E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג השבועות - תש"ע
נגלה
טלה ונעשה איל
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

אי' בבא קמא (סה, ב) "אמר ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר", ופטור מארבעה וחמישה.

ופרש"י (ד"ה נעשה) וז"ל: נעשה שינוי בידו וקנאו - להא מילתא, דאם טבח ומכר, שלו הוא טובח וכו', ופטור מד' וה', אבל קרן וכפל משלם - קרן כי האי השתא, וכפל כעין שגנב, או כשעת העמדה בדין. עכ"ל.

וממשיך בגמ' "איתבי' ר' חנינא לר' אילעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה כעין שגנב, ואי ס"ד קניי' בשינוי, אמאי משלם, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר. א"ל ואלא מאי שינוי לא קני, אמאי משלם כעין שגנב, לשלם כי השתא, א"ל כי השתא היינו טעמא דלא משלם משום זא"ל תורא גנבי ממך, דיכרא גנבי ממך".

ואח"כ ממשיך בגמ' "מתקיף לה ר' זירא ונקנינהו בשינו השם. אמר רבא שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל...".

והנה הטעם מדוע כתב רש"י שלר' אילעא שפטור על הטביחה ומכירה (מטעם ש"שלו הוא טובח שלו הוא מוכר") משלם את הקרן כי השתא, אף שלעיל (סה, א) "אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה כשעת העמדה בדין", כתבו המפרשים ששאני בנדו"ד, דמשלם קרן כי השתא, לפי שאמרינן לעיל שגם רב מודה לרבה שאמר "האי מיאן דגזל חביתא דחמרא מחברי', מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי, תברה או שתי' [שברה בידים או שתה היין] משלם ד', איתבר ממילא משלם זוזא" ושם איירי בנוגע קרן ( שהרי איירי בגזילה שאין בזה כפל), הרי שאם שבר החפץ בידים, משלם קרן כדהשתא, לכן גם בנדו"ד שטבח או מכר הטלה, ה"ז בדומה לתברי' או שתי' (וכמפורש ברש"י (לעיל שם ד"ה תברה) " וגבי טביחה ומכירה הוי כי תברה או שתי'") ולכן משלם הקרן כדהשתא.

אבל רבינו פרץ חולק ע"ז, כי אי"ז דומה לתברי' או שתי' דלעיל, כי שם הטעם מדוע משלם כדהשתא הוא כמבואר ברש"י (שם) וז"ל: ובהמפקיד (מג, א) מפרש טעמא, דכל כמה דאיתי' בעינא, ברשותא דמרה קיימא, דהא בעי לאהדורה, הלכך ברשותא דמריה הוקרה, וההיא שעתא דתברה ושתיי' הוא דקא גזיל לה, אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת לי', אההיא שעתא דגזלה, וההיא שעתא זוזא הוא דשויא. עכ"ל. הרי הטעם מדוע כשתברא או שתיי' חייב קרן כדהשתא, ה"ז לפי שבעת שתברה או שתייה הייתה עדיין של הבעלים, (כי עד שתברא או שתיי' עדיין הי' בעין), והי' חייב להחזיר החפץ בעין, ובמילא כשתברה או שתיי' "ההיא שעתא דתברה ושתי' הוא דקא גזיל לי'", אבל בנדו"ד הרי הטלה נעשה איל לפני שטבח ומכר, וקניי' אז, הרי כבר יצא מרשות הבעלים אז, לפני שטבח ומכר, וא"כ אין לומר שבעת שטבח ומכר "ההיא שעתא .. הוא דקא גזיל לי'", וא"כ אמאי חייב לשלם קרן כדהשתא, הרי בשעה שטובח ומוכר, איני עושה מאומה להוציאו מרשות הבעלים, כי כבר יצא מרשות הבעלים לפנ"ז, בעת שנעשה איל או שור. ולכן ס"ל לר"פ שאינו משלם הקרן כי השתא.

וכתבו המפרשים שרש"י בעצמו תירץ קושיא זו, שהרי כתב בפירוש "נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו' ופטור מד' וה'", כלומרשגם לר' אילעא באמת לא קנאו הגנב ע"י שינוי זה של טלה ונעשה איל, ואילו לא היה טובחו או מוכרו אכן היה חייב להחזירו בעין, ולכן כשטבח או מכר אפ"ל ההיא שעתא קא גזיל לי'", וחייב לשלם קרן כדהשתא, וומ"מ פטור מד' וה', כי רק לגבי דין זה של חיוב דו"ה, ("להא מלתא") ס"ל לר"א שקנאו בשינוי.

והטעם ע"ז מדוע אינו קונהו לגמרי, כי אין זה שינו רגיל שקונה, כי שינוי רגיל שקונה הוא שינו שעושה האדם בידים. אבל כאן ה"ז שינוי דממילא - שלכן חולק ר' חנינא ור"ל שאינו קונה, וכמפורש בתוס' (ד"ה ואי) וז"ל: פירוש [ר"ח ס"ל שינוי לא קנה רק] כי האי דטלה ונעשה איל, אבל הא פשיטא דשינוי קני, כדאמר בסמוך דשינוי קוננה לב"ה - הנה ס"ל לר"א שאף שגם שינו כזה קונה, אבל רק "להא מילתא" שאפ"ל "שלו הוא טובח שלו הוא מוכר", ופטור מדו"ה, אבל עדיין זה ברשות הבעלים, ואילו לא היה טובחא או מוכר הי' חייב להחזיר החפץ עצמו, ולא רק הדמים, ולכן כשטבח ומכר אמרי' ש"ההיא שעתא (דטו"מ) הוא דקא גזיל לי'", וחייב קרן כדהשתא.

אבל צע"ק ביאור הדבר, מדוע הוא כן, שהיות והוא שינו דממילא, ה"ה קונה ואינו קונה בבת אחת. דלכאורה ממ"נ, אם גם זה נק' שינוי, יקנה לגמרי, ואם אי"ז שינוי לא יקנה גם "להא מילתא". גם הקשו המפרשים בסוגיה זו בנוגע לקושיית ר' זירא "ונקנינהו בשינוי השם", שבפשטות ה"ז קושיא על ר' חנינא, שמדוע ס"ל ששינוי זה (טלה ונעשה איל) לא קנה כלל, הרי זהו שינוי השם. ולכן אף אם לא קנהו בשינוי מעשה יקנהו בשינוי השם. אבל לכאורה כמו שס"ל שהיות וזהו שינוי דממילא, לכן אי"ז שינוי אמיתי, ולא קנה כלל, כמו"כ שינוי השם שבא ממילא אינו קונה לדעתו. ומהי קושיית ר"ז.

ותירצו ששינוי השם שאני, שבזה לא אכפת לו אם זהו שינוי דממילא, וצריך לקנות גם לר"ח. וצע"ק ביאור הדבר.

והנה כבר דשו רבים בעניין זה, מ"מ יש להוסיף קצת בסגנון אחר. והוא בהקדים דבכל פעם כשנעשה קניין (בנדון שישנו בעלים שהחפץ שלו עד עכשיו, וישנו מישהו שקונה אותו עכשיו) כלול בהקניין ב' דברים: א. שעי"ז יוצא החפץ מרשות הבעלים. ב. שע"י הקניין נכנס החפץ לרשותו של הקונה.

כלומר, בשעה שנעשה הקניין, שהוא דבר שנעשה עכשיו, אז יוצא מרשות הבעלים ונכנס לרשות הקונה. ועד"ז הוא בקניין שינוי, שבשעה שהאדם עושה השינוי, פעולה זו גורמת ב' העניינים, שיוצא מרשות הבעלים ונכנס לרשות הקונה. כי פעולה זו לא הייתה לפנ"ז, ולכן כשעושה הפעולה, נעשית הקניין.

אמנם בשינוי דממילא, כמו טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, הנה לא נעשה שינוי זה בבת אחת, כ"א לאט לאט, כמובן בפשטות שאין כאן רגע א' שנשתנית בשינוי אמיתי מהרגע שלפני', כ"א לאט לאט היא מתגדלת, וסו"ס נעשית איל או שור.

ולכן אאפ"ל ששינוי זה גורם שיוצא הטלה מרשות הבעלים, כי אין כאן רגע א' שנעשה שינוי לגבי הרגע שלפני' שנוכל לומר שעכשיו היא יוצאת מרשותו. ואף שברגע האחרון נעשה איל או שור, מ"מ ברגע זה אין כאן שינוי אמיתי לגבי רגע שלפני', כ"א שינוי דק וקטן מאוד מאוד, כמובן, והיות ועוד עכשיו ה"ז ברשות הבעלים, אין בכח שינוי קטן מאוד כזה לגרום שעי"ז ישתנה ממה שהי' לפנ"ז, לצאת מרשות הבעלים.

לאידך לגבי הקונה, שעד עכשיו לא הי' שלו, הנה ברגע האחרון שנעשית איל ושור, הרי יש כאן לפועל דבר חדש שלא הי' לפנ"ז, והדבר החדש הזה הוא שינוי אמיתי, ולמה שלא יפעול שהקונה יקנה החפץ. כלומר, לגבי הקונה אין נוגע מה שהי' לפנ"ז, שהי' מתגדל לאט לאט, כי עד עכשיו אין לו שייכות להחפץ שהרי לא היה שלו (רק שבגשמיות ה"ז נמצא בביתו וכיו"ב, אבל אין לו בעלות ע"ז), ומצדו היות שבפועל יש כאן שינוי אמיתי, הרי ברגע זה נעשה שלו, משא"כ לגבי הבעלים הרי היות שזהו ברשותו כל הזמן, הרי יש לו שייכות לכל השינוייים הקטנים שנעשים כל הזמן, וכולם אין מספיק ליקרא שינוי, ובמילא מביטים על השינוי האחרון שנעשה איל ושור רק כפי שהוא ביחס להרגע שלפנ"ז, והרי כמעט שאין זה שינוי כלל. אבל לגבי הקונה - אין לו יחס למה שהיה לפני הסוף, ובמילא מביטים על הסוף מה שנעשה איל ושור, ובמילא ה"ז שינוי אמיתי.

ומזה יוצא הדין ששינוי דממילא לא יצא מרשות הבעלים, כי לגבי הבעלים אין כאן שינוי, אבל נכנס לרשות הקונה, כי לגבי הקונה ה"ז שינוי אמיתי.

ואף שאיך אפ"ל שניהם ביחד, יש לומר שלגבי הדינים שנוגע תביעת הבעלים, אין לבטל תביעתו, כי לא נשתנה שום דבר לגבי הבעלים, ועדיין שלו הוא, ואין כאן סיבה שמישהו ייפטר מזה, וכאילו נאמר, שהיות ויש לו חזקה שחייבים לו, צריכים סיבה לבטל את זה, וזה אין לנו, כי עדיין נשאר החפץ ברשותו, אבל לגבי דינים שנתהוו ע"י הקונה, ה"ז להיפך, שאין לחייבו בזה, כי מצב הקונה נקנה לו, ואין לחייבו בזה.

ולכן לגבי חיוב החזרת הטלה והעגל בעין, עדיין יש כאן חיוב זה, אף שנעשה איל ושור, כי אא"פ לסלק תביעת הבעלים שזה שלו, וצריכים להחזירו לו בעין, משא"כ לגבי מה שהגנב (הקונה) עשה, שטבחו ומכרו, שזהו דבר שנוסף על תביעת הבעלים, כ"א כל כולומצד הגנב, אא"פ לחייב הגנב ע"ז, כי מצדו ה"ז שלו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.

[אמנם זה יהי' תלוי בהחקירה הידועה האם דו"ה של טביחה ומכירה הוא חיוב חדש שנעשה ע"י הגנב, או שזהו חלק מהתשלומין מצד הגניבה, שגניבה כזו, שהגנב גם טבחו או מכרו (בשור ושה) ה"ז גניבה גרועה, וחייב ע"ז (על הגניבה) דו"ה, ואכ"מ, וביאור הנ"ל מתאים לסברא הראשונה].

אמנם כ"ז הוא לשיטת ר' אילעא, משא"כ ר' חנינא ס"ל שלא אמרינן כן, כ"א היות ואי"ז מספיק לצאת מרשות הבעלים, כבר אין זה קניין כלל, כי אא"פ לחלק ביניהם, ולכן ס"ל שקניין כזה, שינוי דממילא, אינו קניין כלל, ואין לומר בזה "שלו הוא טובח שלו הוא מוכר".

אבל כ"ז הוא רק לגבי השינוי שנעשה בגוף הבהמה, שזה נעשה לאט לאט, ולכן אין כאן (לגבי הבעלים) רגע שנשתנה שינוי אמיתי בגודל הבהמה, לגבי הרגע לפנ"ז, אבל בשינוי השם אינו כן, כי אין זה לאט לאט, כ"א ברגע שנעשה איל או שור, אז נשתנה שמו מטלה לאיל ומעגל לשור, וא"כ גם לגבי הבעלים יש כאן שינוי השם אמיתי, וא"כ ע"י שינוי השם הזה, לא רק שנכנס לרשות הגנב, כ"א גם יצא מרשות הבעלים.

ולכן מקשה הגמ' על ר"ח, שהן אמת שמובן מדוע ס"ל בטלה ונעשה איל שאי"ז שינוי ואינו קונה, אבל לכאו' צריך להודות שמצד שינוי השם, שזהו שינוי אמיתי גם מצד הבעלים, שהגנב יקנה את זה. ומתרץ שבאמת אין זה שינוי השם כי " שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל".

נגלה
בענין קרבנו ולא הגזול ומשכבו ולא הגזול
הרב עקיבא גרשון וגנר
ראש ישיבה - ישיבת ליובאוויטש טורונטו

ביאור בסוגיין ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר בפלוגתת רש"י ותוס'

בגמ' (סו, ב) איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול, היכי דמי אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא, אלא לאו לאחר יאוש, ש"מ יאוש לא קני.

ובתוס' (ד"ה ש"מ דיאוש לא קני): "דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן (דף סז. ד"ה אמר עולא) בע"ה אבל אי לא קני ביאוש מיפסיל ומ"מ קדוש הוא אע"ג דאכתי לא ידע טעמא דשינוי השם דקאמר לקמן מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין [הגזלן] חייב באחריותן".

וצ"ע: א) בתורי"ד פי' דברי הגמ' (דקאמר ש"מ יאוש לא קני) בפשטות, וז"ל: "א"ו לא איצטריך קרא אלא לאחר ייאוש ולאשמעינן דייאוש כדי לא קנה", היינו דמאי דקאמר ש"מ יאוש לא קני היינו דזה גופא הוא מה דמשמיעינו הפסוק דיאוש לא קני ולכן אינו קדוש, ועד"ז הוא בשיטה בשם הראב"ד, וא"כ מה הוצרכו התוס' לפרש דבאמת קני מטעם יאוש ושינוי הרשות ורק דמ"מ פסול מטעם מהב"ע?

ואף דהי' אפשר לומר דהתוס' קאמר לקושטא דמילתא דקדוש משום דקני לי' ביאוש ושינוי הרשות, אבל באמת מצד פי' דברי הגמ' הי' אפשר לפרש כהתורי"ד (אף דלא משמע כן בל' התוס', דמשמע דפי' הגמ' הוא דדחקו לפרש כן), אבל בתור"פ מפורש דלא כן, שכ' "וא"ת סו"ס כיון דיאוש לא קני פשיטא דאין ההקדש הקדש, וי"ל . . יאוש ושינוי רשות קונה" כו', וע"ש בהמשך דבריו, וצ"ב בטעם מחלוקתם?

והי' אפ"ל דכיון דמ"ד דסובר יאוש אינו קונה היינו משום דליכא שום לימוד בתורה שיאוש קונה (דלא סב"ל דאפשר ללמוד מאבידה), א"כ לדידי' לא יתכן שיהי' פסוק ללמוד דיאוש אינו קונה, דהא ליכא סברא או הו"א שיהי' קונה. אבל לכ' זה אינו, דהא באמת איכא מקור דיאוש קונה מידי דהוי אמשיב אבידה, ורק דלהך מ"ד א"א ללמוד מאבידה מאחר דבאיסורא אתי לידי', וא"כ הא אפ"ל דבעינן קרא להורות על הסברא דבאיסורא אתי לידי', וא"כ אפ"ל דלר"פ אי"צ קרא לזה, וצ"ב.

ב) עוד צ"ע, דהנה במאי דקאמר ש"מ יאוש לא קנה הי' אפשר לפרש דאם יאוש קונה א"כ אין שום סברא לומר שהקרבן יהי' פסול, אמנם בתחלת דברי התוס' שכ' "דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו" מוכח דהראי' הוא משום דא"א למעט מ"קרבנו" לאחר יאוש, אי יאוש קונה, דאי יאוש קונה חשיב שפיר קרבנו ואיך אפשר למעטו מ"קרבנו ולא הגזול". אך לפ"ז צע"ג, דאיך ממעטינן לאחר יאוש לפי האמת, והרי מאחר דיאוש עם שינוי רשות עכ"פ קונה, א"כ חשיב שפיר קרבנו, והדק"ל (וכה"ק בתרומת הכרי סי' רס"ב סוף הערה ב', ועי' בחידושי הרי"ם מה שפלפל בזה)?

והי' אפשר ליישב ע"פ הסברא שכ' ראשונים בטעם הקנין דיאוש ושינוי רשות דבאמת אין הגנב קונה כ"א הלוקח, דכיון דאיכא יאוש קנה הלוקח, דכל מה דאין הגנב קונה ביאוש הוא רק משום דבאיסורא אתי לידי', אבל לגבי הלוקח, דבהיתירא אתי לידי' שפיר קונה ע"י היאוש (עי' תוס' סוכה ל, ב ד"ה וקרקע אינה נגזלת, ועי' קצה"ח סי' שנ"ג סק"א ועוד), וא"כ אף שהקנין מועיל להקדש לחול, מ"מ זהו רק לגבי הקדש אבל לעולם לא חשיב עי"ז קרבנן, ושפיר אימעיט.

אבל (מלבד מה דכמה מפרשים לא מפרשי כן, עי' עונג יו"ט סי' כ"ט בביאור סברת המ"מ דקידשה בגזל כיון שקנאה היא קנה הוא למפרע, דהקנין הוא ע"י מעשה הגזילה, ועי' בקצות שם בדעת הרמב"ם בזה דלשיטתו דסובר דשינוי רשות טאח"כ יאוש ג"כ קונה) הרי בתוס' בתחלתו הוק' לו דגם למ"ד יאוש קונה אם הי' שייך בזה מצהב"ע הי' אפשר למעט לאחר יאוש גם אי יאוש קונה, שלכן הוצרכו התוס' (בפשטות) לומר "ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן", וא"כ הדק"ל דלאחר שקנה ביאוש בי"כ לא שייך למעט דחשיב שפיר קרבנו?

פלוגתת רש"י ותוס' בענין משכבו, ושקו"ט בזה

וממשיך בגמ': אמר ליה רבא וליטעמיך הא דתניא משכבו ולא הגזול ה"ד אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב, מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני, אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה, ה"נ דגזל קרבן דחבריה.

ופרש"י (בד"ה משכבו) "איש אשר יגע במשכבו, גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם". ובתוס' (בד"ה דגזל משכב דחברי'): "משמע מתוך פ"ה שר"ל משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזירת הכתוב הוא וזהו תימה".

וצ"ב, מהו התימא ע"ז אם זהו גזה"כ, ולכ' בודאי א"א להקשות ע"ז מסברא, דמה שייך לשאול על גזה"כ מסברא? ועי' ברשב"א שכ' "וזה תימה דהא כל המשכב אשר ישכב עליו כתיב", והיינו דהתימה הוא מכח קרא אחרינא דנאמר בה "כל המשכב".אך אכתי צ"ב מהו התימה אם יש גזה"כ בפסוק א' המגלה דזהו רק במשכבו? וגם מה יסוד פלוגתתם?

והנה התוס' הוסיפו להקשות "ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות (פ"ז מ"ו) גבי גנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות ומושבות טהורים ואם יש עמהם כנעני או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא וכנעני כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו", וכ' התוס' דאפשר לדחות דהיינו מדרבנן (עי' במפרשים כמה פירושים בכוונת התוס'),

ועי' בתורי"ד שהוסיף להקשות "וכי הזב אינו מטמא משכב שאינו שלו. והא תנן בפ' ה' דטהרות ישן ברה"ר ועמד עליו טמאים מדרס. ותנן נמי בפ"ה דזבין ר' יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במטה שבראשה טמא מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאין מדרס אלמא דזב מטמא מדרס שאינו שלו. ובכמה מקומות מוכיח דבר זה ולמה אינו מטמא הגזול שאינו שלו" [ולכ' לפמ"ש התוס' דהוא מדרבנן א"ז גם קושיות אלו מתורצות, אך זה תלוי במ"ש המפרשים בביאור כוונת התוס'].

ומתרץ בתורי"ד: "ונ"ל אע"ג דמטמא משכב שאינו שלו. גזירת מלך היא שהגזול לא יטמא. מידי דהוה אסוכה דפליגי ר' אליעזר ורבנן בפ' הישן דר"א סבר כשם שאין אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולב של חבירו דכתיב ולקחתם לכם. כך אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו [לכ' צ"ל ורבנן סברי כו' אדם יוצא בסוכתו של חבירו] דכתי' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל רשאין לצאת בסוכה אחת. ואלא לך למאי אתא למעוטא גזולה אלמא אעפ"י שבסוכת חבירו יוצא בין מדעתו בין שלא מדעתו בגזולה אינו יוצא (והם) ה"נ כרבנן אע"פ שמטמא משכב חבירו הגזול אינו מטמא". והיינו דהתורי"ד מפרש אליבא דרש"י דממשכבו ממעטינן רק גזול, ולא כל מה שאינו שלו (ובמילא לא ק' מכל הנך משניות דמיירי באינו שלו אבל לא בגזול), וצ"ב אמאי לא ניחא להו להתוס' בתי' התורי"ד?

פלוגתת רש"י ותוס' בפסול גזול בסוכה, והלשיטתייהו בזה

והנה בגמ' סוכה (כז, ב) "וחכמים אומרים אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת, מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ורבנן האי לך מאי דרשי ביה, מיבעי ליה למעוטי גזולה אבל שאולה כתיב כל האזרח".

וברש"י (ד"ה כל האזרח): "דמשמע סוכה אחת לכל ישראל, שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה" (וכבר שקו"ט בכמה מפרשים במאי דמשמע מפרש"י דלא שייך בעלות בפחות משו"פ).

ובתוס' שם: "ועל חנם דחק דכיון דכתב לך, למעוטי דשותפין משמע כדמוכח בראשית הגז (חולין דף קלו.) גבי תרומה וחלה ופאה וטובא דקא חשיב התם . . . (ומרבינן) סוכה אחת לכל ישראל שמע מינה דלא דרשי לך למעוטי שאולה ומוקמי ליה למעוטי גזולה" וכו'.

ובלקו"ש חי"ט שיחה א' לחגה"ס מבאר רבינו ביסוד פלוגתתם דרש"י סב"ל דגם בסוכה, אף דכתי' כל האזרח, מ"מ איכא דין דבעינן "לך" דוקא, ומה דילפינן מכל האזרח היינו דגם שאולה חשיבא שלך, וא"כ אם הוה שמעינן מכל האזרח רק שותפות, א"כ לא הי' אפשר ללמוד מזה שאולה, דהו"א דדוקא דשותפות חשיב שלך משא"כ שאולה. ולפי שיטה זו כ' אדה"ז

אבל דעת התוס' דילפינן מכל האזרח דבאמת אין דין "לך" גבי סוכה, וע"כ דלא בא הכתוב ד"תעשה לך" אלא למעוטי דגזולה, ובמילא הק' דאף אם הי' המשמעות דכל האזרח רק דשותפין, מ"מ מאחר דסו"ס גם דשותפין לא הוי "לך", א"כ הרי שמעינן מזה דליכא בסוכה דין ד"לך", וע"כ דבא רק למעט גזולה.

ומבאר רבינו (בהערה 15) דלשיטתייהו אזלי, שבדף ט, א שם איתא הכא נמי חג הסכת תעשה לך . . ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה. ובתוד"ה ההוא הק' דלמה לי קרא דלך למעוטי גזולה תיפוק לי' דהו"ל מהב"ע.

ומבאר כ"ק אדמו"ר דקושיית התוס' הוא לשיטתם דלך בא למעט גזולה, דלפ"ז ילה"ק דתיפו"ל דהו"ל מהב"ע, אבל לפרש"י דלך בא ללמד דבסוכה יש הלכה דבעינן לך, אף דלפועל לא נפסל מטעם זה כ"א גזולה, דשאר הענינים (דשותפות ושאולה) חשיבי שפיר לך לענין סוכה, מ"מ אין שייך להקשות דלא ניבעי קרא דלך. וזהו דכ' רש"י שם (בד"ה למעוטי גזילה) "דבעינן תעשה לך משלך".

ביאור יסוד הפלוגתא, וביאור שיטתם בסוגיין עפ"ז

ואפ"ל דגם בסוגיין אזלי רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דהנה לפי הנ"ל הנה לכל הדיעות (בין להתוס' ובין לפרש"י) הנה כשיש קרא ד"לך" וכיו"ב ילפינן מזה דבעינן לגמרי לך, והיינו דיש דין דבעינן בעלות שלו, ורק כשיש גילוי נוסף דלא בעינן לגמרי שלו, אז הנה להתוס' הרי מכח ההכרח מוציאין ה"לך" ממשמעותי', דשוב א"א למילף מיני' דיש דין ד"לך", והוי רק מיעוט על גזולה וכיו"ב, משא"כ לרש"י, הנה גם כשא"א לדרוש "לך" למעט על כל מה שאינו שלו, מ"מ אפשר למידרש מזה "לך" כפשוטו, והיינו דבעינן עכ"פ מדה מסויימת ד"לך" והיינו שלא יהי' גזולה (דהוי לגמרי אינה שלך, אבל ע"ש בהשיחה בהמשך דלענין סוכה מה דילפינן מ"כל האזרח" הוא דשאולה חשיב לגמרי "לך").

ומעתה א"ש דברי התוס', דבעצם במאי דכתי' "קרבנו" צריכים לדרוש מזה דבעינן שיהי' לגמרי שלו, והיינו דאי"ז מיעוט על איזה קרבן, כ"א דין דבעינן שהקרבן יהי' קרבנו, וא"כ לאחר יאוש א"א למעט מזה כיון דחשיב שפיר קרבנו אי יאוש קונה. וא"כ אין לדרוש מ"קרבנו" לאפוקי מה שאינו קרבנו למעט לפני יאוש, דהא פשיטא, וגם אין לדרוש מזה למעט מה שאינו קרבנו לענין לאחר יאוש, למ"ד יאוש קונה, דהא חשיב שפיר קרבנו. ושוב צ"ל דקרבנו לא בא למידרש דבעינן קרבן שלו, דבעינן בעלות בהקרבן, כ"א הוא דרשא אחרת למעט ולפסול את הגזולה (וע"ד גבי סוכה דמצד ההכרח מדרשת כל האזרח ילפינן מלך לפסול גזולה), וא"כ שוב אפ"ל דמיעוט זה על גזולה הוי אפי' במה שקנה, דהוי שלו, דאין הפסול מצד חיסרון בקרבנו, כ"א פסול בפנ"ע דדרשינן בגזולה. אלא שע"ז מבארים התוס' דהך פסול דגזולה שהוא פסול בפנ"ע לא שייך אלא אי יאוש אינו קונה, דאז שייך פסול דמהב"ע, משא"כ אי יאוש קונה[1], וא"ש.

ועד"ז בקרא דמשכבו, הנה התוס' לשיטתייהו סב"ל דאם יש גזה"כ גבי משכבו עכצ"ל דהגזה"כ הוא דבעינן משכבו דוקא, ובא למעט כל דבר שאינו משכבו (דרק גבי סוכה דאיכא הכרח מקרא דכל האזרח שלא לדרוש ה"לך" כפשוטה הנה מטעם זה אמרינן דאין הכוונה לומר דבעינן "לך" כ"א הוא מיעוט בעלמא על גזול), ולכן הק' התוס' מכמה משניות דחזינן דמטמא גם משכב שאינו שלו, וע"כ דגבי זב ליכא דין דבעינן משכבו דוקא.

ומפרש התורי"ד אליבא דרש"י דבאמת דרשינן משכבו ומ"מ דרשינן מזה רק להוציא את הגזולה, דכיון דלרש"י הרי ישנם דרגות בהבעלות דשלו, א"כ שייך לדרוש "משכבו" דבעינן שלו, ומ"מ ה"דרגא" דשלו דבעינן לענין זה הוא רק לאפוקי גזול, דהוי לגמרי שאינה שלו, וממילא לא ק' מהני משניות דמטמא במה שאינו שלו (ובפרט דכל הני משניות אפ"ל דהוי בגדר שאולה, דרשות לכל אדם להלך וכו').

ואפ"ל בטעמו של רש"י בזה דמאחר דחזינן גבי סוכה (מקרא ד"כל האזרח") דיש דרגות ד"לך" שממעט רק גזולה, דכל דבר חוץ מגזולה חשיב שפיר כשלו, א"כ שוב ילפינן מזה גם לענין דרשת "משכבו" לגבי זב דרק גזולה נתמעט מזה. ועפ"ז יומתק אריכות לשונו של התורי"ד "מידי דהוה אסוכה דפליגי ר' אליעזר ורבנן בפ' הישן . . דרבנן סברי אדם יוצא בסוכתו של חבירו. דכתי' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל רשאין לצאת בסוכה אחת. ואלא לך למאי אתא למעוטא גזולה אלמא אעפ"י שבסוכת חבירו יוצא בין מדעתו בין שלא מדעתו בגזולה אינו יוצא (והם) ה"נ כרבנן אע"פ שמטמא משכב חבירו הגזול אינו מטמא", והיינו דדרשת משכבו הוא ע"פ הילפותא דסוכה (דאל"כ הול"ל בקיצור דמ"לך" דרשינן למעוטי גזולה ולא דבעינן שלו דוקא). גם יתכן דאינו דומה הדרשא ד"משכבו" להדרשא ד"לך", דלך משמעותה שלך דוקא, אבל המשמעות ד"משכבו" אינו כ"כ כמו לך, ולכן אפשר יותר לפרש דהכוונה לדרגא פחותה בעלות, אבל זהו דוקא לפרש"י דמכל האזרח ילפינן דגם שאולה וכו' חשיב שלך.

ועוד אפ"ל בהקדם דהנה י"ל דזהו יסוד ה"תימה" שכ' התוס' והרשב"א ממה דכתי' בקרא אחרינא "כל המשכב אשר ישכב עליו", דהנה אם היינו מפרש דמשכבו היינו מיעוט דבא למעט גזולה מדיני טומאת זב, א"כ לכ' אין להקשות מקרא דכל המשכב, דהכוונה כל המשכב שאינה גזולה, דדי בכך במה דהשמיענו במקום א' הך גזה"כ דלהוציא את הגזולה, ואטו כי רוכלא, והרבה דרשות בכגון זה. אבל אי נימא דמשכבו היינו (לא דיש מיעוט ו"פטור" מטומאה בגזול, כ"א) שדיני טומאה נאמרו רק במשכב שלו, וכל משכב שאינה שלו אין בה דיני טומאה, א"כ ק' מה דסתם בקרא אחרינא "כל המשכב אשר ישכב" אם באמת דין זה אינו בכל המשכב כ"א במשכבו דוקא, וזהו תימה. ולכן מפרשים דמשכבו הוא (דין דבעינן שלו דוקא, כ"א) מיעוט בפנ"ע דממעטינן גזולה, ולא מטעם חיסרון בעלות, כ"א שיש איזה פטור בגזולה, ולכן מפרשים (ע"פ התו"כ) דהפטור דגזולה היינו מטעם חיסרון יאוש ובכלי שבעי יחוד בעלים כו' וכמ"ש התוס' והרשב"א כו'.

אבל לפרש"י (והתורי"ד) הרי אף אי כתי' כל המשכב (דמפיק הך משכבו ממשמעותי' דא"א ללמוד דיש דין דבעינן שלו דוקא) מ"מ אכתי אפשר ללמוד את כפשוטה דיש דין דבעינן בעלות, ורק דהדרגא דבעלות דבעינן הוא לא בעלות גמורה, כ"א בעלות קצת, שממעט רק חיסרון בעלות דגזולה, וכמשנ"ת (ולפ"ז ילפינן זה אכן מ"כל המשכב", והיינו דמקרא ד"כל המשכב" גבי זב ילפינן מה דילפינן מקרא ד"כל האזרח" דגבי סוכה).

ב' האופנים בדרשת קרבנו ולא הגזול אי קאי לאחר יאוש

וא"ש ג"כ דלשיטתייהו אזלי במה דמוקמינן לה ל"קרבנו" לאחר יאוש, דלפי התוס', הנה במה דמוקמינן לה לאחר יאוש, וההכרח לפרש דלא דרשינן מ"קרבנו" דבעינן בעלות בקרבנו כ"א דיש פסול בפנ"ע דקרבן הגזול (ע"ד בסוכה), א"כ לא מסתבר לי' דטעם הפסול משום דיאוש לא קני, דא"כ אם זה פסול ד"גזול", רק סבה צדדית דאינו יכול להקדיש [ואפ"ל דזהו כוונת רבינו פרץ דאכתי פשיטא, והיינו משום דאי"ז פסול דגזול].

אמנם לשיטת התורי"ד כמשנ"ת, הנה אף אם ממעטין גזולה היינו משום דבעינן שיהי' שלו, וא"כ אפ"ל דמיירי לאחר יאוש ומשום דיאוש לא קני, וזה גופא אתי קרא לאשמועינן.

ב' לשונות רש"י בהתי' דגזל קרבן דחברי', והחילוק מהתורי"ד

והנה בתי' הגמ' "ה"נ דגזל קרבן דחברי'" פרש"י (בד"ה דגזל קרבן דחברי'): "שהקדיש חבירו ולעולם לפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הוה יאוש, ל"א דגזל קרבן דחבריה הלכך אפי' לאחר יאוש לא קנייה דקרבן אינו נגזל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה".

ובתורי"ד הביא ג"כ ב' פירושים אלו, אבל באו"א קצת, וז"ל: "ה"נ דגזל קרבן מחברי' שהוא מוקדש ועומד ואינו חולין לעזרה ואתא לאשמעי' דאינ' עולה לו ולא לבעליו. לו אינו עולה שאינו שלו. ואע"ג דאייאש דכיון דאקדשי' בעלי' כל היכי דהוא בי גזא דרחמנא הוא. ואינו מועיל לו יאושו של זה לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו. דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלו לרצונו והבעלים מטפלין עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח. פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא לדעתו. עיין לקמן בההיא פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו", הרי דהתורי"ד הביא ב' הענינים ביחד (ולא בתור ב' לישנות), וצ"ע בטעמו של רש"י, דלמה כ' זה כב' לשונות, ולמה לא כ' כהתורי"ד דתרווייהו אשמועינן?

והנה התוס' ושא"ר הק' על ל"ק דרש"י, וז"ל התוס' (סוד"ה דגזל קרבן דחברי'): "ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן (דף עו.) גבי גנב שאם שחט תמימים לפנים לשם בעלים יחזרו קרן לבעלים", והיינו דמק' מגמ' לקמן (עו, א) דקאמר דהיכא דשחט תמימים בפנים לשם הבעלים חזרה קרן לבעלים, ומפורש דעלו לבעלים לשם חובה, דאל"כ לא חזרה קרן לבעלים, וצ"ע ליישב פרש"י[2].

אמנם באמת לכ' קושיית התוס' צ"ע, דהנה עי' בגמ' לקמן (סז, סע"א) אמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה שנא' וכו' רבא אמר, מהכא: קרבנו - ולא הגזול; אימת? אילימא לפני יאוש, פשיטא, למה לי קרא? אלא לאו לאחר יאוש, וש"מ: יאוש לא קני, ש"מ. והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה! איבעית אימא: הדר ביה, ואיבעית אימא: חד מינייהו רב פפא אמרה, עכ"ל הגמ' שם.

וחזינן דלחד תירוצא הדר בי' רבא מההיא, וא"כ כל הך סברא דגזל קרבן דחברי' נאמרה ע"י רבא, ואם רבא בעצמו חזר בו[3] א"כ למסקנא ליכא לשום מ"ד דאית לי' הך סברא[4], ושפיר הק' הגמ' להלן דחזרה קרן לבעלים, ואפי' לאידך תירוצא בגמ', הרי מאחר דחד מינייהו ר"פ אמרה, א"כ הרי פליגי בהך סברא דגזל קרן לבעלים, וא"כ מהו הקושיא על פרש"י מהסוגיא דלהלן, והרי אפשר לפרש דהך קושיא (אף שהיא סתמא דגמ') היא לאידך מ"ד?

אמנם אפ"ל דפליגי בהנ"ל, דהנה לכ' צ"ע בלישנא קמא דרש"י דאיך מפיק דין זה מקרבנו, דמשמעה שצ"ל בעלות בכדי שהקרבן יהי' עולה לרצון, והרי דין זה שייך לפסול רק לענין הגנב, אבל לגבי הבעלים הראשונים, דאין חיסרון בהבעלות שלו, א"כ איך אמרינן שלגבי' דידי' אינה עולה מכח קרא ד"קרבנו"?

אלא נראה דבזה גופא פליגי ב' הלשונות, דלישנא קמא סב"ל (מצד ההכרח בהפסוקים דמיירי בגזל קרבן דחברי') דמוכרחים לפרש דמיעוט זה דקרבנו ולא הגזול הוי מיעוט בפנ"ע דקרבן הגזול אינו עולה לרצון כלל, היינו דיש פסול בגזול (ולא שבקרבן בעינן בעלות), ובזה גופא פליגי ב' הלישנות, דללישנא קמא הרי מוכרחים לפרש הך דרשא דקרבנו ולא בגזול דזהו פסול בפנ"ע בגזול[5], ומכיון שהקרבן הגזול פסולה בעצם א"כ הרי גם לבעלים הראשונים אינה עולה לרצון[6], משא"כ הלישנא בתרא סב"ל דמה דילפינן מדרשא זו (גם לפי המסקנא דקרבנו ולא הגזול) הוא דין בעלות בהקרבן, ובמילא מה דפסלינן מזה הוא לגבי הגזלן משום דחסר בהבעלות שלו בהקרבן אפי' לאחר יאוש וכו' וכמו שפי' רש"י [ונראה דזה מדוייק בל' התוס' בקושייתם, שהק' "ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן", ולכ' עיקר הקושיא הוא דלא יתכן לומר דאינו עולה לרצון לבעלים הראשונים, מדקאמר חזרה קרן לבעלים, ולכ' עיקר חסר מן הספר בקושייתם? אך למשנ"ת ניחא דעיקר החידוש דהלישנא קמא דרש"י הוא דמקרבנו ולא הגזול ילפינן (לא דין בעלות, שצ"ל בעלים על הקרבן בכדי שיעלה לרצון, כ"א) פבול בעצם הקרבן כשהיא גזולה, ומכיון דילפינן פסול בקרבן גזולה, א"כ שפיר יוצא מזה דגם לגבי בעלים הראשונים פסולה, ושפיר הק' התוס' ע"ז דאין לומר דבא "לפסול הקרבן"].

וא"ש מה דרש"י ביאר שהם ב' לישנות, דכיון דהם ב' אופנים שונים בהדרשא דקרבנו ולא הגזול א"כ הם ב' לישנות שונות וילפינן או הא או הא. אמנם דעת התורי"ד אפ"ל דהיא דלא כנ"ל, דמפרש דאף להך לישנא דאינו עולה לבעלים הראשונים היינו (לא משום דפסלינן הקרבן דהוי פסול עצמי דגזול, כ"א) דהוי חיסרון בעלות, דכיון דאין הבעלים מביאים אינו עולה לרצון, וכמפורש בדבריו "לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו. דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלו לרצונו והבעלים מטפלין עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח. פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא לדעתו", ומפורש דאי"ז פסול גזול כ"א חיסרון בהבאת הקרבן ע"י הבעלים, ושפיר הביאם בחדא מחתא דחד דינא וחד טעמא נינהו.

והי' אפ"ל דבזה תלוי קושיית התוס' על רש"י, דאם הילפותא הוא דבעינן בעלות, א"כ הדין דקרבנו ולא הגזול הוא ממשמעותי' דקרא, וא"כ אף אי הדר בו רבא מההיא היינו דע"כ ילפינן מזה גם דיאוש אינו קונה, אבל ע"כ גם למסקנא קיימא הך דרשא ד"ולא הגזול", וא"כ ק' מסוגיא דלהלן כמו שהק' התוס' (אבל זהו דלא כהדיוק דלעיל בל' התוס' שכ' "לפסול הקרבן"), אבל אם זהו דרשא ומיעוט בפנ"ע שיש פסול עצמי בקרבן הגזול, א"כ אם למסקנא הדר בו רבא מההיא, א"כ שוב ליתא להך דרשא והך דינא כלל ושוב לק"מ. ועי"ל בזה.


[1] והנה התוס' בסוכה (ט, א) הנ"ל כ' דמהב"ע הוא רק דרבנן (ולכן לא שייך להקשות דלמה לי קרא לפסול סוכה גזולה ותיפוק לה דהו"ל מהב"ע), וזהו לכ' דלא כדבריו בסוגיין, אבל אפ"ל דגם התוס' בסוגיין לא נתכוונו לומר דילפינן מ"קרבנו" הדין דמהב"ע עצמה, כ"א דילפינן מזה פסול בפנ"ע בקרבן הגזול, רק דהתוס' מפרשים מסברא דפסול זה בקרבן הגזול יהי' לה אותם הגדרים כמו הפסול דמהב"ע דמדרבנן, וק"ל.

[2]) ובאחרונים כ' לחלק בין ב' הסוגיות דהתם מדובר ששחט לשם הבעלים וכאן מדובר ששחט בסתם. ובתורי"ד לכ' יש סתירה בענין זה, דבסוגיין כ' "לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו", ובסוף דבריו כ' "עיין לקמן בההיא פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו", ולהלן שם (עו, א) כ' "בשוחט תמימים לשם בעליהם פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרבי' אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתא דבעלים הראשונים ה"נ דעולה להן", ואולי מחלק בין היכא דהכהן שוחט לשם בעלים להיכא דהגנב בעצמו מביא לשם הבעלים, ובכל אופן הל' בסוגיין צ"ע, ועצ"ב בזה.

[3]) ולכ' הי' אפ"ל דמאי דקאמר דהדר בי' רבא מההיא היינו דחזר מהראי' דיאוש אינה קונה, משום דסבר למסקנא כהתי' דגזל קרבן דחברי' (והיינו דהמימרא דדף סז, ב הי' קודם), אבל לכ' זה אינו דהא בתוס' שם (ד"ה רבא אמר) מבואר דלמסקנא מסיק רבא דיאוש אינו קונה (וא"כ ע"כ חזר בי' ממאי דקאמר דגזל קרבן דחברי' (ולפ"ז גם מאי דקאמר "חד מינייהו ר"פ אמרה" הוא לא כמסתפק, דע"כ היינו הך דלעיל דגזל קרבן דחברי'. שו"ר שכ"כ ביד דוד (על הגמ' שם ד"ה הדר בו), אלא שהביא שיש שנסתפקו בזה, ע"ש.

[4]) ואף דרבה הרי סב"ל דיאוש אינה קונה, הרי (מלבד מה דאין הלכה כרבה, ורק ממה דרבא הכריח כן בפי' הכתוב הי' אפשר להקשות, ורבא הרי חזר בו, הרי) כ' התוס' (להלן ד"ה רבא אמר הנ"ל) וכן הרשב"א (בסוגיין) דגרסינן "איתיבי' אביי לרבה" ואח"כ גרסינן "אמר לי' רבא", ומשום דרבה עצמו לא השיב כלום על קושיית אביי, ורק רבא הוא דאמר התי' דגזל קרבן דחברי',וא"כ אדרבא, מבואר דרבה, אף דסב"ל דיאוש אינו קונה, מ"מ לא סב"ל הך תי' דגזל קרבן דחברי'.

[5]) והנה ראיתי בתו"ת עה"פ קרבנו שכ' בטעם הדרשא "וטעם הדבר מבואר בגטין נה, ב "שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות". והנה עיקר הביאור שלו תמוה לכ', דהרי מבואר שם בגמ' ד"שלא יאמרו" דהיינו דזהו גזירה מדרבנן, וכן מבואר מדברי התוס' שם שהק' ע"ז דאיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקו"ע.

אבל עכ"פ אם נפרש בטעמא דקרא בדין דרבנו ולא הגזול ע"ד הך סברא דשלא יאכל מזבח גזילות, א"כ מובן עכ"פ דלאופן זה זהו פסול בהחפצא מצד עצם המציאות שזהו גזילה, וק"ל.

[6]) והיינו דהפסול הוא מחמת עצם השם גזול, אף שאין בה חיסרון בעלות לגבי'. ועי' סוטה (מג, סע"א) דדריש מ"בנה בית ולא חנכו" ולא חנכו - פרט לגזלן. ומק' "לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו, אפילו תימא רבי יוסי הגלילי, כגון דעבד תשובה ויהבי דמי, אי הכי הוה ליה לוקח וליהדר, כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה לא", ונמצא דהמיעוט דממעט גזול הוא מצד עצם מעשה הגזילה, אף דעכשיו הוא שלו לגמרי דעשה תשובה ויהיב דמי.

נגלה
מדת הפרוכת - הערה על ביאור הגר"א
הרב לוי יצחק ראסקין
דומ"צ בקהלת ליובאוויטש, לונדון

אודות הפרוכת של בית עולמים שנינו במסכת שקלים (פ"ח מ"ה) "שלש מאות כהנים מטבילין אותה". ובתפארת ישראל (בועז ד) הביא מהגר"א כי אורך הפרוכת מ' אמה ורחבה כ', נמצא היקפה ק"כ אמה. וכיון שאמת הכלים היתה של ה' טפחים, הרי היקף הפרוכת ו' מאות טפחים. וזה מכוון לאפשר שיאחזוה ג' מאות כהנים, כל אחד בשתי ידיו. עד כאן תוכן דבריו.

ולא יכולתי להלום סברתו במה שחישב בפרוכת באמה של כלים. כי אפילו למ"ד 'אמת הכלים' היתה של ה' טפחים [דעת ר' יהודה, סוכה ה ב, מנחות צז א], הרי לכולי עלמא אמה של בנין היתה באמה של ו' טפחים. והרי הפרוכת באה להבדיל בין הקודש לבין קודש הקדשים, ואם מדת הפתח היא בגובה של ארבעים וברוחב של עשרים באמות בנות ו' טפחים, איך יתכן לעשות הפרוכת באמות של ה' טפחים?

[פירוש נחמד על 'שלש מאות הכהנים' - וכן על יתר המקומות ש"דיברו בלשון הבאי" - נמצא בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' עג), ע"ש].

נגלה
ועל דבר זה נתחתם גזר דינם
הרב מנחם מענדל סופרין
שליח כ"ק אדמו"ר - לידז אנגלי'

בסוטה (לב, ב) איתא: "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה (על המזבח בהר עיבל - רש"י) רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים. את כל דברי התורה הזאת וגו' ואחר כך סדו אותן בסיד אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמוד ולא למדו"

ובתוס' ד"ה ועל דבר זה: "וא"ת תיפוק לי' דבשעת מתן תורה החזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה וי"ל דעונש זה גדול הוא שלאחר שהיתה כתובה בידם ולא רצו ללמוד ומיהו תימה והאמר בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ב, ב) דעדיין יש להם פתחון פה שיאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית כישראל וכל זמן שיש להם פתחון פה איך נתחתם גזר דינם"

ויש לישב ע"פ מה דאיתא בפני יהושע על מסכת שבת (פח, א) "דעיקר התנאי במעשה בראשית (שאם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו) לא היה אלא על תורה שבכתב אבל כפיית הר כגיגית לא הי' אלא בשביל תורה שבעל פה" ולכן לא נחתם גזר דינם אלא על דבר זה, מפני שכאן מדובר על התורה שכתבו ישראל על המזבח בהר עיבל ומיושב ב' קושיותיו של תוס'.

אמנם תוס' לשיטתם דכתבו בשבת (פח, א) בד"ה כפה עליהן הר כגיגית "ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן" ולא תרצו כמו בפני יהושע שהקדמת נעשה לנשמע היתה על תורה שבכתב וכפיית הר כגיגית היתה על תורה שבע"פ וא"כ נראה שסוברים שהכפייה הייתה גם על תורה שבכתב ולכן עדיין קשה לשיטתם דכיוון שיש להם פתחון פה איך נתחתם גזר דינם.

נגלה
כסאסא דשבלתא
הרב יעקב צבי קאנטאר
שליח כ"ק אדמו"ר - לוגאנא, שווייץ

על הפסוק )איוב כד, כד): רומו מעט ואיננו, והומכו ככל יקפצון, וכראש שבולת ימלו. נדרש במס' סוטה (ה, א) אודות אדם שיש בו גסות הרוח שבסוף מתמעט, "ושמא תאמר ישנו בעולם ת"ל ואיננו, ואם חוזר נאסף בזמנו כמו האבות שכתוב בהן בכל מכל כל. ואם לאו, "וכראש שבולת ימלו" מאי וכראש וכו' רב הונא ורב חסדא: חד אמר כסאסתא דשבלתא וחד אמר כהשבולת עצמה".

ופירש"י: "כסאסא דשבלתא, גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו".

בהמשך הגמ' איתא "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: "כל ת"ח צריך להיות לו אחד משמונה בשמינית, א"ר הונא ברי' דרב יהושוע ומעטרת לו כסאסא דשבלתא".

ופירש"י: "ומעטרא לי' כסאסא דשבלתא, גסות הרוח מועט נאה והגונת לו לתלמיד חכם ומעטרתו כסאסא המעטרת את השבולת".

ויש להעיר שגם הענין ותכונה בסאסא דשבלתא דלעיל - "והוא נשבר ונופל מאליו"[1], מתאים פה:

והיינו שהגאוה של שמינית שבשמינית המעטרת לו כסאסא דשבלתא, אינו חלק מהת"ח, אלא כדברי רש"י (על אתר) "שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהם בעל כרחם", ומאחר שאינו אלא לדבר צדדי הרי כשאינו צריך לזה "נשבר ונופל מאליו" וגם כשישנו אינו שם באופן שנתעצם עם החכם אלא כדבר נוסף.

(וע"ד דברי הרמב"ם בהלכות דעות אודות כעס (הלכות דעות פרק ב' ה"ג): "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס").

ואם כנים הדברים יומתק יותר התיאור של "מעטרת לו כסאסא דשבלתא" דוקא - (אף שדוגמא זו אינו נדרש מפסוק מסויים וכו')- לבאר איך "גסות הרוח מועט נאה והגונת לו לתלמיד חכם", - כי זה כולל גם הענין של "נשבר ונופל מאיליו". ולא באתי אלא להעיר.


[1]) ואולי יש להביא מקור לזה (אף שאינו דומה כ"כ) מלקו"ש חלק י"ב שמיני ( ב) אשר שם יש קושי בהבנת דברי רש"י אודות מיתת בני אהרן. דהנה רש"י מביא ב' פירושים על מיתתם א' שתויי יין נכנס למקדש וב' שהורו הלכה שלא לפני רבם, וקשה שלכאורה מקרא מלא דיבר הכתוב "ויקחו בני אהרון איש מחתתו.. וישימו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם", ולמה יש צורך (ואיך אפשר) לפרש סיבות נוספות (אחרות)?

וא' מן היסודות של ביאור כ"ק אדמו"ר בזה הוא: בהקדם תמיהה בלשון הכתוב אודות העונש "ותצא אש..וימותו אותם", והרי בפסוקים אחדים לפני זה אומר הכתוב "ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים וכו' לענין השראת השכינה במשכן. ואיך אפשר שאותו תיאור של ותצא אש הוא בפסוק א' גילוי השכינה וכו' ובפסוק השני' דבר של עונש חמור. ומפני קושיא זו מוכרח רש"י לפרש מה שפירש, עיי"ש הביאור בשלימות.

ואולי י"ל מעין זה בנדו"ד בהתואר כסאסתא דשבלתא (באותו העמוד, ואינו לשון רגיל), שפעם א' מדבר אודות בעל גאוה ופעם שני' אודות ת"ח, והשינוי אומר דרשני. והביאור בזה פשוט (כבפנים) דכשמתאר אדם שהוא בעל גאוה הרי הוא עצמו כסאסא דשבלתא וזה מורה על חסרון ואבדון וכו' שהרי נופלת, אמנם כשהגאוה הוא כסאסתא דשבלתא הרי זה דבר יפה, שאף שנופלת מ"מ הרי זה עצמו למעלה יחשב.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות