בפירש"י פרשת תשא ד"ה וייראו מגשת אליו (לד, ל): "בא וראה כמה גדול כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (משפטים כד, יז) ולא יראים ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים", עכ"ל.

וצריך להבין, איך מתאים זה אם מה שכתוב בפרשת יתרו (כ, טו) "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק".

ופירש"י שם בד"ה וינעו: "אין נוע אלא זיע", עכ"ל. ובד"ה ויעמדו מרחק פירש"י: "היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם שנאמר מלכי צבאות ידודון", עכ"ל.

ובפרשת ואתחנן (ה, ה) כתיב: "…כי יראתם מפני האש וגו'". ושם, כב: "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגו'"*.

*) הערת המערכת: ע"כ צריכים לחלק שעיקר היראה וכו' היתה מפני קול ה' שדיבר עמהם וכמפורש בסיפא דקרא (ה, כב) "אם יוספים אנחנו לשמוע את קל ה"א עוד ומתנו", וכמו שרש"י בעצמו מדייק בפ' יתרו (כ, טו) במ"ש "וכל העם רואים את הקולות" ומפרש"י "היוצאין מפי הגבורה".

משא"כ מהאש עצמו לא פחדו וכמפורש בקרא, דלאחר שאומר (יתרו יט, טז) "ויהי קולות וברקים וגו'" נאמר בפסוק שלאח"ז "ויוצא משה את העם לקראת האלקים וגו'". וק"ל.