E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תש"ע
גאולה ומשיח
הרואה חבירו לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה המתים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בגדר ברכה זו לעת"ל בעת תחיית המתים

בברכות נח,ב, איתא: "אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים. אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" (הובא ברמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ב וטושו"ע או"ח ר"ס רכ"ה), ויש שכתבו[1]דנראה מזה דלעת"ל כשיראו את קרוביהם שעמדו לתחיה יצטרכו לברך ברכת מחיה המתים[2] וכדאי לעיין בזה אם הוא ענין אחד עם הברכה דזה"ז או לא.

והנה בנוגע לברכה זו דאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה המתים, עי' בתלמידי רבנו יונה (שם) שביאר וז"ל: לאחר י"ב חדש מברך מחיה המתים מפני שנשכח מהלב כמו שהמת נשכח לאחר י"ב חדש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן עו) וז"ל: ואם עברו עליו י"ב חדש יברך מחיה המתים שהרי זה בראייתו עכשיו כאילו נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחיה עכ"ל, וכ"כ המאירי (שם) וז"ל:לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים שכבר נשתכח מלבו כמת עכ"ל. היינו דכיון שלא ראהו י"ב חדש הרי נשכח ממנו, ונחשב כמת שנשכח מן הלב, ועכשיו שרואהו הרי הוא כאילו חי מחדש, ולכן מברך עליו "מחיה המתים".

ובמהרש"א בחדא"ג שם כתב טעם אחר וז"ל: לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ עכ"ל[3].

ברכת מחיה המתים אם הוא כמו ברכת שהחיינו

והנה בתוס' שם כתבו: "הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו - אומר ר"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא", ולכאורה נראה דדברי התוס' קאי רק על ברכת שהחיינו, משא"כ בברכת מחיה המתים אין צריך לתנאי זה, ועי' גם ברבינו יונה שכתב כן על ברכת שהחיינו, אבל ברא"ש (שם סי' ט') כתב: "אריב"ל הרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לאחר י"ב חדש אומר מחיה המתים ודוקא חבירו שחביב עליו ושמח ונהנה בראייתו", הרי הרא"ש כתב כן גם על ברכת מחיה המתים שהוא רק בחבירו שחביב עליו וכו', וכן הוא בטור שם: "הרואה חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח מאד בראייתו", וכן בהמחבר שם.

ולכאורה יש לומר בזה, דפליגי בעיקר היסוד דהך ברכה דמחיה מתים, דהתוס' ורבינו יונה סב"ל דברכה זו היא בעיקרה ברכת הראי' והשבח גרידא, ואינה קשורה בענין השמחה כלל, וע"ד שכתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ג- ד) "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".. וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו", ולכן לא כתבו בברכה זו דבעינן חבירו החביב עליו ושמח בראייתו דוקא, ורק בברכת שהחיינו דהוה ברכה על שמחת ראיית חבירו, בעינן שיהי' חבירו החביב עליו וכו', משא"כ הרא"ש והטור סב"ל דגם ברכת מחיה המתים הוא כמו ברכת שהחיינו שהוא מצד ראייה של שמחה, אלא דכאשר לא ראהו י"ב חודש, ניתוסף על זה שמברך מחיה המתים, כיון שגם נשתכח מלבו כמת, ויש כאן שמחה יתירה ולכן סב"ל דגם ברכה זו היא רק בחבירו ששמח בראייתו, ולפי טעם המהרש"א הנ"ל יוצא בפשטות כאופן הא', שהו"ע דשבח והודאה על שניצול מן הדין וכו'.

וי"ל בזה עוד, דהב"ח שם כתב (הובא במג"א ס"ק ב') דאם מברך מחיה מתים אז אין מברך שהחיינו עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דזהו רק לדעת הרא"ש והטור שביסודם הם ברכה אחת, ולכן כיון שכבר בירך מחיה המתים אי"צ לברך עוד שהחיינו, אבל לפי מה שנת' בדעת התוס' דב' ברכות אלו חלוקים המה ביסודם, דיסוד הברכה דמחיה מתים הוא ברכת הודאה, וברכת שהחיינו הוא מצד השמחה, י"ל דאף שבירך מחיה המתים יברך גם ברכת שהחיינו, ובברכי יוסף שם כתב דיש להסתפק אם לאחר יב"ח כשמברך מחיה המתים יברך גם כן שהחיינו עיי"ש, ועי' גם בס' מעשה רקח ברמב"ם שם שהביא דברי הב"ח, וכתב דאם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, ויש לבאר כוונתו, כיון די"ל כנ"ל שהן ברכות שונות, ואפילו אם בירך מחיה המתים צריך לברך שהחיינו[4], וי"ל דזה תלוי בפלוגתא הנ"ל בין התוס' והרא"ש.

ועי' גם בס' דעת תורה להמהרש"ם (שם) שהביא דאם באו ב' חביריו אחד שלא ראה אותו יב'ח וא' שלא ראהו ל' יום, י"ל שלא יברך אלא מחיה המתים בלבד שבכלל מאתים מנה, אך אם ירצה יוכל לברך מקודם שהחיינו ואח"כ מחיה המתים ולא הוי ברכה שאינה צריכה עיי"ש, וי"ל דזהו רק לפי שיטת הרא"ש והטור, אבל לדעת התוס' ורבינו יונה שהם ברכות שונות לעולם צריך לברך שתים.

ויש פוסקים (ראה בס' ברכת ה' ח"ד פ"ב סעי' כח ובהערה 282) דבדיעבד אם בירך ברכת שהחיינו במקום מחיה מתים יצא, ודימה זה להדין דאם טעה ובירך שהחיינו במקום הטוב והמטיב יצא, כמ"ש בס' המאורות ברכות נט,ב, עיי"ש, ולהנ"ל אפ"ל דגם זה תלוי בהנ"ל, דאי נימא דברכת מחיה המתים יסודו הוא הודאה ושבח ולא כברכת שהחיינו י"ל דלא יצא.

היתה לו ידיעה ממנו בתוך יב"ח האם מברך

והנה בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רכ) כתב וז"ל: שאלה: חבירו שראהו והלך מן העיר ובתוך שלשים קבל ממנו כתב אם יאמר שהחיינו כשיבא וכן מחיה המתים. או כשיבאו אנשים שהודיעוהו משלומו: תשובה אפשר דמחי' מתים לא יאמר דאין כאן נשכחתי כמת מלב אבל שהחיינו שהוא על ראיית הפנים יאמר עכ"ל. (הובאו דבריו להלכה בבאר היטב שם).

ועי' גם בערוך השלחן שם סעי' ב': "הרואה את חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו מאד אם יש שלשים יום שלא ראהו מברך שהחיינו בשם ומלכות ואם לא ראהו שנים עשר חדש מברך מחיה המתים ואז אינו מברך שהחיינו, וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך מחיה המתים אבל לעניין שהחיינו אין חילוק דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך שהחיינו והטעם דברכת שהחיינו היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים, אבל ברכת מחיה המתים הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי, ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי ע"פ מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת מחיה המתים", וכ"כ במקור חיים (לבעל החות יאיר) וברכי יוסף שם סק"ג, ובשו"ת בן פורת להגר"י ענגל סי' ח'.

אבל אדה"ז בסדר ברכות הנהנין לאדה"ז פי"ב סי"א כתב וז"ל: הרואה את חבירו החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו אם לא ראהו זה שלשים יום יברך שהחיינו ואם לא ראהו זה שנים עשר חודש צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם מחיה המתים, ואפילו היתה לו ממנו ידיעה בינתיים בכתב או בעל פה כי עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו עכ"ל, הרי דסב"ל לאדה"ז שכן הוא אפילו בברכת מחיה מתים שמברך גם אם היתה לו ידיעה בכתב וכו', וכן פסק בשו"ת משפטי צדק סי' כ"ט: "ומעתה בנדון דידן כיון דעיקר הברכה היא על שמחת ראיית פניו אע"פ שראה כתביו תוך ל' יום או תוך י"ב חדש יברך עליו כו'",וכ"כ בשלחן הטהור שם סעי' ב'[5].

ולכאורה גם בפלוגתא זו הי' אפשר לומר דתלוי בהנ"ל, דאדה"ז כתב בהדיא גם בברכת מחיה המתים דיסודו הוא "על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו" ע"ד ברכת שהחיינו, לכן אין נפק"מ אם הי' ממנו ידיעה בינתיים וכו' דסו"ס שמח בראיית פניו דוקא, משא"כ אי נימא דיסודו הוא הודאה על שהוא חי, כיון שכבר ידע כן מקודם, אין מקום לברך ברכה זו.

אמנם מזה שהרבה פוסקים נקטו בשיטת המחבר כנ"ל לגבי ברכת מחיה המתים דאם הי' לו ידיעה בתוך יב"ח אינו מברך, אף דגם המחבר סב"ל לגבי ברכה זו דבעינן שיהא שמח בראייתו, דסב"ל דברכה זו הוה כמו ברכת שהחיינו, מוכח דהטעם דסב"ל דאינו מברך אם הי' לו ידיעה בינתיים הוא משום דאין שם השמחה דמחיה המתים, דלא שייך לומר ע"ז "כיון שלא ראהו י"ב חדש הרי נשכח ממנו ונחשב כמת שנשכח מן הלב ועכשיו שרואהו הרי הוא כאילו חי מחדש" ולכן לא שייך לברך ברכה זו ויברך ברכת שהחיינו.

ובאמת יל"ע בדעת אדה"ז, דלמה סב"ל דאכן יברך גם בהי' לו ידיעה ממנו בתוך יב"ח, הרי לכאורה לא שייך הטעם שנשכח ממנו וכו' שיאמר מחיה המתים? ועכצ"ל דסב"ל דאף שהי' לו ידיעה בכתב ממנו וכו' עדיין הוא כמו שנשכח ממנו, כי אין זה דומה כלל וכלל, לההנאה והשמחה הבא עכשיו משמחת ראיית פניו, ולכן שפיר מברך מחיה המתים.

[ועי' בס' מגיד תעלומה ברכות שם שכתב וז"ל: לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה וכו'. הרבה טעמים נאמרו על זה במפרשים ופוסקים, ושמעתי בשם פה קדוש הרב הקדוש מו"ה אברהם יהושע ממעזבוז זצוק"ל, דהנה חבירים כשהם באחדות בחבורה יחד באהבה, הנה הוא כעין זיווג הנשמות ונולד מחבורתו מלאך, והנה המלאך הוא כבריה שאין לה עצם ואינו מתקיים י"ב חודש, והנה שוב אחר יב"ח כשמתראין אותן הנשמות באהבת חבירים, הנה מחיים את המלאך ההוא, ע"כ מברכין ברוך מחיה וכו' כך שמעתי בשמו ולא שמעתי מפיו עכ"ל, דלפי טעם זה א"ש ג"כ למה יברך מחיה המתים ועי' גם בשלחן הטהור שם במ"ש הטעם לזה].

גדר הברכה דברוך מחיה המתים לעת"ל

והנה לפי כל הנ"ל, הרי מבואר לדעת אדה"ז בהדיא, דגם ברכת מחיה המתים עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו, וי"ל שכל זה הוא עכשיו בזה"ז דהוה רק "כאילו" נעלם ממנו ומת ועכשיו חזר וחיה, משא"כ לעת"ל כאשר יהי' תחיית המתים בפועל, הנה אז בודאי יהי' חיוב לברך ברכה זו מצד ההודאה על הנס עצמה של תחיית המתים, וי"ל דבזה לכו"ע אי"צ שיהי' דוקא חבירו החביב עליו ושמח בראייתו דוקא וכו'.

וע"ד שהביא בס' 'שבלי הלקט' (ענין תפילה סימן יח ד"ה מצאתי אגדה[6]): "כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והי' אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו לפיכך אמר דוד כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו' כטל שהחיה בו יצחק אבינו מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים", ששם במלאכי השרת בפשטות הי' זה ברכת הודאה רק על תחיית המתים, ולא משום שמחת ראיית פניו.

ולפי"ז י"ל דלעת"ל שכאשר יראה גם חבירו החביב עליו, או רבו, או אביו ואמו וכיו"ב[7] יצטרך לברך גם ברכת שהחיינו, כיון שהיא ברכה מיוחדת על השמחה וההנאה בראיית פניו.

ועי' בס' 'מגולה לגאולה' (ע' 202), שמובא משיחת קודש ליל שמחת תורה תשמ"ט שאמר הרבי וזלה"ק: "כאשר נזכה לראות את פני משיח צדקינו בפעם הראשונה, מסתבר שיצטרכו לברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" במכל שכן וקל וחומר מברכת שהחיינו על ראיית חבירו שלא ראהו שלשים יום (רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ב)". עכלה"ק.

והנה אף דנקטינן להלכה דאם לא ראוהו מעולם לא יברך, וכפי שפסק המחבר שם בסעי' ב' (תשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ו) ונת' הטעם במג"א (ס"ק ג'): "דכיון דלא ראה אינו אוהבו כ"כ", ובפמ"ג שם בא"א הוסיף: "אף דעתה רואהו, מכל מקום כיון דלא נעשה אוהב לו כי אם ע"י אגרת אין אהבה כ"כ, וליכא שמחה עתה כי אם בדש ביה"?

הרי המג"א הוסיף שם ד"משא"כ ילדה אשתו והוא הי' במדינת הים וראוהו עתה מברך שהחיינו דודאי יש לו שמחה בוולדו", ז.א. דאף דלגבי חבירו נקטינן דאם לא ראוהו מעולם אין השמחה גדולה כ"כ ולכן אינו מברך, אבל בוולדו דבודאי יש לו שמחה גדולה וכו' שפיר מברך, א"כ כ"ש וק"ו כשנזכה לראות פני מלכנו משיחנו שאין לך שמחה גדולה מזו ולכן מברכינן ברכת שהחיינו[8].


[1]) ראה בס' מגדים חדשים על מסכת ברכות מאמר תחיית המתים אות ו.

[2]) ראה בנימוקי או"ח שם, ובס' בן איש חי פ' עקב (שנה א' אות י"ג וי"ד) ועוד בכ"מ שביארו הטעם למה לא נהגו לברך ברכות אלו בזמננו.

[3]) וכבר הקשו על טעמו של המהרש"א (ראה עיון יעקב בע"י שם ועוד) דמהא דקאמר י"ב חדשים משמע דגם בשנה מעוברת הולכים אחר י"ב חדשים, ואם ראהו אחר י"ב חדשים מברך, אף דאפשר דעדיין לא הגיעו ר"ה ויוהכ"פ, ועוד דא"כ למה לי י"ב חדשים, הרי גם אם ראהו לפני ר"ה ויוהכ"פ ושוב ראהו אח"כ יברך כיון שזכה לחיים בדין דר"ה ויוהכ"פ ואכמ"ל.

[4]) אלא דבשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' רמ"ו הביא דברי המעשה רקח וביאר דבריו באופן אחר, דשהחיינו היינו שבהניחו בחיים ומחיה מתים הוא תחיה אחר המיתה, וממשיך שם להוכיח כהב"ח מלשון הגמ' ברכות שם, דאת"ל דלאחר יב"ח מברך גם שהחיינו הי' הגמ' צ"ל דמברך תרתי עיי"ש בארוכה.

[5] ידוע דבלוח ברכה"נ (פי"ב סעי' כ"ב) כתב אדה"ז דאין צריך לומר דאם לא ראהו מעולם יברך מחיה המתים, משא"כ בסדר ברכה"נ השמיט זה, וכבר העיר הרבי בתורת מנחם שם, דמדהשמיט זה אח"כ בסדר ברכת הנהנין, משמע דחזר בו וסב"ל כהשערי תשובה סי' רכ"ה ס"ב, ועי' בזה בארוכה בבדי השלחן סי' ס"ו סק"ז ואכמ"ל.

[6]) ועי' פרקי דר"א פל"א ובאור רד"ל שם אות נט. ועי' לבוש קיב א. ובאשכול ח"א עמוד 19: יצחק שמע ע"ג המזבח אל תשלח ידך אל הנער ואמר מחיה המתים, וראה בס' ימות המשיח בהלכה סי' סג.

[7]) שערי תשובה שם אות א' בשם הברכי יוסף.

[8]) וכבר שקו"ט בנוגע לזה שהגה"ק ממונקטש זצ"ל בעת שבא לבקר את הס"ק מהרש"א אלפאנדרי זצ"ל בירך עליו שהחיינו בשם ומלכות אף שלא ראה אותו מעולם, ראה שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קט"ו, ובדרכי חיים ושלום אות רנו ובס' סדר אליהו להגאון האדר"ת ז"ל ועוד.

גאולה ומשיח
עתידה אשה שתלד בכל יום - באיזה תקופה?
הרב מנחם מענדל אלישביץ
שליח כ"ק אדמו"ר - כרמיאל, ארה"ק

בגליון הקודם הבאנו את דברי אדה"ז באגרת הקודש סי' כו שכתב וז"ל וגם טומאת יולדת צריך לידע כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת אעפ"כ דין איסור טומאתה לא ישתנה, עכ"ל. ומבואר דענין זה דעתידה אשה שתלד בכל יום נאמר על ימות המשיח, שהרי אם מדובר בתקופת תחיית המתים הרי אז מצוות בטילות כולל דיני טומאה.

ויש לעיין מה הם המקורות לכך שיעוד זה יתקיים כבר בימות המשיח. וכבר דן בזה הרב אי"ב גערליצקי שליט"א בס' ימות המשיח בהמלכה סי' נ, עיי"ש שהאריך, אולם עדיין הניח מקום להתגדר בו.

מקורות בנגלה

א. במס' כלה רבתי פרק שני איתא: תניא עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבין וכו'. מיתבי יהי פסת בר בארץ בראש הרים אמרו לא כעוה"ז עוה"ב, העוה"ז יש צער לדרוך ולבצור העוה"ב הקב"ה מוציא רוח מאוצרותיו ונופפת עליהם ונושרת אותם בקרקע אדם יוצא לשדה מביא מלא פירותיה ממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ואי סלקא דעתך כדתניא פרנסה למה להו? ועוד כתיב הרה ויולדת יחדיו עתידה אשה שתלד בכל יום ק"ו מתרנגולת [והרי אין אז פריה ורביה]? אלא האי דקתני קודם[1] תחיית המתים והתם לימות המשיח. ע"כ.

ובמהדורת היגר הגירסא הוא "האי דקתני הכא לתחיית המתים והתם לימות המשיח". היינו דבתחה"מ אין פו"ר, ובימות המשיח עתידה אשה שתלד. ולפי גירסא זו, יש לנו מקור קדום[2] שיעוד זה של עתידה אשה יתקיים בימות המשיח שלפני תחיית המתים.

כמו"כ במס' ברכות (יז, א) איתא מרגלה בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פו"ר ולא משא ומתן וכו'. ובשער הגמול לרמב"ן מבואר דהכוונה היא לעוה"ב שאחר ימות המשיח היינו לתחיית המתים. ובזמן שאין פריה ורביה לכאורה א"א לומר עתידה אשה שתלד[3].

ב. בימות המשיח בהלכה סי' סו הע' 35 הביא הגראי"ב מש"כ בהאמונות והדעות לרס"ג מאמר ז' שנשאל האם האנשים שיקומו לתחייה יאכלו וישתו וישאו נשים, והשיב: "כן כמו שבן הצרפית אשר החיהו הבורא ע"י אליהו, אכלו ושתו, ויתכן שנשאו נשים." ע"כ.[4]

אולם יש להעיר, שמיד אח"כ כתב בהאמונות והדעות "והשביעית, איך יעתקו אל העולם הבא אשר אין בו אכילה ולא בעילה וכבר נהגו [=התרגלו] בם בעולם הזה ויחיו? ואומר כמו שנהג משה רבינו עליו השלום האכילה והשתיה והבעילה, ועמד בלעדיהם ארבעים יום בהר סיני ג' פעמים וחיה. ע"כ. ולכאורה אינו מובן הרי קאמר לפני זה שיתכן וישאו נשים? וביאר דבריו המבי"ט בבית אלוקים שער היסודות פרק נט, דמש"כ כאן הוא בהמשך למש"כ הרס"ג בתשובת שאלה הב'. ושם כתב שלא ימותו בני התחייה אחרי תחיית המתים לפני עוה"ב, אלא "מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא, ובזה אמרז"ל מתים שהקב"ה עתיד להחיותם, שוב אינן חוזרים לעפרן". והיינו שלשיטת הרס"ג קודם יהיה תחיית המתים שבה יתכן אכילה ושתיה (עיי"ש במביט שיהיה מזון דק וזך כו'), ואח"כ יעברו לעוה"ב שבה אין אכילה וכו'. עיי"ש.

ולפ"ז גם בתחיית המתים שייך לומר שעתידה אשה שתלד עד לעוה"ב שאז כבר לא יהיה פו"ר.

ג. מהפסוק שהוא מקורו של רבן גמליאל משמע דמדובר בימות המשיח דכתיב (ירמי' לא, ז) "הנני מביא אותם מארץ צפון כו' הרה ויולדת יחדו קהל גדול ישובו הנה", וכמ"ש כ"ק אדמו"ר בשיטת הרמב"ם בפי' המשניות (בלקו"ש חלק כ"ז עמ' 202 הע' 77, וראה יפה תואר שמו"ר טו, כא), ולכאורה כן הוא לכל הדיעות - דזיל בתר הראיה.

לסיכום: ממסכת כלה ושאר מקורות הנ"ל נראה שעתידה אשה שתלד כו' תתחיל כבר בימות המשיח עד להתקופה שבה אין כבר פריה ורביה. והיינו: לדעת הרמב"ן - עד תחיית המתים, לדעת הרס"ג - עד לתקופת עוה"ב - לגופים שיתחיל משך זמן אחרי תחיית המתים, ולדעת הרמב"ם היעוד יתקיים (אבל לא כפשוטו כמבואר בהקדמה לפ' חלק) עד לעולם הנשמות שאחרי תחיית המתים. וזה מתאים למש"כ בתניא באגרת הקודש שיעוד זה יתקיים לפני תחיית המתים.

מקורות בדא"ח

ד. בלקוטי הש"ס להאריז"ל איתא, ד"בימות המשיח יאבדו הקליפות ולא יהיו הנשמות צריכים אל הבירור כמו בזמן הזה באורך המשך ימי העיבור ולכן אין צריך זמן רק הרה ויולדת יחדיו בו ביום כמו שהיה בתחילת הבריאה באדם הראשון שעלו למטה שנים וירדו וכו'", הרי מבואר דכמו שאצל אדם הראשון הלידה היתה על ידי זווג, כמו"כ יהיה בימות המשיח, וא"כ ע"כ דמיירי בתקופה דיש פו"ר - היינו לפני עוה"ב.

שו"ר דבשו"ת רב פעלים לבן איש חי (ח"א סוד ישרים סי' יז ד"ה אמנם) כ' דיעוד זה יהיה אחרי תחיית המתים ורק אז, ו"אף על פי שהראה רבן גמליאל דוגמתן בעולם הזה היינו לשכך דעת התלמיד לפי שעה שלא רצה לגלות לו סוד זה, שיהיו כל אלה אחר תחיה שאז הטבע הזה ישתנה ויהי טבע חדש". עכ"ל. וצ"ב איך זה יתאים עם מש"כ האריז"ל? והוא ודאי ידע מהאריז"ל בלקוטי הש"ס, שידיו רב לו בזה!

והביאור בזה, דהוא ס"ל ע"פ מש"כ בזוהר וירא (קטז, א) דיהיו ב' פעמים תחיית המתים, וכאן מדבר אחרי תחיית המתים הא' ולפני תחיית המתים הב' - כמפורש בתשובתו הנ"ל. ובבן יהוידע (סנהדרין צב, א עמש"כ צדיקים אינם חוזרים לעפרם) פי' את הדברי הזהר הנ"ל כדברי הרח"ו שהובאו באור החמה על הזהר שם שתחיית המתים הא' יהיה בימות המשיח, ואז אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות "כי יהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה וקדושה כנודע, אמנם בעוה"ב שהוא אלף השביעי שאז נאמר בו לא אכילה ולא שתיה וגו' ולכן צריך זיכוך אחר כו' ואז ימותו שעה א' ויזדככו תכלית הזיכוך".[5] ועפ"ז יובן היטב שיטתו, דהוא קורא גם לתקופה שאחרי תחיית המתים הא' בשם ימות המשיח. וא"כ בנוגע לעניננו אכן ס"ל דהיעוד יתקיים בימות המשיח שלפני העוה"ב.

עתידה אשה - באלף השביעי בלבד?

ה. בד"ה להבין מה שאחז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום הנדפס באתהלך לאזניא עמ' קמח מבואר דהכוונה ד"אין חדש תחת השמש" הוא שעד אלף השביעי אין חידוש דבר שלא היה מעולם, ורק דברים שכבר נבראו מכבר מתחדשים בכל יום. ועד"מ כשצומחים חטים חדשים אינם חדשים ממש, אלא הם צומחים כתוצאה מהגרעין שנזרע ונותן תוספת כח בכח הצומח.

אך התנאי להתחדשות הוא ביטול היש. וכמו רקבון שהגרעין דכשנהפך לבחינת אין ממש שורה בו כח המצמיח. וכן הוא בהמחדש בטובו בכל יום, דביטול היש לאשתאבה בגופא דמלכא והעלאת מ"ן מיום הקודם מביא את ההתחדשות מאין ליש, וזהו הכוונה ב"מחדש", היינו התחדשות ולא חידוש גמור. ובלידה, ט' חדשי ההריון שבה נמצא הולד במעי אמו בבחינת "בטול והעלם גדול להיות כמו ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת והוא בהעלם והסתר בתוכה עד שלא נראה לעין הרואה כלל", הנה ביטול זה מביא את לידה.

אבל לעתיד לבוא, יהיה התחדשות אמיתית בלי אמצעות ביטול היש לאין "כי אם הארה חדשה ממש ממקורא דכולא שהוא עצמות המאציל, וזהו עתידה אשה שתלד מן ההעלם שלה העצמות הארה חדשה בלי שיהיה מוסתר תחלה ט' חדשים בבחינת ביטול והעלם העיבור. אך עכ"ז יהיה הריון יום א' כי עצירת השפע צ"ל בכל מקבל השפע. אך ליום שכולו ארוך מה שיתעצר במל' דאצילות ט' חדשים הוא בבחינת מל' דאריך בט' שעות[6]. כי שנה במלכות, וחדשים במדות, וימים בחכמה ובינה." עכת"ד.

והיינו שמה שיקצר את זמן העיבור הוא משום דאז הלידה תהיה חידוש גמור ולא התחדשות גרידא ולכן לא יהיה צורך בביטול היש. אבל הריון קצר כן יהיה עבור "עצירת השפע". עכת"ד.

וצריך להבין:

הרי מהגמ' משמע דיעוד זה יתקיים בזמן שאין חדש תחת השמש, דאל"כ הי' רבן גמליאל צריך להשיב דהפסוק אין חדש גו' מיירי דוקא לפני אלף השביעי, ולמה הראה לו תרנגולת? ועוד, דאם נאמר שמדובר באלף השביעי דוקא (דהוא הנקרא יום שכולו ארוך בחינת אריך אנפין כמבואר בתו"א תולדות יח, ד.), הרי זה סותר למש"כ בתניא? ועוד, דהרי האריז"ל כ' דעתידה אשה שתלד ע"ד אדם הראשון, שאז עלו למטה שנים וכו', וכאן כתב שהאשה תלד "מן ההעלם שלה העצמות"? גם הביאור שכתב כאן והביאור שכתב האריז"ל הם שני טעמים שונים.

ולכאורה נראה לומר, דמהגמ' מוכח רק שהיעוד יתחיל להתקיים כבר בימות המשיח וע"ז הוכיח לו מהתרנגולת דהיינו שאפי' כשאין חדש תחת השמש עדיין תוכל ללדת בכל יום, וזהו ע"ד שהי' פו"ר אצל אדה"ר. וכן בתניא מבאר שבימות המשיח כשיעוד זה יתקיים עדיין תצטרך לידע דיני טומאת יולדת[7], אבל אין שום מקור לומר שזה ייפסק באלף השביעי (חוץ ממה שאמרו בחז"ל כנ"ל שבעוה"ב אין פו"ר). ולכן מבאר דבאותו הזמן שיש חדש תחת השמש - באלף השביעי יתקיים הענין דהרה ויולדת יחדיו בלי פו"ר[8] ותלד מן ההעלם שלה העצמות.

ב' תקופות בעתידה אשה שתלד בכל יום

ואכן כך מבואר במאמרי אדמו"ר האמצעי (בראשית עמ' ש"י-שי"א - המוסגר הוא גם משם) וזה לשונו:

אך הענין הוא דבאמת יש ב' מדרגות בעליית המלכות: א', שיהיו שוין בקומתו פנים בפנים כו' וזהו כמו אדם ואשתו קודם החטא שהן משפיע ומקבל . . וע"ד מה שכתוב עתידה אשה שתלד בכל יום ממשפיע דוקא . . וכמו אדם וחוה שעלו למטה ב' וירדו ד' שנולד קין והבל כך תוליד אשה בכל יום כו', וזה יהי' אחר תשלום כל הבירורים דעכשיו שיהי' קיבול שכרן בחי' הרוחניות אלקית שישרה בגוף כו' . . ולמעלה היינו שיהי' עלי' זו["]ן למעלה שוין בקומתן בבחי' כתר א' לשניהם . .

והמדרגה הב' בעליית המלכות הוא למעלה יותר, והוא שלא תהי' בחינת מקבל כלל ממשפיע רק מכח עצמו שיש בה מכח עצמי' אור א"ס ב"ה . . וכן מ"ש ביום השלישי יקימנו אחר תחיית המתים . . וזהו ענין עולם הבא עצמו באלף הז'. עכ"ל.

ובעמוד שז שם מסביר יותר המדרגה הב', דאז יהיה "עתידה אשה שתלד בכל יום והוא ע"י כח הנוקבא מצד עצמה ולא תצטרך כלל למשפיע [ד]דכורא אלא תלד מעצמה וכן הארץ לא תקבל מן הגשמים כלל ולא מזרע הזרוע רק מצד עצמה תצמיח הכל . . וזהו למעלה גם מכמו שהי' האדם ואשתו קודם חטא עה"ד . . דאע"פ שהיו שם במעלה ומדרגה א' ממש הרי מ"מ נק' אדם ואשתו משפיע ומקבל אלא שהן שוין בקומתן כו' כמו שלמעלה יהי' יחוד זו"נ פב"פ שוין בקומתן כו', אבל לע"ל יהי' עליות המל' למעלה מדכורא ולא תהי' בחי' מקבל כלל כנ"ל וד"ל. עכ"ל.[9]

וכן מובא בד"ה ויצא תשכ"ו - בלתי מוגה (הובא בילקוט משיח וגאולה פ' ויצא עמ' 51), שהוא מבוסס כנראה על מאמר הנ"ל, וז"ל: מש"כ שלעתיד לבא עתידה אשה שתלד בכל יום יש בזה ב' פירושים א' שתלד מביאה ראשונה שע"י ביאה ראשונה תוכל להוליד בכל יום ופירוש הב' שלגמרי בלי ביאה תוליד ובכל יום אפי' בלי ביאה ראשונה ששני פירושים אלו הם על שני הזמנים של לעתיד לבא שבזמן הראשון אע"פ שתלד בכל יום אבל צריכה ביאה ראשונה כלומר שעוד צריך לדכורא משא"כ בזמן הב' של לעתיד לבא אז בכלל לא תצטרך להגיע לדכורא ותלד מעצמה. עכ"ל.

אמנם עדיין אינו לנו הסבר מפורט למה גם בימות המשיח יתקצר זמן העיבור, שהרי ההסבר של אדה"ז הוא על אופן קיום היעוד בעולם הבא כ"יש חדש תחת השמש", ובע"ה נרחיב בזה בגליון הבעל"ט.


[1] בביאור כלה רבתי (להרב ישראל זעליגמאן) כתב "אינו מובן הלא קודם תחיית המתים ולימות המשיח חדא הוא, על כן נראה לי דט"ס הוא וצ"ל אחר תחיית המתים". ובס' ברכת אברהם (להר"ר אברהם אביש, רות עמ' 148) כ' דבאמת לכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל כאן לאחר תחה"מ, ודחק לתרץ דאפשר לומר שהכוונה ב"קודם תחיית המתים" היינו בגן עדן - עולם הנשמות הקיים גם עכשיו לפני תחיית המתים, ע"ש.

[2]) במהדורת היגר עמ' 106 ואילך מביא את ההשערות אם מסכת זו הוא מתקופת האמורים או מתקופת הגאונים.

[3]) בימות המשיח בהלכה שם הביא ממדרש תהלים (מזמור קסו) די"א שלע"ל הקב"ה מתיר נדה לבעלה, כי את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וי"א אף תשה"מ היא אסורה לעתיד לבא, תדע לך שכן הוא שביום שנגלה הקב"ה על סיני ליתן התורה לישראל אסר תשה"מ שלשת ימים לע"ל שהשכינה ביניהם אינם אסורין? עכ"ל. ובמדרש שם סוף מזמור ע"ג איתא "לעתיד לבוא אם רוצה לעשות האבן זועקת ואומרת ממקום מושבה נדה היא". אולם אינו מבואר כאן אם מדובר על ימות המשיח או על תחיית המתים. אולם בלקו"ש חכ"ה עמ' 263 הע' 51, וחי"ד עמ' 27 מבואר דמדובר שם על ימות המשיח. עיי"ש ודוק ואכמ"ל. ועכ"פ א"א להוכיח ממדרשים אלו באיזה תקופה יתקיים עתידה אשה, דלדיעות שנחלקו אם יתקיים איסור נדה אם לאו בימות המשיח, עדיין אין זה מוכיח אם אז יתקיים עתידה אשה או שיהיה אח"כ. ודלדיעה שתשה"מ אסורה לע"ל (והיינו אפי' בימות המשיח כנ"ל) ודאי שצ"ב איך תלד.

והנה ראיתי בפירושי התורה לבעלי התוספות (גליס) עה"פ היו נכונים לשלשת ימים: "היו נכונים . . - יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו. אל תגשו אל אשה - רמז שלעתיד אין משתמשין באשה". ובהערות המו"ל מביא בשם יש"א, דהוא ע"ד האמור העוה"ב אין פו"ר, והא דאמרו עתידה אשה שתלד בכל יום אפשר דמיירי בימות המשיח, או אפשר שתלד מעצמה כמו בשאר שם (גלוסקאות וכלי מילת כו'). ע"כ. ואיני יודע מיהו אותו יש"א, ואולי הוא הרב יעקב שאול אלישר, היש"א ברכה? ועכ"פ כיוון מדעתו למה שנתבאר בחסידות, וכדלקמן.

[4]) גם הביא שם את דברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים דלע"ל יחזרו ויזדווגו יחד איש ואשתו כמקדם, אבל לשיטת הרמב"ם אין יעוד הנ"ל דעתידה אשה שתלד בכל יום כפשוטו, וע"כ אינו שייך לעניננו.

[5]) באג"ק ח"ב עמ' סה ואילך בתשובה על תחיית המתים אינו מביא מקורות הנ"ל כלל עיי"ש, ועוד חזון למועד להאריך בזה.

[6]) עי' בסה"מ תקס"ז עמ' י למה השפע צריך להתעצר במלכות דוקא.

[7]) וראה מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' תקלד, ד"לעתיד לבוא אמרו עתידה אשה שתלד בכל יום פי' שהזריעה והצמיחה בגילוי רב יהיה בכל יום שלא יצטרך להתעכב כ"כ ט' חדשים כו'", ובסמוך לפני זה מדבר על העלאת מ"ן, רקבון הגרעין וכו', ומשמע לכאורה דכן הוא גם לע"ל, רק שהעיבור יהי' בפחות זמן, דלא כמ"ש באתהלך לאזניא. וע"פ מש"כ בפנים מיושב הענין.

[8]) היינו תשמיש, ואף דבגמ' ברכות הלשון הוא ולא פריה ורביה, הלשון הרגיל בכמה מקומות הוא "ולא תשמיש". (רמב"ם הל' תשובה ח, ב, רמב"ן שער הגמול, וכ"ה בזוהר ח"ב קטז,א). וראה בשיחת ח"י אלול תשמ"ה בלתי מוגה (סעיף י') ד"גם לעתיד לבוא כשיהיו חיים נצחיים יהי' ענין ההולדה, כמבואר בנבואת הגאולה שיולדו ריבוי בנים ובנות, וכדאיתא גם בגמ' עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדיו, שבמקום עיבור ט' חדשים יהיה ט' שעות, וזה קאי גם על הזמן של עיקר השכר כו' שהוא לנשמות בגופים דוקא". וע"פ הנ"ל יובנו הדברים.

[9]) רק דיש להעיר דבשער האמונה לאדה"א עמ' ס' מבואר שיהי' איזשהו יחוד זו"ן גם אז, וז"ל: ד"גם שיהיו גופים לנשמות בעוה"ב יהיה יותר עליון מאדה"ר ואשתו קודם החטא שעלו למטה ב' וירדו ד' כנ"ל וכמ"ש יקימנו ונחיה לפניו וע"כ תלד אשה בכל יום בלי עיכוב כלל והיינו לפי שיהיה התולדה טבעית כמו שהיא כתולדה וגידול הגלוסקא מן הארץ כעשב כו' גם שיהיה ע"י יחוד זו"נ וד"ל". עכ"ל. ובודאי שכוונתו ליחוד רוחני, דהרי בעוה"ב לא יהיה פו"ר אבל לא מבואר מהו מהותו (עי' בברכות יז, א וברש"י ד"ה ויאכלו וישתו, וראה בתורת חיים המצויין לקמן דאף שלא יהי' אכילה גשמית יאכלו לחם פנג וכמו המן וכה"ג כו'). וראה במקדש מלך (זח"ב דף י) דהביא מש"כ הרח"ו לגבי נשמות חדשות באלף השביעי, וביאר בדברי הזהר, דהמלכות מקבלת אותם הנשמות מז"א "וניתוסף בהם אור על ידי זווג זו"ן".

עוד יש להעיר דבתורת חיים שמות כג, א מבואר ע"ד הנ"ל אבל בב' שינויים, (א) מבאר דכל הנ"ל יהי' באלף השביעי ונקרא עוה"ב שאחרי תקופת ימות המשיח, אבל תחיית המתים יהי' בסוף אלף הז' (ובמאמרי אדה"א נ"ך עמ' תע"ב כ' כן דיש מאן דאמר כן). וכאן כותב דכ"ז יהי' בתחיית המתים. (ב) כותב דזה "כעין אדם וחוה קודם החטא שעלו למטה ב' וירדו ד'", וכאן הרי מבואר דלידה בלא זריעה כלל הוא למעלה מאדם וחוה, כי הנוקבא אינה בבחי' מקבל כלל. אבל אם יהי' יחוד רוחני עכ"פ וכדלעיל אפשר לומר דמשום כך הוא כעין אדם וחוה.

גאולה ומשיח
וארו עם ענני שמיא
הרב יצחק לרמן
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

א. בכמה שיחות מצאנו שכ"ק אדמו"ר אומר שלעתיד יקח הקב"ה את כל בנ"י וכל הבתי כנסיות ובתי מדרשות[10] על ענני שמיא[11] לארצנו הקדושה.

והמראה מקומות לענין זה בכל השיחות היא מדניאל פרק ז' פסוק ג' וגמ' סנהדרין צח, א, אבל כשמעיינים בדניאל ובהגמ', הרי אינו מדובר כלל אודות הנסיעה של בנ"י, כ"א על ביאת משיח:

בדניאל שם כתיב "חזית הוית בחזוי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי", ומפרש רש"י, המצודות דוד והרס"ג שמדובר על מלך המשיח.

וכן בסנהדרין שם איתא: "אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב "וארו עם ענני שמיא כבר איניש אתה", וכתיב "עני ורוכב על חמור"? זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני רוכב על חמור", נמצא שהפסוק מדובר על האופן שמלך המשיח יבוא, ולא על נסיעת בנ"י לארצנו הקדושה.

כענין זה מצינו בילקוט שמעוני ישעי'ה תק"ג: "אמר רב נחמן מה שהיה הוא שיהיה, כשם שנטל הקב"ה את ישראל ביציאתן ממצרים בענני כבוד שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים", כך הוא עושה להם שנאמר "מי אלה כעב תעופינה להביא בניך מרחוק". ע"כ. אבל דוחק לומר שזהו המקור, כי בכל השיחות שמדובר בענין זה, לא מצאנו ציין להי"ש הנ"ל, וגם, הילקוט מביא פסוק אחר ממש"כ בהשיחות. ועצ"ע.

ואולי יש לומר הטעם שיהיה באופן כזה, ובהקדם: דהנה בסה"מ מלוקט ח"ב במאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים (סעיף א' וב') כתוב שהניסים ונפלאות דלעתיד יהי' באופן של הנפלאות שהיתה בגאולת יצי"מ[12]. ז.א. שבהאופן שהיה אז, עד"ז ובאופן כזה יהיה לע"ל[13]. ואולי יש לומר, שכמו כן הוא גם בענין זה, שע"ד שביציאת מצרים יצאו בנ"י על כנפי נשרים, כ"כ יהיה לעתיד שאנו יוצאים מגלות זו על ענני שמיא.

[וכמו כן מצאנו דלגאולה העתידה ילכו בנ"י במדבר (כמו שהובא בספר ימות המשיח בהלכה ע' רסב מרשימות חוברת כ"ט ע' 10), ע"ד שהיה כשיצאו ממצרים.]

ואפשר לומר רמז לזה ממש"כ בתורת מנחם תשמ"ג ח"ב (ע' 804): "ויהי רצון שכשם שגאולת מצרים היתה באופן שכל בנ"י היו באחדות (כי כל ישראל היו במקום אחד - בארץ מצרים), ובהיותם במצב זה הוציאו הקב"ה ממצרים "על כנפי נשרים", כך שתיכף ומיד באו "מרעמסס סוכותה", "ק"ך מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים" (פרש"י בא יב, לז) - כמו כן בנוגע לגאולה מהגלות האחרון, שעי"ז שבנ"י נמצאים במעמד ומצב של אחדות, מוציאם הקב"ה מהגלות באופן ד"וארו עם ענני שמיא". ע"כ. ז.א. שכ"ק אדמו"ר מדמה הגאולה מגלות זה האחרון, לגאולת מצרים, שכשם שהיה אז, כך יהיה לעתיד.

ויהי רצון שכבר ילכו כולנו עם ענני שמיא לארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש בקרוב ממש.


[10]) תורת מנחם תשמ"ה ח"ד ע' 2476 "כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות ועאכו"כ הבנין של "770" ושאר הבנינים הסמוכים, שם נמצאים ספריו ותורת החסידות של נשיא דורינו כפי שהם בשלימותם, יקחם הקב"ה "עם ענני שמיא". וש"נ.

[11]) בתורת מנחם תשמ"ג ח"ג ע' 1487 כתב שזהו בגלל שגם שהכינתא בגלותא, ע"ש.

[12] וגם באופן נעלה יותר (בהמאמר שם) .

[13]) ועד"ז כתב ג"כ בלקו"ש ח"א ע' 128 "אז גאולת מצרים איז א משל אויף דער גאולה פון לעתיד.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות