הלשון "ונחי' ולא נמות" נאמר בפ' מקץ שני פעמים, הראשון בדברי יעקב (מב,ב) והשני בדברי יהודה (מג,ח) ופעם שלישית בפרשת ויגש בדברי העם אל יוסף (מז,יט).

רש"י מפרש היתור של "ונחיה" רק בפעם הב', בדברי יהודה בפ' מקץ. וזה שאין ברש"י פירוש על היתור של "ונחיה" בפעם הא' (בדברי יעקב), מבואר בפשטות אליבא דפרש"י במשכיל לדוד על פרש"י ד"ה ונחי' (מקץ מג,ח). ותוכן דבריו שהלשון "ונחיה" שם בא בהמשך להפסוק שלפניו, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". . . וע"פ פרש"י שם בא"ד: . . .ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שבר במצרים . . . ובלשון המ"ל "ולעיל נמי בפעם הא' הכי פירושו, ונחי', דנצנצה בו רוח הקודש. ורש"י נטר למכתבי' הכא גבי דברי יהודה דהוי' רבותא טפי וכו'", עיי"ש.

אבל א"כ קשה מהלשון "ונחי' ולא נמות" שבדברי העם אל יוסף בפרשת ויגש (מז,יט) "למה נמות . . קנה אותנו . .בלחם . . ותן זרע ונחי' ולא נמות . ."

ומוזר הדבר שלא ראיתי בין מפרשי רש"י המפורסמים אף אחד שיעיר ע"ז!

בגליון ז ש"פ מקץ – חנוכה, העיר הרב וו.ר. בפרש"י בפרשת וישב ד"ה ונראה מה יהיו חלומותיו (לז,כ). לשון רש"י שם בא"ד: רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים "ונראה מה יהיו חלומותיו. . ." ושואל וצריך להבין, הרי כן דרכם של בני אדם לדבר, וא"כ מהו הכרחו של רש"י לפרש ש"רוח הקודש אומרת כן".

מה שיש לומר בהבנת פרש"י להסיר שאלתו הנ"ל, שאם לפי "דרכם של בני אדם" הי' בא הדיבור "ונראה מה יהיו חלומותיו" בסמיכות לסיום פסוק הקודם "הנה בעל החלומות הלזה בא". ובהמשך אחריו ועתה נראה מה יהיו חלומותיו לכו נהרגהו. . .

ועי"ז שהכתוב קובע דיבור הנ"ל "ונראה מה. . ." בסיום הפסוק ולא בתחלתו כנ"ל הוא ההוכחה בפרש"י שאין דיבור זה חלק מדברי האחים אלא מענה בניגוד לדבריהם.

ואולי מונח זה בדברי רש"י בהדגשתו "והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו" דהיינו שהוכחתו מיוסד על קביעת הדיבור "ונראה. . ." בסיום הכתוב דוקא ולא בתחלתו כנ"ל.

בפרש"י פרשת ויגש ד"ה רב עוד (מה,כח): רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי, עכ"ל.

א) בקובץ הערות וביאורים ויגש תשמ"ט [גליון תעג] שאלתי על פרש"י זה: ממה שרש"י העתיק גם תיבת "עוד" מן הכתוב משמע לכאורה שמפרש תיבה זו מלשון הוספה (בשמחה), דהיינו שתיבת עוד נמשך אחר תיבת "רב". אבל מזה שרש"י ממשיך בפירושו "הואיל ועוד יוסף בני חי", משמע שתיבת "עוד" אינו נמשך למעלה (אחר תיבת רב), אלא למטה ("עוד יוסף בני חי").

ולכאורה יש הפרש בפירוש תיבת "עוד" אם נמשך למעלה או למטה, שאם נמשך למעלה הפירוש של עוד הוא מלשון הוספה, ואם נמשך למטה הפירוש של עוד הוא עדיין. והאיך מפרש רש"י תיבה אחת בפסוק שנמשך בין למעלה ובין למטה ושלפי זה נמצא שיש לתיבה זו שני פירושים שונים, ואינו אומר "דבר אחר" או "פירוש אחר". והי' לו לפרש, או "רב לי שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי", ולפי זה לא הי' לו להעתיק תיבת "עוד" מן הכתוב. או "רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ויוסף בני חי".

והנה לאחרונה ראיתי שבספר יוסף הלל עמד על זה, וז"ל: ממה שכתב רש"י שני פעמים תיבת עוד, "רב לי עוד" "הואיל ועוד" אינו נשמע איך מפרש תיבת "עוד" שבפסוק, אם הוא נמשך למעלה ופירושו "רב עוד שמחה", או שרק תיבת רב מפרש "רב שמחה", ותיבת עוד נמשך למטה "עוד יוסף בני חי", אכן ממה שנרשם הד"ה "רב עוד", יש ללמוד שמפרשו למעלה.

אמנם הרא"ם לא הי' לו הד"ה כמו שהוא לפנינו, רק הד"ה הי' נרשם רק בתיבת "רב", וכתב שמלת "עוד" שבמאמר "רב לי עוד שמחה וחדוה" היא מנוסחא משובשת, כי אין לה טעם במקום הזה, והראוי להיות "רב לי שמחה וחדוה", עכ"ל [של הרא"ם, הכותב].

וכתב עליו בספר אמרי שפר וז"ל: ספרי רש"י הראשונים והאחרונים יוכיחו, שבכולן כתוב מלת "עוד", וכן הביא ג"כ הר"ר יצחק ערמא בעל העקידה ז"ל ואלו הי' נמצא נוסחא אחת [בהערה על זה שם בשולי הגליון כתב: ומצאתי נוסחא זו, והיא בדפוס רומא, שהנוסחא שם, "רב לי שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי"] שאין בה מלת עוד היינו שומעין לה . . . והאריך שם בפירוש מלת לפניו ולאחריו, ויהי' מתפרש לשני עניינים וכו'. ועי"ל שלפ"ז אין מלת עוד נדרש אלא לפניו לבד ויאמר ישראל "רב עוד" שפירושו רב לי עוד שמחה וחדוה, ומה שכתב אח"כ "הואיל ועוד יוסף בני חי" אין מאמר "הואיל ועוד" פירושו של מלת "עוד" הכתוב בפסוק, אלא לשונו של רש"י הוא, והכל הוא פירושו של יוסף בני חי, עכת"ד [של האמרי שפר, הכותב] בקיצור.

בדפוס הראשון הנוסחא, "רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ויוסף בני חי", לפי נוסחא זו שנשמטה מלת "עוד" האחרונה, פשוט הוא שרש"י מפרשו רק אשלמעלה, וכפירושו של האמרי שפר . . . אמנם הטעם הוכיח כפירוש הרא"ם, שהרי עוד יוסף הוא במקץ, עכ"ל בספר יוסף הלל שם.

והנה מ"ש האמרי שפר שאין מלת "עוד" נדרש אלא לפניו . . . ומ"ש אח"כ הואיל "ועוד יוסף בני חי" אין מאמר "הואיל ועוד" פירושו של מלת עוד הכתוב בפסוק, אלא לשונו של רש"י הוא, והכל הוא פירושו של יוסף בני חי. צ"ע קצת בזה, שלפ"ז הי' מתאים יותר הלשון "(הואיל) ועדיין", ולמה כתב רש"י תיבת "עוד" שיכולין לטעות בזה מה כוונתו.

ב] לפי מה שרש"י פירש: "רב לי עוד שמחה וחדוה", שלפי פי' זה הפי' של "עוד" הוא לכאו' מלשון הוספה, צריך להבין, עי' בפרש"י ד"ה ויבך על צואריו עוד (שם מו,כט): לשון הרבות בכי' וכן (איוב לד) כי לא על איש ישים עוד - לשון הרבות בכי' וכו' עכ"ל. למה לא פי' עד"ז בפסוק דידן "לשון הרבות שמחה", ולכאו' גם כאן הי' לו להביא ראי' ש"עוד" לשונו הוספה וריבוי. וכן למה הביא רש"י ראי' שם מכאן.

ואולי אפשר להביא ראי' מזה שהגירסא הנכונה ברש"י הוא "רב לי שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי", כמו שהביא היוסף הלל הנ"ל בהערה שם מדפוס רומא, דהיינו שהפי' של "עוד" אינו מלשון הוספה אלא לשון "עדיין".

ג] ולאידך גיסא, הלשון ברש"י הוא "שמחה וחדוה". וצריך להבין, למה מביא רש"י שתי לשונות של שמחה.

ואולי אפשר לומר, שהיות שבפסוק נאמר לא (רק) "רב" אלא "עוד", דהיינו שתי לשונות המתארים את השמחה, ולכן מביא רש"י ג"כ שתי לשונות. לפ"ז נמצא הגירסא הנכונה ברש"י "רב לי עוד שמחה".

ד] לפי פרש"י חסרים כמה תיבות בפסוק דהיינו "(רב) לי (עוד) שמחה וחדוה הואיל ו(עוד יוסף בני חי)", (ארבע תיבות ואות אחת). ולמה לא אמר רש"י ע"ד שאומר בכ"מ שחסר תיבה אחת, שמקרא קצר הוא וכו'. ועוד שבשאר המקומות שאומר רש"י זה, חסר רק תיבה אחת או שתים וכאן חסרו כמה תיבות. ועוד שבשאר מקומות שאומר רש"י זה הרי התיבה שחסר אינה התיבה העיקרי, שגם בלי התיבה החסרה מובן ג"כ הפי' בכתוב.

ולדוגמא בפרש"י פרשת נח ד"ה עשה את האדם (ט,ו): זה מקרא חסר וצ"ל עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא, עכ"ל. בפרש"י פרשת וישב ד"ה וכל יש לו (לט,ד): הרי לשון קצר חסר אשר. בפרש"י בפרשת מקץ ד"ה עד כי חדל לספור, (מא,מט): עד כי חדל לו הסופר לספור והרי זה מקרא קצר.

משא"כ בפסוק שלנו חסר העיקר מהכתוב שהרי תיבות "רב" ו"עוד" יכולים לתאר כו"כ ענינים שונים, ואין שום רמז בתיבות אלו שמתארים השמחה והחדוה של יעקב.

ברש"י פרשתנו על הפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה מביא שמכאן אמרו רז"ל ששכינה מראשותיו של חולה. [וכבר הקשה השפ"ח דלכאורה כאן עדיין לא הי' יעקב חולה. ותירץ מה שתירץ]. ולהלכה נפסק בשו"ע יו"ד סשל"ה (ס"ג) שהמבקר את החולה לא ישב על כסא מטה או ספסל משום שהשכינה מראשותיו, ובהגהת הרמ"א (מהב"י ועוד) שזהו דוקא כשהחולה שוכב על הארץ שאז היושב גבוה ממנו אבל כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל.

ושמעתי שואלים מה הדין אם יש שתי מטות אחת על גבי חברתה (הנק' בלעז באנק-בעד), אם אפשר לשכב על המטה העליונה כאשר החולה שוכב במטה התחתונה.

ואולי יש לדייק בלשון השולחן ערוך "המבקר את החולה לא ישב כו'", שדוקא מי שבא למטרת ביקור חולים אז בהתייחסו אל החולה צריך לכבד את השכינה השרוי' למעלה מראשותיו, אבל מי שדר בלאו הכי עם החולה, ואין ישיבתו שם בתור יחס לחולה אולי לית לן בה. וצ"ע בדבר*.