הורה כ"ק אדמו"ר בשיחתו מש"פ תבוא תשד"מ - ע"ד הס' 'מראי מקומות לספר הרמב"ם' - סעיף ג' "אשר לתועלת שלימות הענין - יש צורך לציין גם דברים פשוטים, כמו פסק הידוע ומפורסם גם לאנשים פשוטים" ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 289).

והנה באותה הלכה מפורסמת ע"ד מלך המשיח ברמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ד (כ"ק אדמו"ר התבטא שהלכה זו שגורה על לשונו - ראה 'בצל החכמה' עמ' 25) נאמר בין השאר:

"ואם יעמוד מלך מבית דוד . . וילחם מלחמות ה' . ." חיפשתי בספר מראי מקומות (קה"ת תשמ"ה) וב"מילואים" (קה"ת תשנ"ג) אם ציינו מקור ל"מלחמות ה'" - ולא מצאתי שיציינו על כך.

לכאורה, מקורו הוא - או על כל פנים מיוסד על - הפסוק שמואל-א כה, כח: "כי מלחמות ה' אדוני נלחם וגו'" פסוק שמדבר בדוד.

בענין דברי חז"ל (ר"ה לא, א; סנהדרין צז, סע"א) על ששת אלפי שנים בהם העולם קיים ולאחר מכן יהי' "יום שכולו שבת" ו"חד חרוב", צריך ביאור, שלכאו' מצינו בזה ביאורים סותרים זל"ז:

א) בכ"מ משמע כפשוטו ממש, שהעולם כולו ייחרב ויחזור לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית. ומבארים בזה, שזהו הפי' "יום שכולו שבת", שהקב"ה "ישבות" לגמרי ממלאכת הבריאה. - ראה ד"ה שיר השירים בסה"מ תרכ"ז, וכן בס' הליקוטים-דא"ח - להצ"צ ערך "חרוב, חד חרוב" ע' תתקמ - תתקמג.

ובלשונו שם: "יחזור העולם לכמו שהי' קודם שנברא". ובפשטות נכלל בזה ביטול גשמיות הגוף ג"כ (ומ"ש חז"ל שם, שהקב"ה עושה כנפיים לצדיקים ושטים ע"פ המים, הכוונה היא לנשמות). וכן משמע להדיא בדברי הצמח-צדק (ס' הליקוטים-דא"ח ערך "מטי ולא מטי" ע' שמא): "...לעתיד לבוא שיהיו הכלים מזוככין בתכלית עד שלא יסתירו על האור, א"כ עלית הנשמה לפי שעה מהגוף שזהו פי' וחד חרוב ונשאר אעפ"כ הארה בגוף אינו חסרון ח"ו". (וצע"ק מה כוונתו, "ונשאר אעפ"כ הארה בגוף").

ב) במק"א בדברי הצ"צ (ס' הליקוטים ערך "חרוב, חד חרוב" ס"ע תתקמד) משמע שאין הפי' שהעולם כולו יתבטל מגשמיותו, אלא רק ממלאכות הגשמיות. ובלשונו הק': "...עכצ"ל דפי' וחד חרוב היינו ממלאכות הגשמיות, שאין שייך אז חרישה וזריעה כו', כיון שאין בו לא אכילה ולא שתי', אבל עונג הנשמות יהי' אז ביתר שאת והיינו ענין תחיית המתים".

ולפום ריהטא משמע שהשמים והארץ הגשמיים יישארו בקיומם, ועאכו"כ שהגוף יישאר בקיומו (שהרי אומר שם ש"היינו ענין תחיית המתים" - חזרת הנשמה לתוך הגוף). אלא שכיון ולא תהי' שם אכילה ושתי' לכן לא יצטרכו למלאכות הגשמיות כחרישה וזריעה וכו'.

ג) בלקו"ש (ח"ז שיחה א לפ' בחוקותי. וש"נ) נראה ברור, שהפי' "וחד חרוב" הוא לגבי השבתת המזיקים. והיינו, שגם אז יהיו בהמות וחיות ועולם גשמי בכלל, ורק שהחיות המזיקות לא יזיקו עוד! - והרי זה ביאור שונה לגמרי.

והנה, לפי הביאורים הב' והג', צריך ביאור בדברי הגמ' שם "צדיקים מה הם עושים? הקב"ה עושה להם כנפיים כנשרים" וכו', דלכאו' הרי (חלק מ)העולם הגשמי יישאר בקיומו, ומדוע יש צורך בדבר מיוחד בשביל הצדיקים?! - ובנוגע לביאור הב' י"ל בדוחק, שלאמיתו של דבר אינו שונה מביאור הא', וגם לפי ביאור זה כל העולם יתבטל. ועצ"ע. אבל בנוגע לביאור הג', צריך עיון גדול.

ולכאו' צריך לומר, שאלו מדרשות חלוקות, ומ"ש בגמ' שם ביחס לצדיקים הוא שיטה אחת שמתאים עם הביאור הא' (והב'), משא"כ הביאור הג' שהוא לפי ה"תורת כהנים" פ' בחוקותי (כנסמן בלקו"ש ח"ז שם), ולפי שיטה זו א"צ בדבר מיוחד עבור הצדיקים וכו'.

מה יהי' לאחר האלף השביעי?

והנה, כ"ז בזמן האלף השביעי; ולאחר מכן יחזרו הדברים לקדמותם ויתבטלו החידושים של האלף השביעי. וכך כותב הצ"צ (ספר הליקוטים ערך "חרוב, חד חרוב" ע' תתקמט): "דהנה ענין אלף שנים הנק' וחד חרוב הוא בשביל שאח"כ יהי' עוד ההמשכה לחדש עולמו שהו"ע השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו' שלא יהי' כלל באופן שמים וארץ המעלימים כו' ולא יהי' אז חורבן ביהמ"ק ולא יהי' צרות על ישראל כ"א רב טוב".

ולפי ביאור הא' הנ"ל, מובן הוא היטב. שבאלף השביעי העולם יתבטל ו"יתחדש", ולאחר מכן יחזור להיות עולם חדש, טוב יותר.

[ולהעיר גם מלקו"ש (חי"ח ע' 235 הע' 62): "ועפ"ז יומתק הדיוק בזה שלע"ל כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" תשאר גם בחי' ארץ הלזו שהיתה בה טומאה (ויתרה מזו: מלאה הארץ דעה את ה') - דמכיון שכל עולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה, הרי עי"ז נמשך בה מהנצחיות דישראל ותורה".

ולכאו' תמוה: הרי אמרו חז"ל ש"חד חרוב", והארץ תתבטל ולא תהי' נצחית (והטעם ע"ז שתתבטל הוא זה גופא שהי' בה טומאה)! אמנם עפהנ"ל, שכל המטרה ב"חד חרוב" הוא חידוש העולם לאחר מכן, מובן שהארץ בעצם היא נצחית, וה"חד חרוב" הו"ע זמני וחיצוני. וראה גם ס' הליקוטים ע' "מטי ולא מטי" שם, וערך "חרוב, חד חרוב" ריש עמוד תתקנ.

ועפ"ז, הוי ממש כמו הגוף, שכמבואר בלקו"ש (ח"ו שיחה ליו"ד שבט) בעצם הוא נצחי, וכל ענין המיתה וההסתלקות הו"ע זמני וחיצוני. עיי"ש בארוכה].

אכילה ושתי' לאחר האלף השביעי

אבל לפי הביאור הב' והג' הנ"ל, צריך עיון:

לפי הביאור הב', שעניינו של האלף השביעי הוא "שאין שייך אז חרישה וזריעה כו', כיון שאין בו לא אכילה ולא שתי'", משמע שלאחר מכן יחזור המצב שוב להיות שכן שייך חרישה וזריעה וכן תהי' אכילה ושתי'.

ולכאו' חידוש גדול הוא. כי בכ"מ משמע בפשטות שהעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' זוהי העלי' הגדולה ביותר, שאין אחרי' עוד עליות, וזהו המצב הנצחי. ולא אישתמיט בשום מקום שראיתי, שלאחר התקופה שאין בה לא אכילה ולא שתי' - יחזרו שוב לאכול ולשתות!

ולפי הביאור הג' הנ"ל, שעניינו של האלף השביעי הוא השבתת המזיקין, וודאי שצ"ע האם אח"כ יחזרו שוב להזיק?! ומילתא דתמי', לכאו'. - ואולי דברי הצ"צ הנ"ל שלאחר האלף השביעי יחזור העולם לקדמותו הוא דוקא לפי הביאור הא', אבל לפי ביאור הב' והג' גם לאחרי האלף השביעי יישאר המצב כמו באלף השביעי, וצ"ע.

אבל אולי יש להסביר קצת, ע"ד הנ"ל, שכיון שהמטרה היא להביא העולם לתיקונו, העולם הגשמי כמו שהוא בגדריו וטבעו, הרי עכצ"ל שבסופו של דבר יחזרו לאכול ולשתות, (ואולי אפי' שהחיות יזיקו, אבל כאן קשה יותר לומר כן, כי כל ענין ההיזק נתחדש לאחר חטא עה"ד, כמבואר בשיחה שם [אבל ראה לקו"ש חכ"ז ע' 194 הע' 37] - וא"כ אי"ז חלק מגדר העולם, ואינו דומה לאכילה ושתי' וכיו"ב), וכך יבוא העולם עצמו לתיקונו ושלימותו;

משא"כ אם המטרה הסופית היא שיהי' העולם ללא אכו"ש, הרי העולם עצמו, בגדריו וטבעו, לא נתקן!

וראה בארוכה לקו"ש חי"ח שיחה ב' לפ' בלק, ובעיקר בסעיף יג שם. חכ"ז שיחה א' לפ' בחוקותי, ובעיקר בסעיף יו"ד שם. ח"ו שיחה ליו"ד שבט. - ועצ"ע בכ"ז.

בסה"מ מלוקט חלק ה' ד"ה וארא אל אברהם וגו' מביא את מאמר אדמו"ר המהר"ש (בסה"מ תר"ל) בענין שם הוי', במה שמפרש רש"י על הפסוק שם "ושמי הוי' לא נודעתי להם", "לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי", מדה מל' מדידה והגבלה. ואדמו"ר מהר"ש מסיים במאמרו דיש בחינה שלמעלה מהגילוי דהוי' עכשיו, וממשיך כ"ק אדמו"ר דמשמע מזה שלעתיד לבוא הגילוי דהוי' יהי' למעלה ממדה. ומקשר את זה עם מ"ש אדמו"ר הזקן (בתו"א דף מט, ד) דהגילוי דשם הוי' הי' דוקא ע"י מ"ת. ולפ"ז י"ל דלעת"ל שיהי' גילוי דפנימיות התורה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן גם הגילוי מהוי' יהי' למעלה ממדה.

ובהערה 5 מביא "וראה תו"א שמות נ, סע"ד ואילך, ובארוכה - בסה"מ עטר"ת ע' עה, שהגילוי דהוי' לע"ל יהי' למעלה יותר מהגילוי דהוי' במ"ת".

והנה בפשטות מהמאמר משמע דהגילוי במ"ת לא היתה כ"כ גדולה כהגילוי שיהי' לעת"ל, שמחולקים הם אם היא באופן של מדה או לא. וכן נראה ממ"ש בעטר"ת שם, שאומר דלע"ל הגילוי יהי' של פנימיות הקו, שיהי' בגילוי ממש, ומאריך להסביר חילוקי הדרגות באופן הגילוי של שם הוי'.

אבל מה שמציין מתו"א בהערה הנ"ל צ"ע דשם אינו מדבר אודות דרגת הגילוי דשם הוי' רק אומר וז"ל "שאילו במ"ת לא הי' רק לפי שעה משא"כ לימות המשיח יהי' גילוי אלקותו לעד ולעולמי עולמים בלי הפסק" ולכאו' נראה שזה אותו דרגה של גילוי אלקות - וא"כ למה כ"ק אדמו"ר מציין לזה?

וי"ל הביאור בזה ע"ד מ"ש בסה"מ מלוקט חלק ו ד"ה ואתה תצוה עמ' קלה, דכשיש מקום אחד שאינו יכול לקבל את הגילוי מוכח שאינו גילוי אוא"ס הבלתי בע"ג, שהגילוי דאוא"ס הבלתי בע"ג חייב להתפשט בכל מקום אפי' בפינה הכי נידחת.

וכמו שהענין הוא במקום, שגילוי הבל"ג חייב להתפשט בכ"מ, כך אפ"ל דהענין הוא גם בזמן (וכידוע דמקום וזמן שניהם מחודשים ומוגבלים). דכשיש זמן מסויים שאינו יכול לקבל גילוי זה דהיינו שזה נמצא באופן עראי בעולם אי"ז גילוי אוא"ס הבלתי בע"ג.

עפ"ז י"ל בדא"פ, דכיון דבזמן מתן תורה הגילוי הי' רק לפי שעה, מוכח שגם דרגת הגילוי אינו שוה לגילוי הבלי גבול שיהי' לע"ל, כיון שלע"ל דוקא, יהי' הגילוי קבוע ובלי הפסק. ולכן כ"ק אדמו"ר ציין לתו"א שגם שם מבואר אודות חילוק הדרגות בין הגילוי דמ"ת להגילוי דלע"ל.

ובסגנון אחר קצת: הגילוי שהי' במ"ת הגם שפעל על העולם שיתבטלו, וכידוע שציפור לא זע וכו', (וכמ"ש אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים וגו', וכפי שמבואר בלקו"א תניא פל"ו שזה הי' בראי' חושית), עכ"ז הפעולה היתה מצד למעלה, אבל העולם מצ"ע לא קיבל את הגילוי הבל"ג, מפני שהעולם לא היו כלים לקבלת גילוי זה, ולכן מוכח שהגילוי הוא לא בל"ג אמיתי, שהרי יש בגילוי הזה הפסק - שלא היתה אלא לשעה. משא"כ לע"ל שהגילוי יהי' בלי הפסק, הוא מכיון שיהי' יחוד הוי' ואלוקים ז.א. שהעולם מצ"ע יזדכך, ויהי' כלי לקבל גילוי אוא"ס הבבע"ג.

וזהו מה שמחלק בין מדת אמת לאמת לאמיתתו: דבמ"ת הגם שהאיר אמת הבל"ג, אבל הי' רק כח בל"ג שבא"ס, ולא הבל"ג האמיתי שלמע' מכח הגבול והבל"ג, כנ"ל, ולכן נק' מדה. משא"כ לע"ל שגם בעולם מצ"ע יורגש שהוא חלק מבל"ג, לכן נק' אמת ואינו מדה. וכמ"ש בהמשך המאמר באות יא שמצד הגילוי דמדת אמת, דהיינו כשמתגלה אלקות ע"י נס זה נראה ככח נפרד שמשדד את הטבע, אבל לע"ל יתגלה שהגבול כפי שהוא במציאותו הוא חלק מהגילוי דהבל"ג.

והגם שבמ"ת החידוש הוא חיבור עליונים ותחתונים, שהתחתון יכול לעלות לעליון - זהו רק נתינת כח ועוז כמ"ש בלקו"א תניא פל"ו "ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנק' כוח ועוז", אבל הגילוי עצמו שהי' בגלוי, הוא רק גילוי כח הבל"ג, שלא התגלה מצד המקבלים. ולע"ל ע"י מעשה המצוות יתגלה גם בהגבלות העולם שהוא גילוי אוא"ס הבבע"ג. כמבואר שם בהמאמר בארוכה עיי"ש.

בגליון תשפ - ר"ה מוכיח הת' מ.מ.ר. שלפי אותם שיטות שביהמ"ק השלישי "יגלה ויבוא משמים" לא יהי' בה חיוב מעקה. א - דכתיב (תצא כב, ח) "כי תבנה בית חדש" - דהמשמעות הוא דוקא בית הנבנה בידי אדם, משא"כ ביהמ"ק שיבוא מן השמים יהי' פטור מן המעקה. וב - מזה שמסתפק הש"ס במנחות סט, ב, (לכה"פ לשיטת תוס' בד"ה חיטים) בחיטים שירדו בעבים ע"י נס האם נק' "ממושבותיכם", ה"נ בנדו"ד אפ"ל דביהמ"ק שירד מן השמים אולי אין עליו גדר "כי תבנה".

והנה מ"ש ד"כי תבנה" דוקא בידי אדם, ראה בלקו"ש (חי"ט פ' תצא שיחה ב') - דמדבר אודות הדיוק "כי תבנה בית חדש" (דלכאו' חייבים גם בישן) - ומבהיר כ"ק אדמו"ר בהערה 2 וז"ל "זה שהפסוק מתחיל כי תבנה בית" (אף שגם בקנאו כו' חייב במעקה) - י"ל בפשטות כי דיבר הכתוב בהווה (כלל פשוט (גם) בפשוטו של מקרא וכו') והקושיא שבפנים היא למה נאמר "(בית) חדש" שתיבה זו היא יתור לשון וגם נותן מקום לטעות שבא ללמד שחיוב מעקה הוא דוקא בבית חדש". ולכאו' מכאן מוכח דאדרבה - א"א לדייק מ"כי תבנה" למעט בידי שמים.

ועי' גם בספרי שם וז"ל: "כי תבנה. אין לי אלא בונה לקח ירש ונתן לו במתנה מנין ת"ל ולא תשים דמים בביתך מ"מ". נמצא דמסקנת הספרי הנ"ל הוא דאין החיוב רק כשהוא בנה אלא העיקר הוא "ולא תשים דמים בביתך", ולמה לחלק בין בנוי' בידי אדם לבנוי' בידי שמים. ועי' תורה תמימה שם אות סט.

(ומ"ש בהערה הנ"ל אינו אלא בנוגע לפשוטו של מקרא).