E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תש"ע
רמב"ם
בדין תפלת הביננו
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תפילה ה"ב - ד: בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו .. וזוהי הברכה שתקנו מעין כל האמצעיות, הביננו ה' אלהינו לדעת .. במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, עכ"ל.

ובהלכה ה' ממשיך: "ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין אותו היום".

מקור האי דינא היא בברכות (כח, ב) במשנה: "רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו מעין שמונה עשרה".

המחבר בשולחן ערוך סימן קי סעיף א כתב: "בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה, מתפלל אחר ג' ראשונות הביננו, ואומר אחריה ג' אחרונות, וצריך לאמרם מעומד; וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים, לא במוצ"ש ויו"ט".

אדה"ז שם כתב: "בשעת הדחק שאי אפשר לו להתפלל שמונה עשרה ברכות כגון שהשעה עוברת או שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים אם יתפלל כל שמונה עשרה ברכות דרך הילוכו או מיושב או מעומד כמו שנתבאר בסי' צד, או שעומד במקום שהוא טרוד וירא שמא יפסיקוהו, או שלא יוכל להתפלל תפלה ארוכה בכוונה מחמת טרדת דעתו מתפלל מעין שמונה עשרה שהוא תפלת הביננו שכוללת כל י"ג ברכות אמצעיות וחותם בשומע תפלה וצריך לומר לפניה ג' ברכות ראשונות כתקנן ולאחריה ג' אחרונות כתקנן".

ויש להעיר בדברי הרמב"ם כמה הערות:

א) הרמב"ם כתב: "בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר". הרי כבר כתב אודות שמונה עשרה לעיל בפרק א: "עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג". וגם כבר כתב כמה תפלות בכל יום, וא"כ למה חוזר וכותב "בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. הי' לו להתחיל תיכף בהדין ד"מי שהיה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל".

ב) הרמב"ם הביא דין הביננו בלשון "במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל". ויש לעיין דהלשון במה דברים אמורים, אינו משמע שהיא דוקא שעת הדחק, כ"א שהיא גוון שני של תפלה. וגם למה האריך כ"כ הי' לו לקצר ולכתוב, "מי שהיה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל" בלי בד"א.

ג) סדר ההלכות בפרק ב'; התחיל בחידוש ברכת המינים, ואח"כ הביא הביננו, ואח"כ הביא תפלות שבת ויו"ט. לכאורה הי"ל להביא הביננו אחר תפלת שבת ויו"ט, מאחר שהביננו הוא רק בדיעבד.

ד) בשו"ע מובא הלשון "בשעת הדחק" והרמב"ם לא הזכירו.

ה) הרמב"ם הביא רק ב' תנאים, "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", משא"כ בשו"ע האריך בביאור הטירדא.

ו) אדה"ז הביא המקרה "שהשעה עוברת", וכן פסקו כמה פוסקים, והרמב"ם לא הביא מענין זו כלל.

ז) הרמב"ם הוסיף ענין של "ולשונו תמהר לקרות" "או שקצרה לשונו מהתפלל", וזה לא מובא בהמחבר ובאדה"ז.

ח) המחבר וכן אדה"ז פסקו שתפלת הביננו צריך לאומרו מעומד. והפמ"ג נסתפק באם התפלל מיושב אם צריך לחזור ולהתפלל מעומד כשבא לביתו. והרמב"ם לא הביא דין זה בכלל. ולכאורה דבר זה נפסק בגמרא, ברכות (ל, א) דאמרינן שם "והלכתא הביננו מעומד".

ט) הרמב"ם כתב "ויצא ידי חובתו". ולכאורה כוונתו שאין צריך לחזור ולהתפלל, ובשו"ע מובא בפירוש "וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל". ויש לעיין למה לא הביא הרמב"ם כלשונם, דהרי זהו לשון הגמרא, "וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי".

י) בגמרא שם (כט, א) איתא: "לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו". וברש"י שם: "לייט עלה אביי. לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת". ותוספות שם כתב: "לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו, והכי קי"ל. ויש ספרים דמסיק ה"מ במתא אבל בדרך שרי". ומדברי הרמב"ם לא משמע שהאומר הביננו לא עשה כראוי.

יא) הרמב"ם תיאר ברכה אמצעית זו שהיא "ברכה אחת מעין כל האמצעיות" , ואדה"ז תיארה "מעין שמונה עשרה שהוא תפלת הביננו שכוללת כל י"ג ברכות אמצעיות וחותם בשומע תפלה".

ב. והנה בפשטות יש להתייחס לתפלת הביננו; שתפלה גמורה היא תפלת י"ח, ורק במצבים מסויימים הרשו תפלה פחותה, והיא תפלת הביננו. ובודאי חסר עיקר התפלה רק שבדלית ברירה מספיק תפלת הביננו. ומדברי הראשונים והפוסקים משמע כן.

ומכל הנ"ל נראה לומר, דשיטת הרמב"ם היא, דהביננו אינה תפלה פחותה, ואדרבה, תפלה גמורה היא כמו תפלת י"ח, אלא שיש ב' אופני תפלות: א) תפלה של י"ח ברכות שהן "שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים". ב) תפלה של ז' ברכות שהן שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות. והתקנה היא, דבכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. היינו כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות, אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל, אז התקנה היא להתפלל ז' ברכות.

ולפ"ז אתי שפיר כמה מהדיוקים הנ"ל:

א) מה שהתחיל "בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר", לומר לך שיש לו אותו הגדר דהי"ט ברכות שמתפלל בדרך הרגיל, וגם הלשון במה דברים אמורים מובן; דבאמת ב' אופני תפלה יש, והיא באופן דבמה דברים אמורים, היינו דאופן הא' היא כשיש התנאים של דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות, ורק בתנאים אלו נתקנה תפלת י"ח, וכשאין תנאים אלו נתקנה תפלת ז'.

ב) סדר דברי הרמב"ם דהביא תפלת הביננו קודם תפלת שבת ויו"ט. וכוונתו להשוותן, שתפלת ז' כתפלת י"ח. וכמו שתפלת שבת אינה תפלה פחותה (- מפני שיש בה רק ז' ברכות), אף שמלכתחילה היתה החיוב בשבת ג"כ י"ח, וכדמובא סברא זו להלכה, אלא שהיא אופן שני של תפלה ופשוט שהיא גם לכתחילה. כמו"כ בתפלת הביננו: שבמצב שהוא "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל" נשתנתה חיוב תפלתו להביננו.

ג) שינוי הלשון שכתב "ויצא ידי חובתו" - להדגיש שבזה ממלא הוא חובתו, ואינה רק בדיעבד. דהיינו שלא רצה להשתמש בלשון "וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי" דמזה הי' משמע דתפלת הביננו אינה תפלה גמורה, רק דאינה צריך לחזור ולהתפלל; משו"ה נקט לישנא דיצא ידי חובתו להשמיענו שהיא תפלה גמורה.

ד) משו"ה ג"כ לא האריך בביאור הטירדא, כי, לשיטתו - אינה תלוי' במקום מסויים; רק אם אינו במצב של "דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות", שהפכו הוא: "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", נשתנתה דינו לתפלת הביננו.

ה) מה שלא כתב בשעת הדחק, כי אינה ענין של דחק, רק שיש ב' מצבים של האדם, וב' אופני תפלה כנ"ל.

ואולי בזה תלוי' גם, אם אומרים תפלת הביננו כשהשעה עוברת. דאם נימא דהביננו היא תפלה פחותה, ורק שתקנו אותה במקום הצורך, אז בכל מקום שיש צורך, היינו אפילו אם השעה עוברת גם אז יש לאומרו. אבל לשי' הרמב"ם שהיא תקנת תפלה גמורה - במצב מסויים שהוא "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", א"כ דוקא במצב כזה יש תקנה לתפילה זו; ואין להשתמש בהביננו במקום שיש! חיוב של תפלת י"ח. ולפ"ז יצא שכשהשעה עוברת, שאז לא תקנו חז"ל הביננו במקום תפלת י"ח; אין להשתמש בהביננו.

ולפ"ז י"ל, שהרמב"ם סובר, דאביי חולק על סברא זו בהביננו. וסובר שהביננו היא תפלה פחותה "שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת", אבל הרמב"ם סובר שהגמרא חולק על אביי, וסובר דהביננו היא תפלה גמורה.

ויש לומר שלשיטת הרמב"ם אין דין מיוחד בהביננו שצריך לאומרו מעומד, כי מ"ש בגמרא "והלכתא הביננו מעומד, תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך", אין כוונתו להשמיע הדין דמעומד, אלא כוונתו היא, רק להדגיש שתפלת הביננו היא תפלה גמורה וצריך עמידה כשאר תפלת י"ח בניגוד לתפלה קצרה דאינה תפלה גמורה, ודין עמידה איכא בתפילת הביננו כמו שיש בתפלת י"ח, כמ"ש הרמב"ם לקמן פרק ה הלכה א: שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן עמידה, וכו'. ואח"כ בהלכה ב כתב, עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד. - שאין כוונת הגמרא לחייב בהביננו מה שלא חייבה בתפלת י"ח, דלדעתו הביננו היא כולו במקום י"ח.

ג. הרמב"ם הביא הדין שבימות הגשמים אינו מתפלל הביננו, וכתב הטעם "מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים" ולא פירש מה הבעיא עם זה, ואח"כ כתב "וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת", אף שמהסוגיא משמע שהטעמים למה אין אנו אומרים אותם שונות; דהא אמרינן שם: "כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו, חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת". ומקשה הגמרא "ונכללה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול" ומסיים ב"קשיא", ואח"כ איתא: "כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, ומקשינן, ונכללה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, ומתרץ, ש"אתי לאטרודי". אבל הבדלה, כיון דאתיא בתחלת צלותא לא מטריד. והרמב"ם הביאן ביחד. כאילו הם שוין בטעמם.

ולהעיר שבהמאירי שיטות שונות בזה: א) בשם גדולי המפרשים: אם בטוח בעצמו שלא לטעות והוא שעת הדחק מותר, ואין הכל מודים בה. ב) בשם קצת גאוני ספרד: שלא לאמרה בימות הגשמים אבל במוצ"ש ויו"ט אומרה וכולל בה הבדלה שכל שהוא בתחלת ברכה אין בו לטעות אלא שרוב פוסקים חולקים ע"ז. ג) ובחבורי קצת רבני צרפת ראיתי שכוללים בה שאלה בשם תלמוד המערב וברך שנותינו בגשמי ברכה.

הלבוש כתב: וכל השנה יכול להתפלל אותה חוץ מבימות הגשמים שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבת ויו"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, אע"ג דהשאלה היה יכול ג"כ לכלול אצל ודשננו וכו' ויאמר ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, מ"מ חשו חכמים שמא יטעה. והא דחיישינן לשמא יטעה בתפלת הביננו יותר מבתפלת שמונה עשרה, מפני שאדם עשוי לטעות יותר בדברים קצרים, שבקל אדם יכול לדלג שתים או שלש תיבות או להוסיף אותם שלא במקומם אפילו שלא בימות הגשמים. וכן במוצאי שבת ויו"ט יש להקשות ג"כ שהרי יכול לכלול אותה אצל הביננו ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול, והכא ליכא לשנויי שמא יטעה כמו בברכת השנים, דהתם באמצע התפלה אבל הכא בתחלת התפלה אדם יכול לכוין דעתו יותר מן האמצע. ותירצו דמשום הכי לא תקנו מעין הבדלה בהביננו, מפני שההבדלה בשמונה עשרה אינה ברכה בפני עצמה אלא שאנו כוללים אותה בברכת אתה חונן, ואם היה אומר מעין הבדלה בברכת הביננו היה נראה שההבדלה בשמונה עשרה היא ברכה בפני עצמה, כיון שתקנו מעין הבדלה בהביננו כמו שתקנו מעין שאר ברכות, ואתו למטעי ולברך בשמונה עשרה אתה חונן ברכה בפני עצמה ואתה חוננתנו ברכה בפני עצמה. עכ"ל.

הרי לדבריו הא דלא אמרינן ותן טל ומטר בהביננו היא משום "שמא יטעה" ומשום "שאדם עשוי לטעות יותר בדברים קצרים, שבקל אדם יכול לדלג שתים או שלש תיבות או להוסיף אותם שלא במקומם אפילו שלא בימות הגשמים". והא דלא אמרינן הבדלה בהביננו היא משום ד"אתו למטעי ולברך בשמונה עשרה אתה חונן ברכה בפני עצמה ואתה חוננתנו ברכה בפני עצמה".

והנה אדה"ז כתב: ואינו מתפלל הביננו לא בימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים ולא במוצאי שבת ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת (ואין לו לכללן בהביננו לומר בה מעין הבדלה ושאלה לפי שהשאלה והבדלה אינן ברכות בפני עצמן אלא תקנו לכללן בברכות י"ח שאלה בברכת השנים והבדלה בברכת חונן הדעת ואם היה אומר בהביננו מעין הבדלה ושאלה היה נראה שהן ג"כ ברכות בפני עצמן כמו כל ברכות האמצעיות שאומר מעין כל אחת ואחת בהביננו, עכ"ל.

מצינו ב' חילוקים בין הלבוש ואדה"ז, א) הלבוש מחלק בין הטעמים דותן טל ומטר להבדלה. ב) בטעם הבדלה הדגיש הלבוש שחוששים שיטעה ויברך בשמונה עשרה ואתה חוננתנו ברכה בפני עצמה, ואדה"ז כתב רק דחוששין שיֵרָאֶה "שהן ג"כ ברכות בפני עצמן כמו כל ברכות האמצעיות".

ואולי אפשר לומר, דב' חילוקים הנ"ל תלויים זה בזה. דשיטת הלבוש היא דטעם שלא לומר ברכת אתה חוננתנו היא משום חשש שיטעה ויברך בשמונה עשרה ואתה חוננתנו ברכה בפני עצמה, וא"כ זה שייך רק באתה חוננתנו שהיא שייך להיות ברכה בפני עצמה. משא"כ ותן טל ומטר שהן רק ג' מילים אין ספק שלא יעשו מזה ברכה חדשה, וא"כ עדיין צריכין אנו להחשש שמא יטעה וידלג או יאמרם שלא במקומם.

משא"כ שיטת אדה""ז היא, שהטעם שאין אומרים הבדלה בהביננו היא, כי תפלת הביננו היא "כל ברכות האמצעיות" "מעין כל אחת ואחת בהביננו". היינו דכל מה שאומר בברכות האמצעיות יש לה גדר ברכה בפני עצמה. וא"כ א"א לומר הבדלה דאין לתקן ברכה חדשה בתפלה. וסברא זו מספיק גם שלא לומר ותן טל ומטר בהביננו (אלא יתפלל י"ח בשלימות). כי אם יאמרה בהביננו יחול עליה גדר של ברכה בפני עצמה.

ואולי אפשר לומר שהרמב"ם לומד באופן אחר, והוא, דתקנת הבדלה היא לאומרו בברכת "חונן הדעת" וכן תקנת ותן טל ומטר היא לאומרו "בברכת השנים", והביננו הוא גדר חדש - "אחת מעין כל האמצעיות", ואין כאן חונן הדעת וברכת השנים. ואין מקום להזכיר הבדלה ושאלת גשמים כי אם בתוך ברכות ששייכים אליהם ולא בתוך ברכה חדשה שהיא "אחת מעין כל האמצעיות".

ויש לבאר סברתם בהקדם סוגית הגמרא שם בברכות (כט, א) דאמרינן ד"מתפלל מעין שמנה עשרה ורב אמר מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו'". וברש"י שם, ד"ה מעין כל ברכה:" אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת". ובד"ה הביננו כתב: "ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות, הביננו כנגד אתה חונן, ומול את לבבנו כנגד השיבנו, לסלוח לנו כנגד סלח לנו, להיות גאולים כנגד גאולה, וכן כולם".

ומדברי רש"י משמע קצת שהמחלוקת היא רק אם "מברך על כל אחת ואחת" או ש"אינו מברך אלא שומע תפלה". אבל בעצם הם בקו אחד, היינו דברכה זו כוונתה לכלול כל הי"ח בקיצור. וכשאומר "הביננו כנגד אתה חונן, ומול את לבבנו כנגד השיבנו" היינו דמילים אלו נושאים בתוכן תוכן הברכה, וכאילו אמרו הברכה בקיצור, רק דבפועל "אינו מברך אלא שומע תפלה". וסברא זו מתאים עם השיטה הנ"ל דתפלת הביננו היא תפלת י"ח בקיצור, היינו שהיא במקום י"ח.

ואפ"ל דהרמב"ם לשיטתי' דהביננו היא גדר ברכה של שבע כמו שבת ויו"ט ואין הכוונה שכל חלק ממנו היא כנגד ברכה של י"ח, אלא היא "ברכה אחת מעין כל האמצעיות", וביסודו אין ענין של סדר בברכות הנאמרות נוגע כאן. רק שבפועל תקנו באופן מסודר לפי סדר ברכות י"ח. ואין עניינה אמירת הברכות בקיצור, אלא היא ברכה חדשה לגמרי ותוכנה היא "מעין כל האמצעיות". וזה אתי שפיר לשיטתי' כנ"ל דברכת הביננו היא שמו"ע שלימה בפ"ע ולא במקום י"ח.

ולפ"ז אולי יש לומר דאדה"ז כשיטת רש"י אזיל, וא"כ אם הי' כולל בתוכו הבדלה ושאלה היתה נראה ברכה בפני עצמה מפני שזהו תוכן הביננו שמציגים ברכות י"ח.

והרמב"ם סובר דכל הסוגיא שקו"ט לפי ההנחה שתפלת הביננו היא במקום תפלת י"ח, ולכן צריך סיבה שלא להזכיר הבדלה ושאלה, משא"כ כפי שהרמב"ם לומדה; פשוט שאם אין חונן הדעת וברכת השנים אין איפוא להזכירם, וכנ"ל.

ולפ"ז אתי שפיר חילוק הלשונות דהרמב"ם ואדה"ז בתיאור ברכת הביננו, דהרמב"ם תיארו שהיא "ברכה אחת מעין כל האמצעיות" , ואדה"ז תיארה "מעין שמונה עשרה שהוא תפלת הביננו שכוללת כל י"ג ברכות אמצעיות וחותם בשומע תפלה". ולפי הנ"ל אתי שפיר כמ"ש ודו"ק.

והנה הבה"ל סק"י כתב: וכהיום אין נוהגין להתפלל הביננו מחמת הטרדה, וביאר הסברא ע"י קושיא, דלכאורה קשה על הדין דהביננו, דבשו"ע לעיל סימן ק"א ס"א כתב המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות, וא"כ למה יתפלל הביננו יתפלל כל הי"ח ויכוון רק באבות. ותירץ, דבסימן קי מיירי דיכול לכוין עכ"פ בשבעה ברכות לכך התירו לו להתפלל הביננו ולא יותר כדי שיכלול כל השמ"ע בקצרה ובכונה אבל שם בסי' קא מיירי, דלא יכול לכוין אפילו באלו הז' ברכות לכך לא התירו לו לקצר. ע"כ ניחא דלא נהגו היום בהביננו שאנו חוששין שאפילו בהז' לא יכוין.

והנה קושיתו לכאורה היא קושיא חזקה, בתקנת הביננו, הרי יכולים לכוון רק בברכה ראשונה. ואף שיש לתרץ בכמה אופנים שונים, מ"מ פשוט שלשיטת הרמב"ם אין מקום לקושיתו.

דהרמב"ם לקמן בפרק י הלכה א כתב, מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך. היינו דלא הביא ההלכה כהמחבר ד"אם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות" - לכתחילה, כ"א באופן דיעבד.

ובעצם קושיתו לכאורה יש להקשות על הרמב"ם ביתר שאת, דהנה לקמן בפרק ד הלכה טו כתב: "מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל".

ויש להבין למה לא כתב הרמב"ם שם שיש עצה להתפלל הביננו. וגם כתב שם "אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו" וכאן כתב "אבל אם היה טרוד ודחוק יתפלל הביננו".

ואולי יש לומר כנ"ל, דשיטת הרמב"ם דאין הביננו שייך למצב שמדובר לקמן. והוא דשם כתב דמצב המתפלל הוא "דעתו משובשת ולבו טרוד", וכאן בהביננו כתב "בד"א כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", דשם איירי דאין לבו אתו להתפלל, ודעתו משובשת היינו דאין בו יכולת לכוון, ובמצב כזה "אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו", וכאן לא כתב אודות לבו בכלל רק אודות דעתו שהיא טרוד או דחוק, ר"ל שאינה מכוונת אבל גם אינה משובשת. והיינו דאינו יכול לכוון בתפלה ארוכה, ובמצב כזה תקנו הביננו. ובזה אתי שפיר מה שהרמב"ם הביא ענין שלא מובא בשאר הפוסקין והוא "שקצרה לשונו מהתפלל", וי"ל דלשיטתו אזיל דאין מצבו שאינו יכול להתפלל רק דאינו יכול להתפלל אריכות של י"ח ברכות, אבל בודאי יכול להתפלל שבע.

וגם יש לומר דאולי להרמב"ם "שהשעה עוברת" אינו שייך לתפלת הביננו. דהתקנה אינה שהביננו היא במקום תפלת י"ח, רק כשמצב האדם היא באופן כזו שהוא "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", אז תפלתו היא תפלת ז'. אבל מי שחיובו - תפלתו היא תפלת י"ח אין לו להתפלל ז'.

רמב"ם
בענין נטע רבעי [גיליון]*
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

א. בגליון הקודם כתבנו לבאר שיטת הרמב"ם בהא דלכאו' צ"ע מהו הילפותא דקרא ד"יהי' כל פריו" (ויקרא יט, כד) דכתיב גבי נטע רבעי, דלכאורה מותר הוא, וכתבנו ליישב דהרמב"ם דריש לי' לעניין דאין פודין נטע רבעי כשהוא בוסר, ואע"ג דיש דין נטע רבעי בבוסר [ביינו איסור הערלה שבנט"ר כמבואר יסודי הדברים בזה בס' 'אפיקי מים' למו"ר הגר"י קלמנסון שליט"א ח"ד בדיני נט"ר סי' ס"א בשיטת הירושלמי ובר"מ שם], מ"מ קמ"ל קרא דפרי אתה פודה ואין אתה פודה בוסר, ויסוד שיטת הרמב"ם הוא מהירושלמי פ"ה דערלה ה"ה [שנבאר ב'אפיקי מים' שם].

האומנם דלכאורה יש להקשות על המבואר בפנים דברמב"ם פ"ט מהל' מע"ש ה"ב כתב: "הרוצה לפדות נט"ר פודה כמע"ש ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות שנאמר להוסיף לכם תבואתו וכו'", הרי להדיא דהרמב"ם כבר יליף לי' לדין זה דאין פודין נט"ר עד שיגיע לעונת המעשרות מקרא דלהוסיף לכם תבואתו [ומקורו מתו"כ קדושים ספ"ה כמ"ש המפרשים], ונכלל בזה לכאורה גם בוסר דאע"פ דהוה פרי לענין ערלה אינו פרי לענין מעשרות [וכמפורש ברמב"ם פ"ב מהל' מע"ש ה"ג ובכ"מ [וראה 'אפיקי מים' סי' ס"ד מש"כ בביאור שיטת הרמב"ם בזה בארוכה, ושם דמהך ילפותא דלהוסיף לכן תבואתו למדים דאין פודין איסור הערלה שבנט"ר עיי"ש], וא"כ צ"ע למה לי' להרמב"ם ב' ילפותות להא דאין פודין נט"ר [היינו דין איסור ערלה שבנט"ר] בבוסר מלהוסיף לכם תבואתו ומפריו קדש הלולים, ושוב הדרא קושיא לדוכתא דא"כ נמצא דקרא דפריו בנט"ר מיותר הוא.

אכן נראה לומר הביאור בזה עפמש"כ ב'אפיקי מים' סי' ס"ב בביאור דעת הסמ"ג מ"ע קל"ז והקרית ספר לפ"ט מהל' מע"ש דהביאו הני ב' דרשות דאין פודין נט"ר עד שיגיע לעונת המעשרות מקרא דלהוסיף לכם תבואתו שבתו"כ והא דאסור לפדותו כשהוא בוסר מקרא דפריו וגו' שבירושלמי, ותמה דהני ב' דרשות למה לי', וביאר דהני ב' דרשות הם ב' דינים נפרדים ותרוויהו צריכי, חדא בבוסר שהוא פרי לערלה ולנט"ר ויש כאן מה לפדות ומ"מ גלי קרא דפריו אסור לפדותו, והב' בלא הגיע למצב של פרי עדיין דאין כאן חלות נט"ר ולכן אין כאן פדיון ולמדים זה מקרא דלהוסיף לכם תבואתו [והא דבעינן לימוד מיוחד ע"ז, ראה הערה ב' שם וש"נ], ועיי"ש שביאר עפ"ז גם דקדוק הלשון ד"אסור" לפדותו ו"אין" פודין אותו.

ועפ"ז י"ל כמו"כ בדעת הרמב"ם דס"ל דבעינן ב' דרשות לענין דאין פודין דנט"ר קודם שהגיע לעונת המעשרות, ואזיל בזה לשיטתי' דס"ל דבוסר הוה פרי לענין ערלה וכמוש"נ, ולכן הוא דתרוויהו צריכי הא' בבוסר שהוא פרי ויש כאן מה לפדות וגלי קרא דפריו דאסור לפדותו, והב' בלא הגיע למצב של פרי דבזה קאי דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש הב' שהביא הך קרא דלהוסיף לכם תבואתו ודקדק בלשונו ד"אין פודין אותו וכו'" כלשון התו"כ, והיינו דאין כאן פדיון כלל כיון דאין חלות דנט"ר [משא"כ בבוסר "אסור" לפדותו] וכמוש"נ ב'אפיקי מים' בביאור דברי הסמ"ג והקרית ספר.

[ולהמבואר בדברינו וב'אפיקי מים' סי' ס"ד נמצא דלדעת הרמב"ם איכא ג' ילפותות בהא דאין פודין נט"ר קודם שהגיע לעונת המעשרות וכולהו צריכי, הא' בלא הגיע עדיין למצב פרי דאין פודין דין איסור הערלה שבנט"ר וילפינן לה מקרא ד"להוסיף לכם תבואתו", והב' בבוסר דהוה פרי לענין ערלה ולנט"ר דאסור לפדות דין הערלה שבנט"ר קודם שהגיע לעונת המעשרות וילפינן לה מ"פריו קדש הלולים", והג' דאין פודין דין הקדושה שבנט"ר קודם שהגיע לעונת המעשרות וילפינן לה מגז"ש דקדש קדש ממעשר שני [וכמוש"נ ב'אפיקי מים' סי' ס"ד עיי"ש].

ולפי"ז יש להעיר עמש"כ ב'אפיקי מים' שם דלדעת הרמב"ם איכא רק ב' ילפותות [מקרא דלהוסיף לכם תבואתו ומגז"ש דקדש קדש], ולגבי דין הערלה שבנט"ר כתב בפשטות דבזה חל דין איסור הערלה שבנט"ר גם קודם שהגיע לעונת המעשרות ויש מה לפדות אלא דלמדים מלהוסיף לכם תבואתו דאין לפדותו עיי"ש [ולכאורה כוונתו בזה הוא לדין בוסר שהגיע לכלל פרי לענין ערלה וחל שפיר דין איסור הערלה שבנט"ר אלא שאסור לפדותו].

אבל לכאורה צ"ע דהרי דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש ה"ב מקורם מתו"כ שם וכמ"ש המפרשים, והרי התו"כ קאי על לא הגיע למצב פרי עדיין גם לעניין ערלה, וכמוש"נ ב'אפיקי מים' סי' ס"ב בביאור דברי הסמ"ג ודקדוק לשון התו"כ דאין פודין אותו וכו', דליכא חלות דנט"ר כלל, ולמדים זה מלהוסיף לכם תבואתו עיי"ש בארוכה.

ולכן י"ל דלהרמב"ם איכא ג' ילפותות, והך דינא דאסור לפדות דין איסור הערלה שבנט"ר בהגיע למצב של פרי לענין ערלה ילפינן לה מקרא דפריו וכמוש"נ].

והנה לדעת הר"ש וסייעתו דבוסר לא הוה כפרי גם לענין ערלה, נמצא דפי' דברי הברייתא שבירושלמי "פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ופגין" היינו לא רק שאין דין פדיון אלא דאין כאן איסור דנט"ר כלל ולכן אינם צריכים פדיון וממעטינן לי' מקרא דפריו שבנט"ר, וכפי' הפני משה לירושלמי שם, וכהני דמשנה ח' לערלה שם [וליכא שום חילוק בין בוסר לענקוקלות].

ולשיטה זו נמצא דאיכא רק לימוד אחד להא דאין פודין איסור הערלה שבנט"ר קודם עונת המעשרות, והיינו הקרא דלהוסיף לכם תבואתו שבתו"כ שם [שהרי מהך קרא דפריו שבנט"ר למדים שאין דין נט"ר כלל בבוסר ובהני דמשנה ח' כנ"ל], ואזלי לשיטתייהו דבוסר לא הוה כפרי וככל הני דמשנה ח' ושפיר סגי בלימוד אחד למצד שלא הגיע עדיין לעונת המעשרות [ואם תיקשי מדוע איצטריך לי' לימוד מיוחד להא דאין פודין קודם שהגיע לעונת המעשרות אי ליכא איסור דנט"ר כלל, ראה 'אפיקי מים' סי ס"ב הערה ב' שכבר עמד ע"ז וש"נ ואכ"מ].


*) לע"נ הרה"ת הרה"ח ר' יהושע דובראווסקי ע"ה

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות