כמבואר בשיחה. ועל הילול כזה אין התנאים של הלל דיו"ט ור"ח.

ועי' ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סימן ס"א שתירץ קושיית החת"ס עד"ז, ומביא מדברי הספר ארחות חיים מלוניל הל' מגילה ופורים אות כ"ח (והובא גם בכל בו) שכותב וז"ל: אבל אין אומרים הלל בפורים שקריאת המגילה זו היא הלילא, כלומר שזו היא תחת כוונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך, וזה שיסד הפייט כי מקום תחלה היתה לישראל, עכ"ל.

ולכאורה אינו מובן מה כוונת הארחות חיים לאשמעינן בההדגשה של "כלומר" ומה רצונו לאפוקי שלא נפרש אחרת? ונראה דר"ל, דאין כוונת הגמ' בזה שהקריאה היא ממש במקום הלל וכאילו היא גופא ההלל, וזה וזה שוין, אלא ר"ל שקריאת המגילה היא סוג היללא כזו אשר בחודה טמון סגולה וכוונה אשר על ידי קריאתה יזכרו בנס ויתנו עי"כ שבח והודאה לשם יתברך על מה שקרה להם במיוחד בימים ההם, אבל גדר של "הלל" ממש לא קבעו בזה חז"ל בתקנתם ולכאו' הוא כפי הדברים שנתבארו בלקו"ש.

לקוטי שיחות
טעם שלא נזכר אב בגאולת קרובים
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

בלקו"ש חי"ז שיחה ג לפ' בהר, מקשה רבינו מדוע בפסוק בפ' בהר שבו מדובר על עבד הנמכר לנכרי, שמצוה על קרוביו לגאלו ונזכרו שם כו"כ קרובים – "אחד מאחיו .. או דודו או בן דודו .. או משאר בשרו" (כה, מח-מט) – מדוע לא נזכר האב, שהוא קרוב יותר מאח וכו', כמובן?!

והנראה מדבריו שם שלא מצא לזה טעם בדרך הנגלה, ולכן מבאר טעם פנימי לדבר, שירידה כזו, שיהודי נמכר לנכרי ועד לעכו"ם ממש, הרי זה יתכן רק במצב שבו בחינת ה"אב" – בחינת החכמה שבנפש – בהעלם; אם ה"אב" בגילוי, לא שייך שתהיה כזו ירידה. עיי"ש בארוכה.

ולכאורה קצת פלא, שלא נזכר – בשיחה ובהערות – תירוץ האברבנאל (על אתר) על קושיא זו, שלפום ריהטא הרי הוא ביאור פשוט ומתקבל על הדעת. וז"ל: "והנה לא זכר אביו, כי רחוק הוא שהאב יניח למכור את בנו בהיות לאל ידו לגאלו, כי ירחם על בנו".

ועכ"פ יש להעיר, שפירוש האברבנאל בדרך הפשט, מתאים עם פירוש רבינו בפנימיות הענינים – שכאשר יש "אב", הרי שלא "יניח למכור את בנו". [אלא שבאברבנאל הכוונה היא כפשוטה לאב גשמי ומכירה גשמית, ואילו בשיחה הכוונה היא לאבינו שבשמים ולירידה רוחנית]. וק"ל.

שוב חשבתי בדא"פ, שאפ"ל הטעם שאינו מספיק טעם האברבנאל, כיון שדבר זה שלא נזכר האב בין הקרובים, מצינו גם בפ' נחלות שבפ' פינחס, וכפי שמקשה הרמב"ן שם, והובא בשיחה. ואכן, הביאור שבשיחה מיישב בחדא מחתא הן את זה שהאב לא נזכר בפ' נחלות והן את זה שהאב לא נזכר בגאולת קרובים (עיי"ש);

אך טעם האברבנאל מתאים דוקא לגאולת קרובים שבפ' בהר, ואינו מתאים לפ' נחלות כלל. ולכן אין זה שייך כ"כ למהלך השיחה, שבא לבאר טעם אחד לשתי הפרשיות. ועצ"ע.

לקוטי שיחות
המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונחרב הבית
הת' מנחם מענדל גרינפלד
ישיבת תות"ל - 770

בלקו"ש חי"ח שיחה לפרשת מסעי-בין המצרים מסביר הרבי באריכות, את הענין דע"י לימוד וקריי' בצורת הבית וכו' מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבנינו, ובסעיף ד' מסביר הרבי שזהו מה שמרמז הרמב"ם בהקדמתו לספר עבודה בהביאו את הפסוק שאלו שלום ירושלים וגו' ולא הפסוק המובא בגמ' "ציון היא דורש אין לה" מכלל דבעי דרישה, כי כוונת הרמב"ם היא לא רק שלימוד הלכות בית הבחירה הם זכר למקדש בעבר, או לידע איך לבנותו לעתיד, אלא שזהו חיוב וציווי בבנין המקדש בהווה בזמן הזה.

ובסעיף ה' מביא הרבי דוגמאות לזה, הענין דתשובה בזמן הזה, וגירות בזמן הזה, שבזמן הבית כדי לתקן את ענין החטא, היה נדרש הן וידוי והן הבאת קרבן, משא"כ בזמן הגלות ששלימות הכפרה וקיום מצות התשובה היא ע"י וידוי דברים, ועל ידי זה מקיים מצוות תשובה בשלימותה, (וכידוע הנפק"מ בנוגע לעדות, שבזמן הזה ע"י תשובה בלבד אינו בגדר רשע- וכשר לעדות) והדוגמא דגירות הוא, שבזמן הבית גיור הי' ע"י מילה טבילה וקרבן, משא"כ בזמן הזה שהוא רק ע"י מילה וטבילה והגיור הוא בשלימות גם בלי הקרבת קרבן.

ובהערה 53 כותב הרבי "וצ"ע בהמקדש את האישה ע"מ שאני צדיק גמור, ולא ידעו שכבר חרב ביהמ"ק, וכן – בזמן המקדש אולי גם אז אין קרבן מעכב לקידושין כמו שאין אומרים כשמעון בן עזאי" ולכאורה הכוונה שמספיק שיהי' נקרא בפי בני אדם "צדיק", היינו עזיבת החטא ווידוי דברים אע"פ שלא הביא קרבנו.

והרבי מציין לכמה ספרים הדנין בהשאלה ואין הספרים האלה מצויים תח"י, אבל בנוגע לחלק הראשון של ההערה שאם קידש אישה ע"מ שהוא צדיק גמור ולא ידע שנחרב ביהמ"ק- היינו שהשאלה היא, האם נגיד כיון שלא ידע שחרב ביהמ"ק לכן האישה אינה מקודשת כיון שבדעתו (כשאמר ע"מ שאני צדיק גמור) הבית המקדש עדיין ניצב על עמדו ולכן בכדי להיות צדיק גמור הוא ע"י קרבן, ועכשיו אחרי החורבן אינו יכול להביא קרבן, או נגיד שהיות שנחרב בית המקדש ועכשיו בכדי להיות צדיק הוא ע"י תשובה ווידוי דברים ולא על ידי הקרבת קרבן, לכן האישה תהי' מקודשת היות שהוא צדיק גמור ע"י תשובה ווידוי דברים, יש לכאורה להביא ראי' מגמ' שהיא מקודשת.

דהנה במס' נזיר דף לב עמוד א' אומרת המשנה: מי שנדר בנזיר, והלך להביא בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר - הרי זה נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר – אינו נזיר.

ומפרש הריב"ן אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר: אע"פ שעכשיו נגנבה שיש לו לפתוח ולומר לו אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר, ואמר לאו הרי זה נזיר שאין פותחין בנולד. ואם משנגנבה בהמתו נזר: שבדעתו הי' לקבל נזירות על אותה בהמה ובשעה שנזר לא הי' ברשותו הרי זה אינו נזיר דנזירות בטעות הואי.

ובתוס' ד"ה מי שנדר וד"ה ואם לאו מוסבר הענין יותר, מי שנדר כו' שהלך להביא בהמתו לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב לא הייתי נודר שאין לי במה ליקנות קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה בהמתו נדר בנזיר אע"פ שלבסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע"י חרטה זו אילו היית יודע שסוף בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו נולד, ואם לאו אינו נזיר, פי' ואם משנגנבה בהמה נדר כלומר שבשעה שנדר כבר נגנבה הבהמה קודם לכן אך שהוא לא ידע וקיבל נזירות ואמר אילו הייתי יודע בשעת נדרי שכבר נגנבה לא הייתי נודר, אינו נזיר כלומר הוי חרטה מעלייתא ומתיר לו החכם שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות שאלמלי ידע שנגנבה לא הוי נודר דאיגלאי מילתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע א' דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוה.

וממשיכה המשנה: וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעין שבהמ"ק חרב הייתם נוזרים אמרו לו לא והתירן נחום המדי וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב בהמ"ק נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר.

ומפרש הריב"ן וזו טעות: של נולד טעה נחום המדי שהוא סבור שפותחין בנולד ומצאו בהמ"ק חרב: לאחר בית שני כל שנזר עד שלא חרב: ואע"פ שלאחר כך חרב הרי זה נזיר דאין פותחין לו לאדם בנולד ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר: שיכול לומר אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר וכה"ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב.

והתוס' מסביר וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה: שהי' סבור שפותחין בנולד ואפילו לא שכיח וכשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהן ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם נחום אילו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים כו' וזהו נולד דלא שכיח שבשעת הנדר עדיין הי' קיים, והתירן נחום וטעה שפתח להם בנולד כזה דלא שכיח וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא שלא חרב הבית הוי נדר כלומר אין מתירין לו בחרטה זו דהוי נולד אבל נזר משחרב בהמ"ק והם לא ידעו שחרב ונדרו אינו נזיר דנזירות בטעות הוה שאלמלי ידעו שכבר חרב לא היו נודרים ולא חל מעיקרא נדר זה.

ובגמ', אמר רבא אע"ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד, והגמ' מקשה הכי דמי? ומתרצת, אמרי להון אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בהמ"ק מי הוה נדריתון.

ומפרש הרא"ש (על הדף) אבל פותחין בתנאי נולד דאמרינן להו אילו אתא אינשי דאמרי לכו דחרב בהמ"ק: אילו היו באין אנשים והיו נותנין לכם עצה שלא תדורו אולי יחרב בהמ"ק טרם כלות נזירותכם כלום הייתם נוזרים, ואמרו כן, היינו נמלכים ושומעים לעצתם פתח הוי, אע"פ שעצתם תלוי' בנולד דדמי להא דאמר פ"ד דנדרים אילו באו י' בני אדם ופייסוך שלא היית נודר, כלום היית נודר, ה"נ כיון שתולה חרטתו בעצת אנשים פתח הוי, אע"פ שעצתם היתה מחמת דבר הנולד לא מקרי נולד כיון שמחמת עצתם הי' חוזר.

והגמ' מקשה שלכולם יהי' אסור גם לאלו שנזרו לאחרי החורבן , דהא ידעו שיחרב הבית ולכן לא הוי נולד, והגמ' מתרצת שלא ידעו אימת יחרב עיי"ש השקו"ט בין אביי ורב יוסף.

יוצא מהגמ' שאע"פ שאין פותחין בנולד מכל מקום פותחין בתנאי נולד, ולכן אפי' נדר בנזיר, אעפ"כ אינו נזיר, וא"כ הכא בקידש את האישה על מנת שאני צדיק גמור, דאז ביחד עם התשובה הוא צריך להביא קרבן, ולא ידע שנחרב הבית אולי יש לומר גם כאן שאילו באו בני אדם ואומרים לו שיחרב הבית וכשאומר ע"מ שאני צדיק כוונתו רק לתשובה ווידוי דברים ולא לקרבן (כיון שיודע שיחרב הבית) אע"פ שעכשיו בזמן שבית המקדש קיים תשובתו הוא גם על ידי קרבן, ולכן האישה תהי' מקודשת כיון שפותחין בתנאי נולד וכונתו באומרו ע"מ שאני צדיק הוא כמו שהוא לאחר חורבן בית המקדש ע"י תשובה ווידוי דברים. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות