E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ אמור - ל"ג בעומר - תש"ע
אגרות קודש
מצות ניחום אבלים ע"י שליח
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

לעילוי נשמת אאמו"ר הרה"ת הרה"ח ר' משה אליהו ב"ר אברהם יצחק זצ"ל הכ"מ, בקשר ל"יום השלשים" יום ב' י"ט אייר, ויה"ר שיקוים היעוד ד"הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם תומ"י ממש.

שליחות במקום דגם המשלח מקיים המצוה

באגרות קודש חכ"ד (ע' רע"ו) מיום ה' כ"ג טבת תשכ"ז[1] כתב וזלה"ק: בנוגע לנחום אבלים ע"י מכתב: לכאורה מובן מצות נחום אבלים הוא כשמה - שהאבל ינוחם עי"ז, ובפרט ע"פ מש"כ (רמב"ם הל' אבל רפי"ד) שזהו גמ"ח, וגמ"ח ישנה אפילו כשבא בכתב. גם מהא דאפשר ע"י שליח (ש"ב י, ג) מוכח דלא הוי ענין (מצוה) דבגופי' דוקא. - ומש"כ ברמב"ם (שם) ואלו הן גמ"ח שבגופו - לא אתי אלא להבדילה מצדקה (שנזכרה שם ה"ג). ולתת על הכתף (דמוסרים לכתפיים) יוכיח... עפ"י כהנ"ל - זה שמסיבות שאינן תלויות בו, הרי למרות רצונו וחפצו, אא"פ לו לבוא בעצמו לנח"א, שתי דרכים לפניו: ע"י שליח (דהנ"ל בכתוב), ע"י מכתב (וכמדומה שנמצא בכו"כ שו"ת שמסיימים או מתחילים בנוסח דנח"א), ויש בזה מה שאין בזה - והטוב שניהם יחדיו עכ"ל.

והנה בשו"ת אבני שהם (מבי"ט) ח"ד סי' נו, כתב לענין "ביקור חולים" ע"י שליח, דלא שייך שם שליחות כלל, לפי מה דאיתא בנדרים (לט,ב) דרבא אמר אפילו מאה פעמים ביום, א"כ אם שלח שליח, על השליח בעצמו לקיים מצות ביקור חולים, וא"כ לעולם אין המשלח מקיים המצוה עיי"ש.

וביאור הדבר, דהנה כבר השרישו האחרונים דלא שייך שליחות למידן בה לומר ששלוחו של אדם כמותו שיהא נחשב כאילו עשה המשלח ולא השליח אלא בדבר שהשליח עצמו אינו מחוייב לעשות מעשה זו ורק המשלח מחוייב בה או צריך לה, ולכן כשעשה שליח מעשה זו עבור המשלח ה"ז נחשב כאילו עשה המשלח ולא השליח, אבל בדבר שהשליח עצמו נמי שייך במצוה זו והוא מחוייב בה כמו המשלח, האיך נימא שעשיית הדבר נחשבת עבור המשלח וכאילו לא עשה השליח, והרי השליח עצמו נמי מחוייב בדבר זה מצד עצמו ומי זה הפקיע את חיובו שתיחשב כאילו לא עשה הוא, וכגון באומר לחבירו הנה תפילין עבורי אין האומר מפטר בכך, כיון דאותה הנחת תפילין הוא מעשה חיובית גם להשליח עצמו, והרי גם השליח מקיים מצוה כל זמן שהתפילין עליו, ועד"ז במצות ציצית וכו', וכן בשאר המצוות הדומים לזה, ועי' בכ"ז באור שמח ריש הל' שלוחין שכ"כ, ובבית הלוי ח"א סי י', וכ"כ בס' דבר אברהם ח"ב סי' א' בארוכה, ובס' טבעות זהב על קצוה"ח סי' קפ"א ונימוקי מלב"ם סי' ד' ומביא כמה ראיות לזה ועי בס' סופרים וספרים להגרש"י זוין ע 411 עיי"ש.

ולפי"ז גם במצות ניחום אבלים שבכל פעם שבאים מקיימים המצוה, כנראה מלשון הרמב"ם (הל' אבל פי"ג ה"ב): "וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו", וכמ"ש הפוסקים שבכל פעם שבאים לנחם מקיימים את המצוה, וראה בס' 'ליקוטי אמרי אמת' (קג,ב), א"כ לפי הנ"ל צ"ל דאין שייך בזה שליחות, והרבי נקט בפשיטות דשייך שליחות וצ"ב?

ועי' בס' 'משכיל אל דל' (ח"ד,למברג תרל"א, דף יא, ב) בשולי הגליון שכתב: "שמעתי ממגידי אמת שהגאון הקדוש מאור הגולה רע"ק איגר זללה"ה קודם שנתמנה להיות מנהיג ישראל היה הולך בכל יום לבקר את בית החולים.. ואחר כך כשנתעלה להיות רועה ישראל ומרבות טרדותיו לא היה יכול תמיד לילך לשם, היה שוכר לאיש אחד שילך לשם בכל יום ויום ויספר לו כל הדברים וכל המאורעות כהוייתן".

וכ"כ בס' 'חוט המשולש' (תולדות החת"ס, הגרע"א, והכת"ס) ע' ר"ח, לאחר שהאריך לתאר גודל הפלגת הגרע"א במצות ביקור חולים הוסיף: "אמנם כן כאשר ישב בפוזנא זמן זמנים טובא, וראה שטרדות רבות מאוד השתרגו על צווארו, ושבשום אופן לא יהי' באפשרותו לקיים עוד מצוה יקרה זו במדה גדולה כמקדם, ע"כ שם עצות בנפשו ובחר לו שני אנשים נאמנים ומינה אותם שיהיו שלוחיו של אדם כמותו, ושילם להם מכיסו למען בכל יום ויום יבקרו את החולים שבעיר וישאלו בשמו בשלומם ומעמדם, ויגישו להם מנחה וגם יחקרו אחרי שם כל אחד ושם אמו והוא הקדוש התפלל עבורם ובזה יצא ידי חובתו חובת גברא קדישא אשר שם על שכמו", דנראה מזה דדעת הגרע"א הוא כדעת הרבי דאכן יוצאים מצות ביקור חולים ע"י שליח ולא כהאבני שהם.

אמנם לכאורה יש לדחות דשם שאני כיון שהי' משלם להם, א"כ אפ"ל שהם היו שכירי יום עניים שהם עצמם פטורים מהמצוה בזמן שהם שכירי יום, ולכן כשהולכים באותו הזמן במקומו, כיון שהם עצמם אז פטורים שפיר זה מתייחס להמשלח[2].

אלא דבשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רכ"ג) הזכיר סברא זו, וכתב דזה אינו, דפשוט שגם זה הוא קיום מצוה דהשליח, והשכר שנתן לו הוא רק שכר בטלה שאחרי שהוא בטל הוא מחוייב בהמצוה, והוא כמו פועל בטל דהשבת אבדה וכשכר בטלה דדיין... אבל ההליכה לשם והעשיה גופה הוא מעשה מצוה דשליח גופיה.

דחיית סברת האבני שהם

ונראה לומר דסברת האבני שהם לא שייך בנדו"ד -במצות ביקור חולים, או ניחום אבלים- דהרי קיימ"ל דאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אם מכוין בהדיא שלא לצאת ידי חובתו בעל כרחו לא נפיק, וכדהובא ברבינו יונה ברכות יב,א, (בד"ה ורבינו שמואל) בשם הר"ש, ובשו"ע אדה"ז סי' תפ"ט סעי' י"ב [לגבי ספירת העומר] כתב : "שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה לצאת בהן ידי חובתו, מכל מקום כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו בודאי אינו יוצא בעל כרחו"[3], וא"כ הכא נמי כאשר השליח מכוון לקיים המצוה עבור המשלח, הרי אינו רוצה לצאת יד"ח לעצמו ובעל כרחו לא נפיק, וא"כ למה לא יועיל הקיום עבור המשלח.

בשלמא במצוות כאלו ע"ד סוכה וציצית וכיו"ב, (דאיירי בהו התוס' רי"ד רפ"ב דקידושין) שפיר י"ל סברא הנ"ל, דכיון שהשליח אסור לו לאכול חוץ לסוכה, במילא כשאוכל בסוכה הוא צריך שהישיבה בסוכה תתייחס אליו דוקא, דאל"כ הרי הוא עובר, וכן אם לובש בגד ארבע כנפות, הרי הוא מחוייב להטיל בו ציצית וצריך שהמצוה תתייחס אליו דוקא דאל"כ הרי הוא מבטל העשה, ואיך נימא שהמצוה תתייחס להמשלח, אבל הכא בנדו"ד דליכא איסור אם אין המצוה מתייחס אליו, הרי יכול לכוון עבור המשלח ולעצמו לא יצא[4].

ואף דאיתא בלקו"ש חי"ט ע' 203 הערה 51 וז"ל: וע"ד מ"ש במלא הרועים (ע' מצות צריכות כוונה אות ט') דאף למ"ד מצות צריכות כוונה, במצוה שתכליתה הוא הפעולה הנעשית כמו במילה דנעשית המצוה דהסרת הערלה כשרה הפעולה גם בלי כוונה, דהוי רק כמו הכשר מצוה, ולהעיר ממ"ש במניח מצוה א' בסופה במצות פרו ורבו להיות דהמצוה היא שיהי' לו בן ובת אי"צ כוונה בפעולת המצוה עכ"ל[5], הרי דבמצוות אלו יוצא אפילו בלי כוונה, מ"מ נראה שזהו רק אם לא מתכוון לקיום המצוה, אבל אם כיוון בפירוש שלא לצאת ודאי נימא דבעל כרחו לא נפיק.

וע"ד שכתב בלקו"ש שם הערה 56, שהביא דבשו"ת עונג יו"ט או"ח (סי' י"ט בסופו) מבאר דהא דלא מקשה הגמרא (קידושין לט,ב לגבי כיבוד אב ) ודלמא כוון בהדיא שלא לשם מצוה ולכן לא הוי מצוה (לדעת המ"ד בכיון שלא לצאת שלא יצא) כיון דבתפילין וכיבוד או"א ושילוח הקן שאין שיעור לקיום מצותן וכל אימת שעושה אותן יש בהן קיום מצוה אין כח במחשבתו שחישב על מעשיו שהן שלא לשם מצוה לסתור ולבטל כח המצוה ומאליו הוה מצוה עי"ש.

וכתב ע"ז הרבי וז"ל: וצ"ע דאפילו את"ל דלהמ"ד דמצות אצ"כ נעשה כאן מצוה, אבל לכאורה אא"פ לומר עליו שהוא קיים המצוה, (ובפרט דתפלין וכיו"ב) מאחר שכוון בפירוש שלא לשם מצוה עכ"ל, הרי מבואר הכא דכשמכוון שלא לצאת, בכל אופן בעל כרחו לא נפיק.

עוד טעם שלא כדעת האבני שהם

עוד אפשר לומר דהכא בניחום אבלים אין זה סותר כלל למה שנתבאר באחרונים, די"ל דדוקא במצוה כזו דבעינן מעשה של האדם, כגון מצוות תפילין וציצית וכיו"ב, הנה שם אמרינן דאין המעשה מתייחס כלל אל המשלח כיון שהשליח עצמו הוא בר חיובא במצוה זו, ובמילא ה"ז קיום המצוה של השליח, אבל בניחום אבלים וכיו"ב דבזה אינו נוגע מעשה הניחום אלא תוצאת המעשה וכלשון המכתב "שהאבל ינוחם" וה"ז דומה למצוות צדקה דקיום המצוה הוא במה שהעני מקבל כדי מחייתו אפי בדליכא מעשה, וכדאיתא בספרי דאפי אם אבד סלע ובא עני והגביהו מ"מ קיים מצוות צדקה, ועי בשו"ת חמדת שלמה או"ח (סי כ) שתירץ עפי"ז קושיית התויו"ט ריש שבת דלמה חייב העשיר חטאת בשביל מלאכת ההוצאה הרי "טעה בדבר מצוה" כיון שרצה לקיים מצות צדקה להעני? ותירץ החמד"ש דפטור זה דטעה בדבר מצוה הוא רק במקום דבעינן למעשה בקיום המצוה, וכיון דמעשה זו באה מחמת שטעה בדבר מצוה לכן פטור, אבל במצוה כזו דשייך לקיימה אפילו בלי מעשה כלל כגון בצדקה, לא שייך לומר בזה הפטור דטעה בדבר מצוה כיון דהמצוה אינה מחייבת המעשה כלל עיי"ש ואכמ"ל.

א"כ הכא נמי אפילו אם אין המעשה מתייחס אליו, מ"מ כיון דסו"ס רק מצד המשלח הי' כאן הענין שהאבל מתנחם, הנה זה גופא הוא הוא המצוה ותו לא, וכיון דלולי המשלח לא הי' השליח מצ"ע עושה זה, א"כ מחמת זה גופא שהתוצאה באה על ידו זה גופא הוה קיום המצוה, ונפק"מ לפי"ז גם דאין צריך כאן כלל גדרי השליחות ואפי אם השליח אינו בתורת שליחות קיים המשלח מצותו, כיון דכאן לא בעינן התייחסות המעשה, אלא שהתוצאה תהי' מצד המשלח, ובפרט כשהשליח מנחמו בדברי המשלח כו' הנה מחמת זה גופא ה"ז נחשב לניחום של המשלח.

וראה מחנה אפרים הל' שלוחין ושותפין סי' י"א שכתב עד"ז לגבי עשיית מעקה, ששם המכוון הוא התוצאה שגגו יהי' שמור, וכתב בזה דאפשר לעשות מעקה גם ע"י נכרי אף דנכרי אינו בר שליחות כיון דכאן לא בעינן לשליחות כלל, העיקר דע"י הבעלים יש מעקה על גגו, וכ"כ בתשובת הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) לגבי מצות ובערת הרע מקרבך דאפשר גם ע"י נכרי כיון שהכוונה הוא שהרע יבוער, וכ"כ בקובץ שיעורים ביצה אות כ"ה וז"ל: מהא דקוברין מת ביו"ט ע"י נכרים, ואין ממתינין עד הלילה, לקיים מצות קבורה ע"י ישראל, מוכח, דהמצוה מתקיימת גם ע"י נכרים, ולא אמרינן בזה אין שליחות לנכרי, וכן בביעור חמץ, מוכח מרש"י ר"פ כל שעה, דהמצוה מתקיימת ע"י נכרי, וכן בשריפת בת כהן אפשר ע"י נכרי, והטעם לכל זה, משום דגוף המצוה, היא תוצאות המעשה, ולא המעשה עצמו, היינו דבהרוגי בי"ד דמצותן בשריפה או בסקילה, עיקר המצוה היא, ובערת הרע, אלא שהביעור יהיה ע"י שריפה או סקילה, וכן בחמץ, אפילו למ"ד בשריפה, המצוה שיתבער ע"י שריפה, וכן בקבורת מת, שיהא המת קבור, ותדע, שאם קברוהו ואח"כ גררוהו חיה או לסטים מקברו, ודאי חייבין לקוברו שנית, ולא אמרינן כבר נתקיימה מצות קבורה, כמו בכיסוי הדם, דכיסהו וחזר ונתגלה פטור מלכסות, משום דהתם, מעשה הכיסוי היא המצוה, וא"כ אין לקיימן עכ"ד, וראה גם קו"ש ח"ב סי' כ"ג בזה.

יל"ע בהראי' מדוד ששם לא הי' קיום מצות ניחום אבלים

ויש לעיין בהראי' שהביא הרבי מדוד שם דכתיב: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה ֶּאביו עמדי וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו וגו' ויבאו עבדי דוד ארץ עמון" דלכאורה הלא לעכו"ם ליכא מצוות ניחום אבלים, וכל מה שעשה דוד הוא משום "הכרת הטוב" וכמ"ש היראיםמצוה ר"נ (רצ"ו) (הובא בסמ"ג ל"ת רכ"ח, ובהגה"מ הל' מלכים פ"ו ה"ו): לא תדרש שלומם וטובתם, בד"א בדרישת שלום אבל תשלומי שלום מותר, כגון אם עשו עמו חסד מותר לפקדם לשלום, שזה אינו נקרא דרישת שלום, וראיה מדוד דכתיב וימת מלך בני עמון וימלוך חנן בנו תחתיו וכתיב ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון כאשר עשה אביו עמי וישלח דוד לנחמו וגו', וכ"כ בס' חסידים סי' תרס"ה דאין מדה רעה כמו כפוי טובה, והביא ראי' מדוד דאף דכתיב לא תדרוש שלומם וטובתם מ"מ דרש שלום בן נחש מפני אביו עיי"ש[6], דנמצא דכאן לא הי' קיום מצות ניחום אבלים, אלא הכרת הטוב, וזה י"ל מתקיים גם ע"י שלוחו, אבל מנלן משם דקיום מצות ניחום אבלים מתקיים גם ע"י שליח?

ואולי הפירוש בזה הוא שהראי' הוא מהא דכתיב "וישלח דוד לנחמו" [ולא כתיב לדרוש בשלומו וכיו"ב] הרי מוכח מזה דענין הניחום שפיר מתקיים גם ע"י שליח, וא"כ ה"ה בקיום מצות ניחום כיון דמצינו דגם זה מקרי ניחום.

והא דסיים בהמכתב: "ויש בזה מה שאין בזה - והטוב שניהם יחדיו", לכאורה הכוונה בפשטוות שיש מעלה במכתב שהוא עצמו כותב לו ויש בזה מעלה דמקיים המצוה בגופו, וגם אצל המתנחם יש מעלה שזהו כמו דיבור המשלח בעצמו דכתיבה כדיבור, ולאידך גיסא יש מעלה ע"י שליח כיון שהוא מדבר עמו פנים אל פנים בשם המשלח, ונראה במוחש שזה פועל יותר מכתיבה.


[1]) נדפסה בלקו"ש ח"כ ע' 359. "תורת מנחם - מנחם ציון" ח"ב ע' 479. והיא אל הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ז"ל אחרי פטירת אמו ע"ה.

[2]וכעין) זה מובא בקובץ בית חיינו - אסופה - ח"ג ע' נא בשם הגאון אדר"ת ז"ל, דאם משלם לו ה"ז עדיף משליח וע"ד שכתב הש"ך חו"מ סי' ק"ה סק"א עיי"ש, וראה מחנה אפרים הל' שלוחין ושותפין סי' י"א דפועל עדיף משליח.

[3]אבל) ראה שו"ת תורת חסד או"ח סי' מ"ט אות ג' שכתב דשיטת הר"ש הוא רק במצוות שבדיבור, דבזה אם כיוון להיפך לא יצא דיש כח במחשבה לבטל דיבור, משא"כ במצוות דבעינן מעשה אם עשה המעשה אפילו אם חושב במחשבתו להיפוך יצא דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה, והר"ש איירי בברכה של דיבור, גם אדה"ז איירי במצוות ספירת העומר שבדיבור, אמנם בתוס' מבואר בכ"מ גם במצוה שיש שם מעשה, אם נתכוון שלא לצאת לא יצא, וכמ"ש בסוכה לט,א, (ד"ה עובר) לגבי מצות לולב: " ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דאמרי' בסוף ראוהו ב"ד (ר"ה כח:) דמצות אינן צריכין כוונה מ"מ בעל כרחו לא נפיק" וכ"כ התוס' פסחים ז,ב, בד"ה לצאת ובכ"מ.

[4]ויל"ע) בזה לגבי מצוות תפילין ומילה.

[5]וראה גם בס' אמרי בינה (אויערבאך) או"ח סי' י"ד שהאריך בזה. וכן אמר הרבי בכ"מ (ודיבר בזה גם עם הגר"א סאלאווייצ'יק ז"ל בימי ה"שבעה" דכ"ב שבט תשמ"ח) בהא דמצינו בספרי דאם אבד סלע ובא עני והגביהה וכו' קיים האובד מצות צדקה, אף שלא נתכוון לזה כלל ואדרבה מצטער ע"ז שאבדה מ"מ כיון דעל ידו הי' לו להעני סלע להחיות את נפשו קיים בזה מצות צדקה ,וראה שיחת חגה"ש תשמ"ח, אבל בלקו"ש חל"ד פ' ראה ב' הערה 38 כתב דאפשר דבאבד עני רק מתברך עליה, אבל אינו קיום מצות צדקה, וראה בגליון תמ"ד ע' ד' ואילך ועוד בכ"מ.

[6]ועי') כס"מ הל' מלכים שם שהקשה דבמדרש (במדב"ר פכא, ה) איתא: " את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור, ואיזה זה דוד ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש, אמר לו הקב"ה אתה תעבור על דברי, אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד, (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה שלא יהא אדם מוותר על התורה וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד סוף בא לידי בזיון וכו'" הרי מפורש כאן להיפך, וראה בשו"ת חיים שאל ח"א סי' צ"ב, ובס' דברים אחדים דרוש ל"א, ואור שמח הל' מלכים שם ועוד עוד ואכ"מ.