ברש"י (א, ח) ד"ה ויקם מלך חדש, "חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו", ובגמ' סוטה יא, ב ההכרח שהי' מלך ישן רק שנתחדשו גזירותיו הוא דאל"כ הי' צריך לכתוב הפסוק וימת וימלוך.

ואפשר לומר עוד הכרח, דהנה הגמ' אומר, ומובא ברש"י (לקמן ו, טז), שכל זמן שאחד מן השבטים הי' חי לא התחיל השיעבוד. ואם הי' מלך חדש מה לו ולהשבטים אחי יוסף, משא"כ אם הי' מלך ישן א"ש דלא הי' לו העזות להיות כפוי טובה בפני אחי יוסף שעדיין חיו ומשו"כ עיכב השיעבוד עד שמת כל אחי יוסף ואז התחיל לשעבדם.

בפסוק (ד, ל) ויעש האותות לעיני העם. לכאורה צ"ע דהא לעיל בפסוק ח משמע דהאותות הי' צריך לשמש רק במידה שבני ישראל לא יאמינו במשה, והלא הקב"ה כבר אמר למשה (פסוק ג, יח) שישמעו לקולך וע"ש ברש"י שמפרש הסיבה לישמעו לקולך, וא"כ למה הצריך לעשות האותות לעיני העם?

וא"ל, ע"פ המבואר בחסידות על מאמר חז‏"ל דלשון הרע הורג ג'. בשלמא המדבר והשומע דעברו איסור ניחא, אבל מה הפירוש שמזיק גם למי שדיבר עליו. והביאור דע"י שהמדבר דיבור על אדם שהוא גנב או גזלן ח"ו וכדו' אז דיבור הזה משפיע על מי שדיברו עליו שיהי' לו המידה של גנב וגזלן, וזה ג"כ הביאור כאן דהשי"ת אמר למשה שידבר לבני ישראל ושמעו לקולך, אבל היות שמשה רבינו חשדן שלא יאמינו בו (וכמש"כ רש"י דמש"כ נענש בצרעת) השפיעו על כלל ישראל שבאמת לא האמינו בו, ומש"כ הי' צריך לעשות האותות לעיני העם.

ברש"י (ז, ג) ד"ה ואני אקשה בסוף, "ואעפ"כ בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ד' את לב פרעה". לכאורה צ"ע דגם במכה הז' מכת ברד כתיב ויחזק לב פרעה ולא כתוב ויחזק ה' את לב פרעה. ואעפ"כ הי' החזקת לב פרעה ע"י השי"ת, דהרי בפ' בא כתיב כי אני הכבדתי את לבו, דמיירי על מכת ברד (עיין באוה"ח) וא"כ מהו ההכרח דבה' מכות הראשונות לא הי' החזקת לב פרעה ע"י השי"ת, וצ"ע.

בפרשתינו (טו, ז) עה"פ ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו', מפרש רש"י ד' פירושים, וז"ל בד"ה "ימינך ה' נאדרי בכח": "להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב, ול"נ אותה ימין עצמה תרעץ אויב מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת, ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה ימינך היא תרעץ אויב וכו'", עכ"ל. ובד"ה "תרעץ אויב" מפרש רש"י עוד פי' וז"ל: "ד"א ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב", עכ"ל.

נמצא בזה ד' פירושים:

1) ימינך להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב.

2) ול"נ אותה ימין עצמה תרעץ אויב.

3) ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה היא תרעץ אויב.

4) ד"א ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב.

ולכאו' צ"ל מהו ההבדל בין פי' הב' לג' והד'? דבשלמא ההבדל בין פי' הא' לב' פשוט, דבפי' הא' יש כאן שני ידים ימניות (שכ"א עושה מעשה אחר) ובפ' הב' אותה ימין עצמה עושה את שני המלאכות, אבל בפי' הג' והד' ג"כ אותה ימין עצמה עושה את ב' המלאכות.

וא"כ מהו ההבדל ביניהם (והרי הוא לכאו' אותו פי' שחוזר על עצמו ג' פעמים?)

וי"ל הביאור בכ"ז:

בפי' הא' מפרש"י שיש כאן שני ידים ימניות, ימין א' "נאדרי בכח" וימין ב' "תרעץ אויב", ובפי' הב' בא לחדש לנו ש(ל"צ שני ימניות כדי לעשות ב' הפעולות אלא) אותה ימין עצמה שנאדרי בכח אותה ימין עצמה תרעץ אויב, אמנם נמצא שיש כאן ב' פעולות, נאדרי בכח ותרעץ אויב, (אלא שימין א' עושה את שניהם).

וע"ז בא רש"י להוסיף פי' שלישי שאין כאן ב' פעולות אלא "ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה היא תרעץ אויב", כלומר שמהו ענינה ומלאכתה של הימין הנאדר בכח – הוא להרעיץ האויב, לא שיש כאן ב' פעולות א) נאדר בכח, ב) רעיצת אויב, אלא שמהו ענינה של היד הנאדר בכח – ענינה הוא להרעיץ האויב.

וההבדל בין פי' הג' והד' (דהרי גם שם מפרש רש"י "ימינך הנאדרת כו' מה מלאכתה היא תרעץ אויב" כלומר שמהו ענינה ומלאכתה של הימין הנאדר בכח – הוא להרעיץ האויב וזהו ענינה וזהו ההגדרה שלה), דבפי' הד' אין הפי' שהענין וההגדרה של היד הנאדר בכח הוא להרעיץ האויב אלא הענין של היד הוא "נאדר בכח", אמנם הוא גם מרעיץ האויב אבל לא שזהו ענינה והגדרתה.

ויובן זה ע"פ משל גשמי כשיש בן אדם שהגדרתו הוא ענין מסוים כמו מי שהוא ת"ח וענינו הוא שהוא ת"ח אמנם הוא עושה גם דברים אחרים ולדוגמא הוא לומד עניני רפואה ואפי' הוא נעשה בקי בזה, אעפ"כ רפואה היא לא ההגדרה שלו, אלא ענינו והגדרתו הוא שהוא ת"ח אלא שיודע גם רפואה.

וכן להיפך מי שהוא רופא ועוסק גם בלימוד התורה, אין הגדרתו ת"ח אלא רופא, רק שיודע גם תורה, וכן בהנ"ל בפי' הג' של רש"י עצם הענין וההגדרה של היד הנאדר בכח הוא להרעיץ האויב אבל בפי' הד' של רש"י רעיצת האויב היא לא ההגדרה של היד הנאדר בכח, אלא ההגדרה והענין של היד הוא "נאדר בכח", רק שהיא גם רועצת האויב.

אולם עדיין אינו מחוור כ"כ דלכאו' מדוע שם רש"י פי' הד' בד"ה בפ"ע ("תרעץ אויב"), ולכאו' הי' רש"י צריך לשים אותו יחד עם ג' פירושים הראשונים באותו ד"ה?

ולכן יותר נ"ל (עם היות שאפשר להסביר כפי' הנז"ל) דהפי' הד' הוא לא פי' אחר בפ"ע אלא הוא אותו פי' הג', דהרי רש"י הולך כאן לפי מהלך מסויים, והיינו לפי הפי' הראשון בימינך ה' נאדרי וגו' שימין א' נאדר בכח וימין שני תרעץ אויב (שהרי ישנו כלל ידוע דכל פעם שרש"י מביא כמה פירושים בענין א', תמיד הפי' הראשון הוא הכי מתאים לפשש"מ (וזהו הסיבה שרש"י מביאו ראשון).

ולכן מסתבר לומר דרש"י הולך פה בכל הפסוק לפי המהלך של הפי' הראשון בימינך ה' וגו' שימין א' נאדר בכח וימין שני תרעץ אויב), ואשר לכן בד"ה "תרעץ אויב" קודם פי' רש"י "תמיד היא רועצת ומשברת האויב", שזאת אומרת שהימין השני היא תמיד רועצת האויב.

ואמנם אח"כ מפרש רש"י תרעץ אויב לפי הפי' הג' הנ"ל שלפי הפירוש ההוא "ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב" וזהו לשון רש"י "דבר אחר" כלו' ולפי הפי' הג' ב"ימינך ה'" הפי' תרעץ אויב הוא שאותה הימין הנאדרת בכח כו' היא משברת ומלקה וכו'.

בפירש"י בפ' וישב ד"ה "ונראה מה יהיו חלומותיו" (לז,כ): בא"ד, "רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה … נראה דברי מי יקום…".

וההכרח לזה בפירש"י "ואי אפשר שאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגהו בטלו חלומותיו", עכ"ל.

ושאל הרב וו. ר. (בגליון ז ש"פ מקץ – חנוכה) "הרי כן דרכם של בני אדם לדבר, וא"כ מהו הכרחו של רש"י לפרש ש"רוח הקודש אומרת כן".

וכתבתי לבאר (בגליון ח ויחי-חזק) שאם הדיבור "ונראה מה יהיו חלומותיו" הי' בא בתחילת הפסוק לפני הדיבור "לכו ונהרגהו" ובסמיכות לדיבור הקודם לו "הנה בעל החלומות הלזה בא" אז הי' "כן דרכם של בני אדם לדבר".

אבל כשהכתוב קובע דיבור "ונראה מה יהיו חלומותיו" בסיום הפסוק (אחרי הדיבור "לכו ונהרגהו") אז זהו הוכחה שאין זה חלק מדברי האחים אלא מענה בניגוד לדבריהם (ע"כ תוכן דברי שם).

כנראה שלא נתפס המכוון במה שכתבתי והייתי צריך להרחיב קצת יותר בהביאור.

כוונתי היתה שבזה שהדיבור "ונראה מה…" הי' כתוב בתחלת הפסוק לפני המילים "לכו ונהרגהו" אז הי' "כן דרכם של בני אדם לדבר", כיון שהי' אז הכוונה (בערך כזה).

ועתה נראה האם יעמדו לו חלומותיו בעת הזאת להמלט מתחת ידינו, אבל כשהי' כתוב אחרי הדיבור "לכו ונהרגהו" אין דרכם של בני אדם לדבר כן כשזה בכוונה הנ"ל.

בגליון ח' תי' הרב י. וו. מה שהקשה הרב וו. ר. ש"ונראה מה יהיו חלומותיו" שהוא דרך בנ"א. ותי' שא"כ הי' צ"ל "ונראה גו'" בהמשך ל"הנה בעל החלומות הלזה בא".

ובאמת כך תי' הרבי בשיחת ש"פ וישב תשל"ה (ומסתמא הרב הנ"ל לא ידע ע"ז שא"כ הי' כותב מקור לדבריו).

ועיי"ש באריכות השיחה. (שיחות קודש תשל"ה ח"א ע' 258).

ולהעיר שהרבי בכלל לא מקשה קושיא הנ"ל, אלא שבאמצע אומר שהוא פי' דחוק עיי"ש באריכות.

[וכאן המקום להעיר (ולהאיר) שיש רשימה של השיחות שלא הוגהו בסוף כרך ה' (דברים) של ביאורים לפרש"י עה"ת. וכ"א יוכל לעיין שם אם הרבי דן ברש"י מסויים שקשה לו.]

(אח"כ ראיתי מש"כ הר' וו. ר. בגליון ט שביאר באו"א.)