הרב ג. אבערלאנדער (מח"ס פדיון הבן כהלכתו) בקובץ תשפט (לש"פ בא - יו"ד שבט) שאל על הפסוק (שמות ד, ל) "ויעש האותות לעיני העם":

לכאורה צ"ע, דהא לעיל בפסוק ח משמע דהאותות הי' צריך לשמש רק במידה שבני ישראל לא יאמינו במשה,

והלא הקב"ה כבר אמר למשה (ג, יח) ש"ושמעו לקולך".

ועיי"ש ברש"י שמפרש הסיבה שבוודאי ישמעו לקולו, וא"כ למה הצריך לעשות האותות לעיני העם? ע"כ שאלתו.

ומנסה לבאר ע"פ המבואר בחסידות על מאמר רז"ל דלשון הרע הורג ג' וכו' .. דכשמדברים על אדם שהוא גנב או גזלן ח"ו וכדו' הנה דיבור הזה משפיע על מי שדיברו עליו שיהי' לו המדה של גנב וגזלן,

וזהו ג"כ הביאור כאן .. היות שמשה רבינו חשש שלא יאמינו בו הנה זה השפיע על כלל ישראל שבאמת לא האמינו בו, ומשום כך הי' צריך לעשות האותות לעיני העם. עכתו"ד.

לפני שאתחיל לדון בכללות שאלתו, ברצוני להעיר הערה אחד על דבריו:

הוא טוען "דהאותות היו צריכים לשמש רק במידה שבני ישראל לא יאמינו במשה", אבל זה אינו.

בפשטות הכתובים ע"פ פירש"י ברור שהאותות היו לצורך לעשותם לפני בני ישראל כדי להביאם לידי האמונה "כי נראה אליך ה' אלקי אבותם..".

דברי רש"י שמות ד, כא ד"ה "אשר שמתי בידך" מוכיחים שהאותות היו לצורך, שמשה נצטווה לעשותם לפני בני ישראל.

וז"ל שם: "לא על שלשה אותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני בני ישראל שיאמינו לו...".

ועוד קצת הוכחה מלשון הכתוב ד, כח "ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' ... ואת כל האותות אשר צוהו".

שאלת הנ"ל יש לה מקום רק על - איך פתאום נשתנה המצב בין דיבור ה' למשה בנוגע לשליחותו "ושמעו לקולך", ובין אחר כך ש"ויען משה ויאמר והן..." בנוגע לאי אימון של בנ"י ביחס להתגלות ה' אליו,

עד כדי כך שבני ישראל נזקקו לאותות כדי שיאמינו שנראה אליו ה'.

ומכך שרש"י אינו מתייחס לשאלה כה גלוי' בפשטות הכתובים שפשטני המקרא אחריו (אבן עזרא ורמב"ן ועוד) 'מטפלים' בה, זוהי הוכחה שע"פ פירש"י - לימוד פשש"מ - אין כאן צורך מיוחד לפירוש והסבר במקראות הללו,

וכמו שהאיר עינינו בכגון זה רבינו כ"ק אדמו"ר זי"ע רבוי פעמים, שבזה רש"י מורה לנו שהכתובים מובנים בלי פירוש, - או בגלל דיוק לשונו שכתב בהענין או ע"פ מה שכתב כבר לפני כן הובהר השאלה.

ובנוגע לנסיונו לתרץ שאלה בפשש"מ ע"פ המבואר בחסידות על מאמר חז"ל דלשון הרע הורג ג', הנה לפני שניכנס לחלק הרמז ודרוש, חובתינו קודם כל לנסות למצוא הפתרון לשאלה בפשש"מ בהפסוקים עצמם ע"פ פשש"מ, שזה ענינו של פירוש רש"י עה"ת כמו שהורנו רבינו זי"ע.

ואחזור לזה בל"נ בקובץ הבא על מה שיש לומר בזה שיהי' מובן ע"פ דרכו של כ"ק אדמו"ר זי"ע.

אבל לע"ע אעבור לשאלה אחרת מעין הנ"ל:

לפני כמה שנים כתבתי בקובץ זה שאלה כעין הנ"ל רק מנקודה אחרת. השאלה שמעתי אז מידידי ר' ש"ב בוימגרטן שי'.

רש"י בד"ה "ויהי לנחש" (שמות ד, ג) ובד"ה "מצורעת כשלג" (ד, ו) מפרש שבאופן שבחר הקב"ה להראות למשה האותות על עצמו (ולא כבאות השלישי), בזה נרמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו לא יאמינו לו וכו'.

ושאלני הנ"ל שזה פלא. שהרי במקראות הבאים תיכף אחריו באו דברי ה' שע"י האות יאמינו כי נראה אליך ה',

וממשיך בכתוב (שם ח) "והיה אם לא יאמינו" ואחר כך שוב כנ"ל (שם ט) "והיה אם לא יאמינו" עד שנזקק לאות השלישי.

- האם אין בזה כמו 'אישור' מהקב"ה על חששו של משה שרק ע"י האותות יאמינו לו, ואולי לא אחרי אות הראשון ואולי גם לא אחרי אות השני וכו'?

ובקשר לזה יש להוסיף שאלה כללית על שאלתו הנ"ל, שלכאורה היא קושיא חזקה בלימוד פשש"מ.

הרי אירועים הבאים בפרשיות שאחרי שמות מאשרים לכאורה דעתו של משה באופן ההתייחסות של בנ"י אליו:

בפרשת בשלח יג, יח, דברי ה"יש אומרים" שרק אחד מחמש יצאו. שם טז, ג, "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים כו' הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית..". יז, ג, "ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית...".

א"כ למה נרמז לו פעמיים שספר לה"ר על ישראל?

והיאך פליאות הנ"ל שהם תוצאה ישירה מן פירוש רש"י הנ"ל, ובפרט התמי' מן המקראות שבאים בסמיכות לפירושו, מתעלם רש"י מהם כאילו שפירושו אינו מעורר שום שאלה שדורש הבהרה על ידו.

והנה בקשר לשאלת רש"ב בוימגארטן הנ"ל שהמקראות אחרי דברי משה "והן לא יאמינו ... כי יאמרו לא נראה אליך ה'" הם כאילו מאשרים דעתו של משה, ועל מה שהי' נראה אז בעיני לבאר בקובץ הנ"ל, קבלתי שני מכתבים (אחד באדר תשנ"ו והשני בשבט תשנ"ז) מחברי הרב פייבל ר. שבצדק טען בהם נגד ביאור שלי אז, והמשיך לבאר בהם בנוסח שהעתקתי לעיל מהרב ג. אבערלאנדער (רק שטרח להכניס ביאורו תוך דברי רש"י),

ובהזדמנות זו אעתיק תוכן דבריו במכתביו הנ"ל:

במכתבו הא' כותב שלולא הספק אצל משה היו בני ישראל מאמינים מיד אבל מכיון שאצל משה עצמו הי' ספק וחשב שהם לא יאמינו, עי"ז פעל גם ספק אצל בנ"י ולכן הוכרח הקב"ה כביכול לתת אותות.

וע"ד ענין לשון הרע שזה גורם רעה למי שמדברים עליו, שע"י הדיבור מוציאים הרע שנמצא בהעלם במי שמדברים עליו לגילוי.

וכמו"כ כאן, ע"י שמשה אמר שהן לא יאמינו פעל בהם הספק באמונה.

ומוסיף בנוסח הנ"ל במכתבו השני, ומרחיק לכת בכתבו שם שהביאור כ"כ פשוט ומבואר בדברי רש"י עצמו עד שלכתחילה אין כאן קושיא(?!)

ותו"ד שם: רש"י מפרש בד"ה "ויהי לנחש": רמז לו שסיפר לה"ר על ישראל ותפש אומנתו של נחש,

ומה שאומר "אומנתו" (ולא דיבורו או מעשיו), להדגיש שלה"ר הוא אומנות של נחש, שהנחש נושך ומזיק וממית ולעצמו לא מגיע שום הנאה מזה,

כמו"כ המספר לה"ר גורם היזק למי שסיפר עליו...

ולכן מדגיש רש"י שתפש אומנתו של נחש, שע"י שסיפר משה על ישראל גרם להם היזק בלי כל הנאה לעצמו. וההיזק מפורש בפשטות הכתובים, שעד שמשה סיפר לה"ר הי' אמונת ישראל בתוקף בגלוי וכמו שאמר ה' למשה "ושמעו לקולך". ואחרי סיפור הלה"ר נעשה חלישות וגרעון באמונתם עד שהוכרח הקב"ה לתת אותות למען יאמינו,

ומסיים: ועפ"י כל הנ"ל אין כאן שום קושיא, והכל מבואר ומפורש (?) ברש"י.

כמדומני, שמי ששמע פירושי רש"י למאות מן רבינו זי"ע אינו יכול להלום ביאור כזה בתור כוונת פירש"י באופן שהורנו כ"ק אדמו"ר זי"ע בסגנון פירושו. - להכניס כוונה כזאת בדברי פירש"י צריכים ראשית כל למצוא בפירושי רש"י הקודמים רעיונות כאלו.

לדעתי ביאורו הנ"ל יש לו מקום בחלק הרמז והדרוש ובחלק יינה של תורה, אבל כלל לא בפשוטו של מקרא.

ההמשך יבוא בקובץ הבא בעזה"י.